סיפורי גדי אפלבאום

גדי אפלבאום, מחזור אוגוסט 68, מספר לנו חוויות מהשירות באגוז. גדי משתף אותנו בסיטואציות נקודתיות הזכורות לו עדיין, אחרי למעלה מחמישים שנה.  והפעם - "מסע הקבלה לסיירת" על "קריעת תחת" ועל חברות!

מספר גדי: "מסע קבלה ליחידה, לך ספר לילדיך שמדברים על סרגל מאמצים בבניית הכושר, שמסע הקבלה ליחידה היה מייד לאחר חופשת הרגילה לאחר סיום הטירונות בבסיס בן עמי של גולני. הגענו לבן עמי ומשם נסענו במשאית אל מרגלות ראש הנקרה. חלקו לנו בגדי עבודה ופריטי חגור, הרכבנו חגורים, קבלנו נשק, והמ"פ וקסנר (שתמיד היה מגרד את התחת בעומדו מול הפלוגה) יצא לדרך...

לאחר זמן לא רב, ירדנו לשביל חסום בגדר. המ"פ עבר אותה ואנו אחריו, אך מעבר של אחד אחרי השני יצר רווחים והאחרונים לא הפסיקו לרוץ במשך שעה.

לאחר כ- 30 ק"מ עצרנו להפסקת תה וסנדויצ'ים שארגן הרס"פ, ניסיתי לאכול אך מייד הקאתי והסתפקתי בתה. לקינוח המ"פ שואל מי לא יכול להמשיך, ורובנו הרמנו יד, אך כמובן השאלה רק נועדה להבהיר לנו עד כמה אנו חלשלושים. ממשיכים, רואים את אורות שפרעם ואני, שלא מכיר כלל את האזור כבר מפנטז שזו נצרת... עוברים חולפים אותה, ואני שגם מקנא באותם שהתעלפו וקבלו הסעה (זמנית) על הקומנדקר, חושב שאולי זה הזמן לפרוש ללא כבוד.

באותם רגעים, מציע לי משה טרי שהיה לו עוזי (שעל גופו הענק נראה כמו אקדח) לסייע לי ולשאת את מקלעון ה- FN לתת את העוזי ששוקל 5 ק"ג פחות. לעולם לא אשכח לך זאת משה, היית שם כשהייתי צריך.

גדי אפלבאום, מחזור אוגוסט 68, מספר על עוד חוויה בלתי נשכחת מקורס הסיור. 

אמנם "עברנו את פרעה" אבל לזה לא הכינו אותנו: המסע בחזרה מתצפית המוחרקה אל הבסיס בנצרת (שנלר)

באחד הערבים של חודש אוקטובר או נובמבר (1968) ירדנו במשאית מנצרת ועצרנו מול קריית חרושת, מתחת למוחרקה. עלינו בחושך וברגל עד למעלה (אגב, זה ציר יום מדהים ביופיו לאור היום לרכב 4X4). מטרת האימון היתה בניית עמדות תצפית ותצפית על שדה התעופה רמת דוד. בנינו במשך הלילה עמדות שהתמלאו מים מגשם בלתי פוסק. שנים (איני זוכר שמות) חטפו מכת קור ופונו לבי"ח רמב"ם. רועדים מקור בילינו את הלילה וחיכינו לשחר, רק סיגריה שהצלחתי לעשן בהגנב הנעימה לי את הלילה.

סוף סוף עלה השחר ואנו רואים שאיננו רואים דבר. אנחנו בים של חלב – ערפל סמיך ולא רואים ממטר (באמת). לאחר המתנה של שעתיים בהם לא התפזר הערפל ולו במילימטר, נואש המ"פ והורה להתקפל.

רועדים מקור רטובים, שבו"זים, ורעבים, אנו שומעים בקשר כי המ"פ דוחה את הצעתו של הסמ"פ לשלוח משאית לאסוף אותנו, וכי "נגיע בכוחות עצמנו חזרה לנצרת". אמירה קצרה שפירושה (באותן רגע לא הבנתי עד כמה) קריעת תחת של חציית עמק יזרעאל וטיפוס על ההרים עד נצרת.

המסע התחיל קל – לרדת את המעלה שעלינו בערב הקודם, אך כאשר נכנסנו לשדות בעמק, התחלנו ללכת בבוץ עמוק ובכל פסיעה הרמנו 2 קילו בוץ. בנוסף, כל הביגוד שלקחנו נגד הקור, הכביד וגרם לנו להזיע בטירוף על אף הקור.

כשסיימנו לחצות את העמק ולעלות לנצרת, החלו חברים להתעלף, ופתחנו אלונקות. היינו כה מותשים, כך שהמ"מ דוניו נאלץ לבצע "צוות התחלף" כל 2 דקות. סוף סוף הגענו לבסיס ונפלנו על המיטות מלוכלכים ומלאי בוץ. לדעתי הינו מושבתים מספר ימים בשל ריבוי החולים בבידוד בבסיס ובבתי חולים.

 משה הדני

כמו משה טרי שעזר לי במסע קבלה, כך משה הדני היה חבר אמת בקורס. חלקנו שבועיים נהדרים באוהל סיירים בג'וערה. שנאמר, ממשה ועד משה לא היה כמשה.

משה הוא בן מחזור 67. התגייס לפלח"ן חטיבה 35, שבר קרסול ויצא מהמסלול שלהם. איך קרה שהגיע אלינו, איני יודע, אך ללא ספק זה היה מזלי הטוב. משה היה ירושלמי אך גדול ממני בשנה וככזה לא היטבתי להכירו. לעומת זאת את אשתו לעתיד, שהיא בת מחזור שלו, אי אפשר היה לפספס שכן לדעתי היתה הבחורה היפה ביותר במחזור 67 שמעלינו, עם שיער אדום ערמוני ועיניים ירוקות כחולות מדהימות.

משה היה כבר "ותיק" שהגיע וככזה למדני את כל השטיקים הנלמדים עם זמן יזע ודם הטרטורים. שני סיפורים עולים בזיכרוני ביחס אליו.

- התנאים הקשים בשטח, הלחץ של המפקדים, המתח החברתי של הכרת 42 בני המחזור (רק חלק קטן הכרנו מהטירונות) והפינאלה הלילית של הטרטור, כל אלה מיצו את כוחותינו עד תום, עת שוחררנו לשקי השינה.

עם סיומו של יום, הינו זוחלים לאוהל הסיירים שלנו. רטובים, מלאי בוץ, שבו"זים הינו מגיעים לקודש הקודשים. את הנשקים היינו מניחים בצד ובוץ (ידענו שממילא תהיה חלודה למחרת בבוקר שתזכה אותנו בכרטיס לקרנבל הטרטור הלילי.

בתוך האוהל (שהיה רטוב מבפנים ומבחוץ)  הינו מדליקים בחרדת קודש נר. לא נשאנו תפילה, אלא בזהירות ובעדינות הינו פותחים את עטיפת נייר הכסף של העוגה שהגיע מהבית, שעונים על מרפקינו, פורסים פרוסה לכל אחד ואוכלים אותה בתענוג עילאי.

פסק זמן זה "מהחיים" חיבר אותנו לבית, חברה, הורים ושפיות. אח"כ אורזים אותה מחדש והולכים לישון. במבט לאחור, אני חושב שטקס קטן זה נתן לנו כח עצום לעמוד בלחץ הבלתי פוסק שהעמיסו עלינו המפקדים.

- באחת היציאות הביתה, יצאתי עם משה לתפוס טרמפים לירושלים. אם היתה מגיע לעפולה ופספסת את האוטובוס לתל אביב, המצב היה קשה. עפולה באותם הימים היתה "סוף העולם שמאלה. משם הגיעו לנצרת או בית שאן, ומי בכלל רצה להגיע לשם?

כזכור לכולנו, טרמפיאדה מסודרת היתה רק בערים הגדולות כמו היציאה לתל אביב מירושלים. טרמפיאדה היתה בלגן אחד גדול שכולם מסתערים על הרכב העוצר, והמוכשרים ברי המזל שהצליחו לתפוס את ידית הדלת גם הצליחו לעלות עליו. משה גדל הגוף היה עילוי בתפיסת טרמפ. תמיד היה ליד דלת הכניס לרכב. מיד עם כניסת הרכב לטרמפיאדה תזמן ומיקם את עצמו במקום הנכון, ואני, אפס, כשלון. ביני ובינו שלושה ארבעה חיילים.

כחבר נאמן, משה אף פעם לא עלה לבדו על הרכב. תמיד וויתר ונשאר איתי. שם למדתי ממנו כיצד הוא פועל.

היה אומר: "תתחיל לנוע עם האטת הרכב, הקפד שקנה העוזי יהיה קדימה וידחוף הצידה את החיילים שלפניך, תפוס את ידית הדלת עוד לפני עצירת הרכב, נוע עם הרכב המאט עם כתף אחת קדימה והתרמיל אחוז חזק על הכתף הנגדית, ונער לצדדים את החיילים האחרים".

וכך למדתי לתפוס טרמפ.

מאיר דביקו (ז"ל)

מאיר היה המ"כ שלי בקורס סיור. מאיר זה קשיחות, לעולם לא מחייך, לעולם לא מוותר. לא זוכר ששבר דיסטנס, והוא מתקשר אצלי לטרטורים "יצירתיים" שהיום היו מסתיימים בכלא 6. אני זוכר שתמיד נראה מדוגם, רענן ומלא אנרגיה בעומדו מולנו. לטרטורים היו שותפים כל המפקדים מהמ"פ וקסנר, המ"מ דוניו, ועד המ"כ מאיר. מספר אנקדוטת קצרות:

- הגרסה המקורית של מאיר להתעמלות בוקר לא נבנתה על יסודות פק"ל התעמלות בוקר צה"לי; פק"ל שעיקרו התעוררות, חימום ראשוני של הגוף וכניסה לערנות מלאה. התעמלות בוקר בגרסת מאיר הגיעה לשיאה בסדרת באימון לש"ב בזעורה. המאהל שלנו היה בעין פיט הסמוכה.

היציאה להתעמלות בוקר היתה מיד לאחר מסדר השקמה. במקום ריצה קצרה, העדיף מאיר לרוץ ריצה בוקר במעלה ההר בין חורבות הכפר ההרוס (עליות לא חסרו שם), בקור של אוקטובר 1969. אח"כ, בעודנו חסרי נשימה מה מתאים יותר מאשר ירידה לאין סוף כפיפות שמיכה עם ידיים חשופות, אדמה קרה ורטובה?

 - אני זוכר שבלילה הקאדר שנבחר לצאת לטרטור לילי (היה לי הכבוד להשתתף בו כמעט מדי ערב עקב פי הגדול שלא ידע לשתוק...), הינו שומעים הרצאה קצרה לפני היציאה להר צמרת. ההרצאה כללה את סיפור "החטא ועונשו".

כך לדוגמה, הובהר לנו שמאחר והמימייה לא היתה מלאה עד סופה, ניתן לשמוע את שקשוק המים, שקשוק שבזמן אמת, יסגירנו מרחוק בעודנו מתקרבים אל האויב, שקשוק שיגרום למותנו.

אשר על כן, אם נמלא את העוקב במימיות האישיות של ליטר מים, 990 פעמים כנדרש למילוי עוקב ריק, נפנים את חשיבות הנושא, ולעולם תהא מימייתנו ללא שקשוק.

המשימה כללה הליכה לעין מע'לול במורד ההר, חזרה לבסיס ומילוי העוקב. הצוות המובחר, כמו שכתב אחד החברים, שכלל את השיטה ופרס שרשרת אנושית שמאד ייעלה את התהליך. למען האמת, איני זוכר אם אכן מלאנו אותה עד תום, או שהסגל רצה לישון וויתר לנו .....

 - הסבר אחר ליציאה לטרטור  היה אירוע חריג העומד להתרחש שבגינו נבחרנו ככוח מיוחד לביצוע המשימה. משימה כזו היתה בניית במה לנאום ראש הממשלה, נאום שיינשא בהר צמרת. אנו נבחרנו לבנות את הבמה מאבני ההר. סחבנו אבנים, ערמנו גל. אם היתה כוונה להראות לנו עד כמה "קטנים", "שפוטים", ו- "קוטרים מקצועיים" אנו, אכן המטרה הושגה, שכן התקשנו להבין את חיוניות המשימה ...

עם תום הטרטור, הובהר לנו כי מחר, לאחר הנאום נעלה להר לפרק את הבמה, כאשר המרחק בין אבן לאבן יהיה לפחות מטר אחד. איני זוכר אם האיום מומש.

 - אני זוכר שאת הידיעה שמאיר נפצע ממוקש שמעתי בפברואר 1969, כל "האיחולים" שאחלנו לו במהלך הקורס, נשמעו עתה חלולים והשאירו לי בפה טעם רע. הינו בשטח (מחנה גדעון), מאיר היה ברמב"ם חיפה, ולא יכולנו לבקרו.

המ"פ תופס אותי ישן בעמדת ש"ג 

אני שומר בעמדת הש"ג בשעה בלתי אפשרית לאדם נורמלי החשוף לקור של נצרת בחורף ולעייפות האין סופית של טרטורים בלתי פוסקים – להישאר ער. כמובן שהישיבה בתוך ה-"בוטקה" מוגן מרוח גורמת לי לשקוע בשנה עמוקה.

זה כמובן הרגע הנכון שבו יגיע המ"פ וקסנר לבסיס, יעצור מול המחסום, יהבהב מספר פעמים וגם יצפור (כך אמר לי מאוחר יותר), אך לשווא, לא נכנעתי, לא התעוררתי ולא פתחתי את המחסום.

בצר לו, ירד וקסנר מהרכב,  נכנס ל- בוטקה, הסיר מעלי את העוזי (בהצלב), הוריד את כובע הגרב, ורק משניסה להפשיטני מהחגור, ניאותי להתעורר.

חוויה זו מסתיימת במשפט בו אני מקבל – 7 על תנאי. אכן הורתעתי ונמנעתי מלישון בשמירה, אך אטען להגנתי כי כקצין הועמדתי ליותר משפטים וחטפתי עונשים כבדים יותר.