דובי אדר ז"ל
1950 - 1971
נפל ביום ו' בשבט תשל"א (31/1/1971)
בן 21 בנופלו
נפל ביום ו' בשבט תשל"א (31/1/1971)
בן 21 בנופלו
ערב של סיירת אגוז, יום הזיכרון, 2022
סיירת אגוז מלווה אותי מעל חמישים שנה, מאז שהייתי בן עשר, ואחי דובי סיפר לי שהוא התקבל אליה. הוא הסביר לי שהסיירת סודית וביקש שלא אספר על כך לאף אחד. ואני לא סיפרתי, גם לא אחרי שהוא נהרג בפשיטה לאל-חיאם בינואר 1971. בשנים האלו לא הזכירו את שמה של הסיירת בתקשורת, ואפילו לעמותה לא אישרו להשתמש בשמה ולכן היא נקראה עמותת הסיירת הצפונית. רק את השיר שלה הרשו להשמיע.
אלו היו זמנים אחרים, שונים, אבל הגרעין של הסיירת נשאר אותו הדבר. כאז כן היום, מבחינת אומץ, התמודדות עם אתגרים, ומבצעים. ואם להסתמך על חוות דעתם של מביני דבר מבוגרי היחידה, הדור הצעיר טוב לא פחות מהדורות הקודמים, ואפילו יותר.
יוסי דירהלי ז"ל, שהיה חבר קרוב של אחי, היה בא לבקר אותנו הרבה. והיה לוקח אותי לטיולים בגי'יפ אמיתי, וגיפים היו נדירים אז. הוא היה דמות גדולה מהחיים, שקיבל את עיטור העוז על החילוץ של אחי בפשיטה לאל חיאם. ואת איתור המופת, על חילוץ חקלאי דרוזי משדה מוקשים. ורק אחרי שיוסי נהרג שנה וחצי לאחר מכן, בנובמבר 1972, קלטתי שאחי מת.
וזה מביא אותי לנושא החברות.
החברים של אחי מהסיירת, היו שם בשביל הורי. לא כמליצה, אלא כחלק מהותי מהחיים שלהם. עשרות שנים, ערבים שלמים של שיחות, שמחות שלנו ושלהם. הולדת הילדים, הבר-מצווה ובת מצווה, ואפילו החתונות.
בלעדי החברים הקרובים מהסיירת, ומהתיכון החקלאי בפרדס חנה בו למד אחי, ובלעדי החברה שלו - החיים של הורי היו הרבה יותר קשים. וכשהורי נפטרו, מי שנשא את הארונות שלהם בלוויה היו החברים.
בהקשר של הערב, ערב יום הזיכרון, חשוב לי להזכיר את תא"ל במיל דויד אגמון יבדל"א, ואשתו אווה ז"ל, שכשאימי נכנסה בפעם האחרונה לבית חולים בגיל שבעים, היו הראשונים שהגיעו אחרי המשפחה הגרעינית, באו לעזור. דויד ואווה, שכלו את ביתם הבכורה עדי, שנפטרה ממחלת סרטן בעקבות שירותה הצבאי. וגם את דורון ואסתי לניר, שבנם דביר נקרא על שם דובי ודירהלי. דביר שגר במולדת, אהב לישון אצל הורי במוצאי שבת, לפני שירד ביום ראשון לבסיסו בשיבטה. הוא נפל באסון המסוקים.
הקשר המשיך ונבנה סביב עמותת הסיירת הצפונית. שנים הם עסקו בהקמת אתר ההנצחה של הסיירת, יחד עם יעקוב סעדון, אבין של אבנר ז"ל, שאחיו חיים חבר עמותה עד היום. בהתחלה נסעו לצפון לאתר את המקום. ואחר כך הייתה תחרות כדי למצוא את האדריכל. ושוב נסיעות לצפון ללוות את הקמת האתר. שלקחה זמן רב. בגלל מגבלות תקציביות ההתקדמות הייתה מדורגת, שלב אחר שלב. לקראת הסוף נעצר הכל, ואלוף אורי שמחוני ז"ל שהיה מפקדה של היחידה, נתן את הקלאצניקוב של יוסי דירהלי, באישור הרמטכל, לאיש עסקים ישראלי שאסף כלי נשק. והאיש תרם את הסכום האחרון שאיפשר להשלים את המלאכה.
וכל שנה אימי חנה, שהייתה אלמנת צהל בגיל 23, ואם שכולה בגיל 41. הייתה יושבת תחת שמשיה קטנה בראש האתר, עם פנקסי הקבלות. אוספת את התרומות, ומוכרת את מחזיקי מפתחות והכובעים. ובבית ביחד עם אבי חיים שהיה יושב ראש העמותה, הם היו יושבים שעות, מתעדים כל הכנסה, מצרפים שקל לשקל, כדי שיוכלו לתחזק את האתר, או חס וחלילה להוסיף פינה אם צריך. והיום, כשאני רואה את תנופת הפעילות של העמותה זאת פשוט גאווה.
לכל משפחה שכולה שכאן בקהל יש את הסיפור שלה. וזה הערב להיות ביחד. המשפחות, בוגרי היחידה, והלוחמים. ישר כוח.