רש"י מתחיל את פרושו לספר ויקרא במילים "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חיבה" אם ברצוננו להיות חביבים על ה', אל לנו להתעלל ביצורי כפיו, שהרי "ורחמיו על כל בריותיו אשר ברא" ולכן כדי שנרחם על הברואים ה' מטיל מגבלות שונות ומפרטן, כי כל שינוי צריך לבצע בהדרגה, אז מתקופה בה נהוג להקריב קורבנות, אל התקופה בה לא יהיו קורבנות נעבור דרך שלב ביניים בו יהיו הרבה הוראות ואיסורים. ובשלב ביניים זה אין חובה להקריב, הרי ספר הקורבנות, ספר ויקרא מתחיל במילים "אדם כי יקרב" כלומר אם תקריב.
הברואים אותם אנחנו מקריבים הם בהמות, אנחנו קוראים בהמה למי שאנחנו ממש לא אוהבים… מה זה אומר עלינו ?
על קורבנות נאמר "אדם כי יקרב" ועל מנחה (שהיא צמחונית) נאמר "נפש כי יקרב", ונפש זאת דרגה גבוהה יותר ויש לזכור את סדר המעלות.
את הפסוק "אשם הוא אשם אשם לה'׃" (ויקרא ה יט) מפרש חזקוני ואומר שאת הקרבן יש לפדות בכסף ואלה דבריו: אשם אשם פירש רש"י: להביא שפחה חרופה שיהיה איל בן שתי שנים. חז"ק דכיוון שנקרא איל (וכפר עליו הכהן באיל אשם, להלן יט כב) פשיטא שהוא בן שתי שנים, ומה כח יש באשם מעילות מבשאר אשמות, ועוד דקאמר לאלתר: יכול שאני מרבה אשם נזיר ואשם מצורע, ת"ל אשם הוא, והיאך אתה יכול להרבות אשם מצורע הרי כתיב ביה "כבש" דמשמע בן שנתו. לפיכך י"ל דגרסינן בפירש"י להביא אשם שפחה חרופה שהוא בן שני "שקלים" שלא מצינו בכל התורה כתיב שני שקלים אלא באשם מעילות והכי איתא בתורת כהנים: מנין לאשם שפחה חרופה שלא יביא אלא בכסף שקלים תלמוד לומר אשם אשם.