חיליק זקש כתב בחודש ינואר 2014, מסמך מפורט על ימיו בחוליה מפברואר 1964 עד אוקטובר 1965, 

סימני דרך בולטים בסיירת אגוז [החוליה]

החלטתי לרשום מה שאני זוכר מלפני 50 שנה, בשנים פברואר 1964 עד עזיבתי את היחידה 3 חודשים לפני השחרור אוקטובר 1965, כלומר, שנה וחצי בסיירת. עזבתי כי לא הייתי מוכן להתחיל 3 חודשים לפני השחרור אמונים לחיילים שרק הגיעו, כמו אמון כיתה, מחלקה וכו'. הייתי הכי ותיק ביחידה ולא התחשק לי לחזור על האימונים וביקשתי מחיים סלע המפקד ז"ל לעזוב מהסיבה הזאת והוא הסכים בהתחשב שאני לפני שחרור.

1.     הייתי בתקופת מעבר בפיקוד אחרי שרות של 3 חודשים בגולני כולל אימון חורף בנגב. ביקשתי בפיקוד לעבור לחוליה, איני יודע איך נוצר הקשר, ויום אחד אחרי המתנה של שבועיים בפיקוד מודיעים לי שלמחרת יבואו לקחת אותי לחוליה.

2.     למחרת בבוקר בסביבות 10 אני מחכה בשער הפיקוד ומגיע טנדר ויליס אזרחי כחול, יושב שם מפקד החוליה לבדו קצין בדרגת סרן בשם שייקה ארז לימים היה מושל רצועת עזה והגיע לדרגת תת אלוף. הוא קרא לי לעלות על הטנדר לצידו, ובדרך הקצרה של 15 דקות לחוליה שאל על אודותי והיכן שרתתי קודם. הייתי מיועד להחליף קשר אשר סילקו מהיחידה עקב גניבה.

3.     תהליך הקליטה היה מהיר, קיבלתי חגור קרב בתוספת חבל מגולגל וסכין קומנדו, בנוסף 2 רימונים, אחד עשן ואחד רסס ותת מקלע עוזי. לא היו לנו קסדות, אלא כובעי מצחייה קטנים. בהיותי אחד משני האלחוטנים ביחידה, השני היה אמיר ברוד מקיבוץ יפעת, בחור זהב, היו לנו מכשירי קשר מסוג מ.ק 10 שבדרך כלל הייתי נושא אותו על גבי בזמן הסיורים, או הפעילויות. המכשיר היה די כבד, שקל כ- 10 ק"ג. קיבלתי חדר ובו 3 מיטות. לא היו ארונות אישיים וכל אחד אילתר איזה ארונית מעץ, אינני זוכר איך קיבלתי ארונית מעץ.

4.     שיגרת הפעילות הייתה יציאה לסיורים בדרך כלל רגליים ממקום אחד למקום שני ששם חיכה לנו הקומנדקר, לנסיעה חזרה לבסיס. [נקרא מחנה שנלר, מבנה בן 3 קומות למגורים ולאפסנאות. אני הייתי בקומה שנייה]. המטבח וחדר האוכל היו במבנה נפרד, ובין המגורים וחדר האוכל היתה חצר אספלט ענקית.

5.     פעם בשבוע היה יום נקיונות ואמון גופני שהתבטא בריצה לכפר החורש וחזרה, קריעת תחת, מי שלא היה בכושר לא היה מסוגל לעמוד בעלייה לקיבוץ, וחזרה בעלייה ליחידה. היה לי קשה בהתחלה, אבל הסיורים חיזקו את כושרי, כך שבמשך הזמן עשיתי את הריצה ללא בעיות. ביום הנקיונות היינו מפרקים את החגור לבדיקת הרימונים ומצב הנשק, למזלי הגדול באחד מימי הנקיונות ראה הקצין הסודק שהניצרה של הרימון שלי כמעט משוחררת ופגומה שאי אפשר להחזירה למקומה, הייתי המום, לא שמתי לב והרימון היה יכול להתפוצץ בחגור בזמן סיור או בכל הזדמנות ולהרוג אותי על בטוח, הקצין לקח את הרימון יצא מחוץ למבנה ופיצץ אותו בשדה הסמוך, מזל גדול.

6.     לאחר 3 חודשים של סיורים, אימוני פרט, כיתה, מחלקה, יעד מבוצר [היינו בסה"כ 20 חיילים כולל קצינים] הגיע הזמן לקבל את כובע היחידה [כובע שחור עם סמל חיל רגלים ורקע אדום, וכמובן סיכת היחידה]. הטקס נערך בלילה על פיסגת הר עצמון כאשר להגיע לפיסגה היינו הולכים ברגל מכפר מנדא השוכן לרגלי ההר. בסוף הטקס היינו נשבעים במשפט המיועד אך ורק ליחידה שאינני זוכר את מילותי.

7.     שיגרת הסיורים היתה הכנת שקשוקה לארוחת בוקר בשטח כאשר יום קודם מכינים את המצרכים, כל יום היו יוצאים 2 צוותים ב-2 קומנדקרים, זה מה שהיה לנו, כל צוות יצא לסיור באזור שונה. על לוח המודעות בבניין היו שמים דף נייר ובו שמות החיילים שיוצאים לסיורים למחרת. כך שכל אחד ידע מראש לאן הסיור ומי אנשי הצוות, הצוותים לא היו קבועים. בגמר הסיור הרכב היה ממתין לנו במקום המפגש. היה הנהג ועוד חייל שנבחר להיות איתו וכשהסיור היה מגיע למפגש היתה כבר ארוחת צהריים מבושלת ומוכנה לכולם. היינו חוזרים כל יום בשעות הצהריים המאוחרות, אלא אם היו סיורים רחוקים, ואז חוזרים בערב. היציאה בבוקר היתה בשעה 6.30 וההשכמה ב-6. היו סיורים יחסית קלים מבחינה פיזית והיו גם קשים מאד כאשר מטפסים עם כל הציוד בהרי הגליל השונים. חורף גשום או חמסין לא שינו את התוכניות. סיורי הכיף היו סיורי רכב בדרך כלל למקומות מרוחקים כמו עמק בית שאן בקצהוא הדרומי, על גדות הירדן שבו היו איים באמצע הנהר, והגבול עובר באמצע הנהר. כדי להגיע לאזור כזה ברכב היינו מתחילים אותו מכפר סלם במשולש והיישוב הערבי צנדלה בשביל עפר לאורך הגבול הירדני, חוצים את הרי בזק ויורדים בסופו של דבר לירדן, מסלול קשה לרכב אבל נוף עוצר נשימה. לא אשכח כאשר היינו באזור הרי בזק, האזור מלא בואדיות עמוקים מאד בין ההרים, הרבה סלעים גדולים היו בשטח והיינו דוחפים בעזרת הרכב את הסלעים לקצה הואדי והסלע הענק היה מתגלגל לערוץ בעומק שיכול להגיע ל- 100 מטר וזה היה מחזה בלתי נשכח. היה גם סיור רכב שמתחיל מעל טבריה ומסתיים בעמק הירדן באזור מנחמיה וממשיך לרמת יששכר, שם היינו מנצלים את השטח הפתוח וצדים איילה, מכניסים אותה לתא ברכב שלא יראו, ואם היתה גדולה היינו מכסים בשמיכה שהיינו מכינים מראש. בערב המבינים בישלו את הבשר שאומרים שהוא טעים, אני כמובן לא נגעתי.

8.     סיורים אלימים: סיור אלים מטרתו היתה להפגין נוכחות של הצבא במקומות רגישים בגבולות השונים. הסיור היה מתבצע בדרך כלל מידי זמן מסוים לא קבוע באותו אזור, או בעקבות פעולה של האויב ואז היה עלינו להפגין נוכחות. יש לציין שהתקופה היא לפני מלחמת ששת הימים והגבול היה נקרא הקו הירוק. אציין 2 מקרים שבהם הייתי מעורב בסיור אלים, כל סיור כזה היה מגובה על ידי כוחות שריון ורגליים למקרה שיתפתח קרב, או צורך בחילוץ הצוות. א. סיור ראשון ויחיד היה באזור המשולש בעקבות הריגתו של שוטר משמר הגבול על ידי הצבא הירדני ליד מושב יד חנה. התחלנו סיור לאורך הגבול שהיה מסומך על ידי אבני גבול, והלכנו מאבן גבול אחת לשניה שהמרחק ביניהם כמה מאות מטרים, הירדנים היו צופים בנו, ולא פעם ממש עברנו מתחת לעמדה ירדנית מרחק של עשרות מטרים, כמובן כפי שציינתי היינו מגובים בכוחות צהל, סיור כזה נמשך כמה שעות כדי להראות לירדנים שאנחנו כאן, ולא מפחדים משום פרובוקציה. האמת פחדתי, כי אתה לא יודע מה לצפות מהצבא הירדני. הסיור הסתיים בשלום. מספר ימים לאחר מכן ביצענו פעולת תגמול עקב הריגתו של איש משמר הגבול נגד משטרת עדסייה, אבל זה בפרק אחר. ב. סיור שני היה מבוצע לעיתים קרובות יחסית והוא היה במטרה להראות לסורים כי אנחנו בשטח, הסיור הזה היה ליד הכנרת ומטרתו הייתה להתקרב כמה שיותר למוצב השפך שנמצא בשפך הירדן לכנרת. הסורים לא איפשרו לנו להתקרב, או שהיו מניחים מוקשים על שביל העפר או יורים לעברנו, מהירי הצמחייה התחילה לעלות באש מסביבנו, הנהג היה איש מילואים שאיבד את העשתונות וברח לאחור, הקצין לקח את ההגה והצליח לאחד מאמצים לסובב את הקומנדקר לאחור, לנו לא היה לאן לברוח בגלל השריפה מסביב, ואז קיבלנו פקודה מהקצין שנשאר ברכב שנרוץ לעבר הכנרת וכך נכנסנו לכנרת והלכנו במים בתוך סבך של קני סוף שצמחו במים עד לאזור מחוץ השריפה. כפי שציינתי הקצין נסע לאחור ואסף אותנו רטובים עד לעצמות. הפתרון להגיע עד לגדות הירדן מהצד שלנו היה בלתי אפשרי. מוצב השפך שלט על האזור. מספר ימים לאחר התקרית, צהל הציב טנקים על הגבעה בכורזים, ובפעולת תגמול בירי טנקים פיצץ את המוצב וחדר תחמושת גדול שהיה בו. יותר הסורים לא חזרו למקום, והגישה לירדן בסיורים הבאים היתה חופשית. 

9.     פעולת התגמול נגד משטרת עדסייה של הצבא הירדני: היה לנו צוות קטן של 4 חיילים מתוך היחידה שהתמחה בהפעלת תותח 20 מ"מ אבל בירי שטוח מסלול, לקחנו את התותח ממחנה ג'למי שהיה בזמנו בסיס תותחנים, העמסנו אותו על הרכב, הכנו אותו לפעולה, הירי שלו היה מבוצע ע"י לחיצה על כפתור באופן חשמלי ומשחרר את הקליעים מתוך תופים, או שרשרות [לא זוכר]. הצבנו את התותח בלילה בשדה קוצים מול המשטרה, אני הייתי עם היחידה מאחור בתור יחידת חילוץ, לפנות בוקר החיילים הירדנים התעוררו, פתחו את החלונות ונערו שמיכות לאחר שנת הלילה, התותח לא התגלה, ובאותו רגע שנראו החיילים בחלונות התחיל הירי לעברם, משאית תגבורת של חיילים הגיעה למשטרה, אבל נפגעה מאש התותח והתחילה לבעור, החיילים שהיו בתוכה קפצו חלקם בוערים. הירדנים זיהו את התותח והשיבו באש, השדה מסביב החל לבעור והיה חשש לחיי הצוות מהשריפה, והם קיבלו פקודה לסגת, כמובן בלי התותח ולהגיע לאזור שבו היינו מרוכזים לאחור. כאשר חזר הצוות נשמעה לפתע יריה מאחד החיילים שהיה שייך לכוחות החילוץ (היה מהנח'ל), והוא פצע בצורה קשה את אחד מחיילינו בשם יאיר רביץ בידו, לימים איש המוסד, הוא איבד דם רב, אבל הצלחנו להביא אותו לרמבם, שם רצו לקטוע לו את ידו, אבל עד היום הוא נשאר עם יד לא מתפקדת. ביקרתי אותו מטעם היחידה בבית החולים, ולאחר שחרורו הוריו עשו לנו מסיבה בביתו בקריות. הוא כמובן לא חזר ליחידה, אבל עשה מסלול מכובד במודיעין ובמוסד. את התותח שנשרף לקחנו אותו למחרת בלילה חזרה לג'למי. התותח גם שימש אותנו בתקריות הגבול הידועות עם הסורים באזור החלקות שנקראו ה"נקניק". שאר היחידה באזור זה היתה מבצעת מארבים, מידי יום עד גמר התקריות.

10.  התקלויות ותקריות אש: 

א. יום אחד קיבלנו הודעה על חדירת 2 מסתננים באזור הגליל שחדרו מסוריה בדרכם ללבנון, צהל ריכז כוחות של גולני 2 פלוגות והזעיק את היחידה בגלל הגששים שהיו צמודים לה. הגענו לשטח והתחלנו בסריקות, האזור היה מלא מטעי זיתים צפופים על שטח נרחב. לא עבר זמן רב אולי שעה וחצי ואחר מהחברה גילה מסתנן מתחבא על אחד העצים, כוון אליו את הנשק, המסתנן ירד מן העץ כשהוא זורק את התרמיל שהיה איתו. שירד מן העץ אחד מאנשי משמר הגבול שגם השתתף בסריקה תפס אותו תוך כדי מהלומה עם קת הרובה שבידו, ואנחנו קשרנו אותו בידיו בחבל שהיה בחגור, וצהל לקח אותו. החייל שגילה את המסתנן קראו לו במבינו שגר בטבריה והוא קיבל חופשת מתנה לסוף שבוע. 

ב. מקרה נוסף היה, קיבלנו ידיעה על חדירת מסתננים באזור הגליל המערבי ליד קיבוץ בית העמק, יצאנו ב- 3 לפנות בוקר על מנת להגיע לאזור בחשיכה. שהגענו הצטרפו אלינו 2 גששים נוספים ממשמר הגבול [בדואים כמובן]. התחלנו בסריקות בנחל בית העמק זה היה מין שביל עיזים בערוץ הנחל, השחר התחיל לעלות המשכנו ללכת הצמחייה בשני הצדדים היתה סבוכה מאד, קשה להבחין מה מסתתר מאחורי השיחים, הלכנו בטור כי השביל צר מאד, לפתע נפתחה עלינו אש תופת מהצד השני של הערוץ מרחק של כ-50 מטר, השבנו אש תוך כדי זריקת רימונים למקורות האש לא ראינו כלום, האש מהצד השני פסקה והבנו כי המסתננים נפגעו. לרוע מזלנו היו לנו 2 פצועים במקרה אותם הגששים שהצטרפו אלינו. אחד נפגע בעינו והיא היתה תלויה על גיד מחוץ לארובת העין [תמונה קשה], השני נפצע בידו בזרועו למזלו הכדור פגע קודם בקת העוזי וניתז ליד אחרת היה חוטף את הכדור במותן. אני הייתי הקשר והייתי צריך להזעיק עזרה לחלץ את הפצועים. את החגור של הפצוע ביד נתנו לי לסחוב שהוא מלא דם בנוסף למכשיר הקשר שעלי. מפקד היחידה שהיה באותה תקרית שמו גדעון לוי [נהרג במלחמת ששת הימים בקרב על ירושלים אחרי שעזב את היחידה] אמר לי להתקשר לפיקוד להזעיק הליקופטר דחוף, שאלתי מה מיקומנו המדויק והוא אמר לי תגיד, "צוקי גיתה בנחל בית העמק". היות והיינו בתחתית הנחל לא היתה קליטה, טיפסתי עם כל הציוד שלי, מכשיר הקשר והחגור של החייל הפצוע למעלה עד לקצה העליון של הערוץ ושם ניסיתי לקלוט את הפיקוד אבל המרחק היה גדול מידי למ.ק 10 ואז החלטתי לשדר קריאה לכל תחנות הפיקוד אולי מישהוא יקלוט אותי. למזלי קלטה אותי איזה תחנה מסרתי לה שזו הודעת אמת ושתודיע לפיקוד לשלוח דחוף הליקופטר לחילוץ הפצועים. לפתע עלה בקשר קצין המודיעין של הפיקוד ואמר לי, תודיע למפקד שאתם לא עוזבים את השטח עד שלא מחסלים את המסתננים. הוא יכול להתקשר אלי כי לו יש מכשיר חזק השולט על כל הצפון, ואני צריך להעביר לו תשובה דרך התחנה שקלטה אותי. למפקד שלי צעקתי כי היה בתחתית הערוץ והודעתי לו מה שאמר קצין המודיעין. בינתיים קיבלתי מהתחנה שהייתי איתה בקשר כי המסוק בדרך אלינו, ושוב בצעקות אני מודיע למפקד למטה שיכינו את הפצועים לעליה למסוק על אלונקות. לפתע אני רואה מסוק מרחוק שצריך להגיע אלינו לפי התיאור שמסרתי, ראיתי אותו מתקרב, שלפתי את רימון העשן שהיה לי, פתחתי אותו והמסוק רואה את נקודת העשן ומתקרב, אבל לא יכול לנחות בגלל תנאי השטח, הטייס התחיל להוריד את המסוק בין שני צידי הערוץ במיומנות שאי אפשר לתאר וכשהיה כמטר מעל הקרקע הצליחו להכניס את הפצועים פנימה. הוא עלה מעל הערוץ וטס ישר לרמבם. הפצועים ניצלו לא מעט בזכות התושייה שלי ליצור קשר. התוצאה היתה חייל אחד איבד את עינו, והשני ידו היתה מוגבלת באופן קשה, מה שידוע לי, שצהל נתן לפצוע בידו מונית שהפעיל אותה בנצרת. המשך התקרית: הפיקוד לא הבין מה קורה בדיוק, אנחנו מנסים להבין איפה המסתננים, עוברים לצד השני של הערוץ ומוצאים שם תרמילים ומזון. אבל הם נעלמו בסבך, הפקוד שלח לעזרתנו תגבורת של יחידה אחרת בחיפוש. לפתע מופיע מסוק לידנו אחרי שהתברר שהמסתננים לא בערוץ, וקיבלנו פקודה רק היחידה עולה למסוק בליווי גשש ממשמר הגבול על מנת להשיג את המסתננים. הוא ישב לידי במסוק, וזאת פעם ראשונה שאני טס בכלל ועוד במסוק, והוא אומר לי [לא אשכח את מילותיו] הוא היה דרוזי, תראה אנחנו טסים לכוון ואדי מג'נון [באמת כך קראו לואדי] שם נרד נבצע מארבים בלילה ונתפוס אותם. כבר היה כמעט חושך. המסתננים היו בדרכם ללבנון, יחידה של גולני במארב זיהתה אותם אבל לא הצליחה לחסל אותם, בסופו של דבר הם הצליחו לעבור ללבנון. 

ג. תקרית תל דן נובמבר 1964. הייתי שותף מלא בתקרית זו, כמו בקודמת רק שונה בתכלית. צוות של היחידה תפס את בונקר התצפית בתל דן, אני הייתי חלק מהצוות, מאחורי הבונקר היו תעלות קשר ומאחוריהם מבנה של האום. נתנו לי תפקיד לצפות מעמדת תצפית חיצונית על השטח הסורי באמצעות משקפת ולדווח באמצעות טלפון קווי שהיה מחובר לבונקר באמצעות חוט טלפון. התקרית היתה יזומה על ידי צהל על מנת לפגוע בכלים הסוריים שרצו להטות את זרימת המים לירדן. התחילו הפצצות של מטוסינו מן האויר בלווי הפגזות טנקים. הסורים השיבו אש בירי של טנקים ומרגמות לעבר תל דן. אני מחובתי לדווח מהיכן ירי הטנקים, אבל אינני מסוגל להרים את הראש בגלל האש הצפופה. אני יחידי בחוץ והשאר בבונקר, רסיס אחד חדר דרך החרך של הבונקר פנימה ופצע את אחד החיילים מהיחידה במצחו, יותר הוא לא שרת ביחידה, היה ממושב בית הילל. לפתע אני שומע פיצוץ אדיר מאחורי ורואה כי המבנה של האום חטף פגיעה ישירה של טנק ונהרס. התקפלתי בתוך תעלת הקשר, קסדה לא היתה לנו, עמדת התצפית שהייתי אמור להיות בתוכה ולדווח נהרסה בירי המרגמות, הטלפון שבו הייתי אמור לדווח לבונקר נותק מהקשר עקב קריעת קווי הטלפון מירי המרגמות, כך שאף אחד לא ידע מה קורה איתי, זה היה סיוט מתמשך על גבעה קטנה שהפצצות נופלות מימיני ומשמאלי ואני מקופל ללא שום הגנה בתוך תעלת הקשר. בגמר התקרית שנמשכה מספר שעות, יצאו מפקד היחידה והחברה מהבונקר לראות מה קרה לי היות ולא יצרתי קשר איתם, שהתרוממתי מתעלת הקשר המפקד בא לקראתי ואמר לי כל הכבוד שנשארת במקומך, כי שם ביקשתי ממך להישאר בעמדת התצפית, אבל אף אחד לא ציפה שתהיה התפתחות כזאת. למזכרת מאותה תקרית לקחתי את זנב המרגמה שהיה הכי קרוב אלי והבאתי אותו הביתה למגדל העמק, היה מתוצרת צרפת, משום מה הזנב נעלם לאחר מספר שנים מהבית ולא ידוע כיצד. למחרת בא לבקר אותנו בתל אלוף הפיקוד אברהם יפה ושמע את הסיפור שלי, הוא טפח לי על כתפי ואמר לי כל הכבוד. אני הטוראי מקבל טפיחת עידוד מאלוף הפיקוד, מרגש מאד עד היום, התמונה של האיש הגדול מולי. 

ד. יום אחד קיבלנו פקודה מהפיקוד לבצע רעמסס [חדירה לצורך מודיעין לשטח אויב], הכוון היה לבנון, כאשר הכניסה לשטח דרך מטולה. היה לילה אני אישית הייתה אחראי לקשר, הכנתי את הציוד לחייל שנשא על גבו את המכשיר, ואני והנהג הקומנדקר עלינו לגבעה סמוכה שנקראה הר הילדים. שם היינו בהאזנה לכח שנכנס לעומק השטח. בגמר הפעולה שהכח חזר לפנות בוקר, התברר שמכשיר הקשר גמר את המצבר של הרכב מסיבה לא ידועה וכך נשארתי עם הנהג תקוע עד שחילצו אותנו מההר.

11.  ארועים מיוחדים: 

את המדים המנומרים שצהל קיבל בזמנו ליחידות הקרביות, אנחנו היינו הראשונים לקבל אותם מכל צהל. אני זוכר שהגעתי יום אחד לבת- ים הייתי עם המנומרים והסתובבתי בכל העיר, כל המבטים של התושבים היו מופנים אלי, מי זה? אום? חייל זר? היתה הרגשה משונה כאילו אני לא בארץ. 

מקרה נוסף קרה לי שנסעתי ברכבת חיפה, וברכבת ניגש אלי חייל ממשטרה צבאית וביקש פס חופשה, כמובן שלא היה לי כי לא נתנו לנו אף פעם, הוא שאל באיזה יחידה אני כי לא היו לנו שום סימני זיהוי, היינו ללא תג יחידה כי לא היה דבר כזה מלבד סיכת הסיירת, שלא היתה ידועה לאף אחד. אמרתי לו שאין לי פס ואני לא יכול להגיד היכן אני משרת ואין לי תג יחידה, בקצור חייל מוזנח. הוא אמר לי שנגיע לחיפה אני לוקח אותך לתחנת המשטרה הצבאית על מנת להגיש נגדי תלונה. שהגענו לתחנה, ניגש אלי קצין, שאל אותם השאלות, קיבל אותם התשובות. היה לו כמובן את המספר האישי שלי, הוא הרים טלפון לברר עלי פרטים, אינני יודע לאן התקשר, כנראה עם מי שדיבר לא קיבל תשובה, רק אמרו לו אל תשאל שאלות ושחרר את החייל מיד, וכך היה. מקרה נוסף שהייתי כל פעם מגיע הביתה לכמה שעות בודדות למגדל העמק, זה היה באמת מזל שלא הייתי רחוק מהבית, אבל להגיע לחופשה של סוף שבוע יכול לפעמים לקחת חודש. אז הייתי מנצל את קירבת הבית וקופץ, אבי היה מחזיר אותי אבל לעולם לא לשער היחידה כי לא רציתי שידע היכן הבסיס. וכך זה נמשך כל פעם, הייתי יורד באיזה שדה ומשם בשביל ליחידה. בסופו של דבר יום אחד אמרתי לאבי הפעם תביא אותי לשער היחידה. בשער היה שער ענק מברזל וגבוה, שהוא סגור אין אפשרות לראות מה בתוך החצר הגדולה, באותו לילה שאבי לקח אותי ליחידה השער היה במקרה פתוח ושהגענו הוא רואה בתוך החצר מתוך האוטו מהומה, ערימות של ציוד והתרוצצות של חיילים, הוא שאל אותי מה כל הבלאגן הזה, אמרתי לו במקרה הגעת וזאת הכנה ליציאה לאיזה פעולה שאני עדיין לא יודע כי הייתי בבית. ומאז אמרתי לו שזו פעם ראשונה ואחרונה שהוא מביא אותי לשער. כי עכשיו הוא לא יישן כל הלילה שהוא יודע שיצאתי למשימה כלשהיא.

מקרה נוסף היה שביקשתי אחרי סיור מסוים לחזור דרך מפעל הבירה עם הצוות, הקצין הסכים הגענו למפעל ואבי עשה לחברה סיור ושתינו בירה כיד המלך. קוריוז אחר היה שהזעיקו אותנו בלילה למגדל העמק כי נשמע קול פיצוץ. נסענו למקום עם הגשש כמובן, הוא בחן את שטח ה"פיצוץ" ולא מצא כלום, בסופו של ברור במקום, התברר כי מישהוא מדיירי הבית השליך מקומה אחרונה מיטת סוכנות מברזל שגרמה לרעש שנשמע כפיצוץ. זאת מגדל העמק בתקופה ההיא. קיבלנו פעם מתנה לראות הופעה במועדון התיאטרון בחיפה. לקחנו נהג מילואים וכמובן את כל החגור והנשק להופעה. הגענו למקום, הנהג נשאר בחוץ לשמור על הרכב ואנחנו נכנסים למועדון במדים מנומרים בלתי מוכרים יחד עם הנשק לאולם, החגור נשאר ברכב עם הנהג. היה לחש בין הקהל מי אנחנו? איזה יחידה? לא הוצאנו מילה לשאלה פה ושם, היה נחמד. מקרה נוסף מעניין, יצאנו לנופש שנתי צוות אחד ואני יחד איתם, הנופש היה בעכו בתוך אוהלים, לא במבנה, יצאנו לשבוע ימים, לקחנו איתנו את החגור והנשק לכל מקרה [איזה יחידה יוצאת לנופש עם חגור?] לא עברו 3 ימים והזעיקו אותנו למארבים לאחר מודיעין שחדרו מסתננים. עזבנו את המופש ולא חזרנו, זה נופש? הצוות השני שלא יצא כמובן צחק עלינו איך אכלנו אותה, צחוק הגורל כאשר הצוות השני יצא לנופש גם אותו הקפיצו לפעילות באמצע הנופש, כך שיצאנו שווים. 

מקרה נוסף, כנראה בכל זאת רצו לפצות אותנו על עוגמת הנפש- הנופש, אז הפיקוד אירגן לנו טיול שהיה הכי יפה שעשיתי בארץ. יצאנו ב- 2 הקומנדקרים לכוון ניצנה מצויידים במזון ושתייה, מניצנה נסענו לאורך הגבול המצרי בדרכי עפר, ניפגשנו בתאום באמצע המדבר עם סיירת שקד ומפקדה האגדי עמוס ירקוני ז"ל, עשו לנו סיורים במקומות יפים במדבר שבחיים לא הייתי מגיע לשם, ביחוד אני זוכר את הסיור איתם לקניון הלבן, ישנו גם האדום, אבל הלבן היה מיוחד וירדנו בחבלים לתחתית הקניון וטיילנו לאורכו, משהוא מרהיב. לאחר הביקור שנמשך יום אחד, המשכנו את דרכנו לאילת, כמובן לאורך הגבול המצרי. ישנו על שפת הים. למחרת המשכנו צפונה דרך הערבה לאורך הגבול הירדני גם דרך דרכי עפר עד עין גדי. שם נשארנו ללילה כאשר המטרה היתה לקום מוקדם לטפס על ההר מעל נחל ערוגות ולראות את הזריחה מעל ים המלח. היה שווה. ולאחר מכן המשכנו ליחידה בנצרת. כל הטיול נמשך 4 ימים שלא נשכחו עד היום. 

מקרים נוספים היו, הייתי אולי ב- 3 חתונות בדוויות שהיו קשורות לגששים הבדווים ביחידה, השתתפנו בחפלה וכאשר ירו הבדווים לאות שמחה כנהוג אצלם, גם אנחנו דרכנו את הנשקים וכל אחד גמר מחסנית באויר. היתה גם חתונה לאחד מהחיילים ביחידה באחד הקיבוצים בעמק הירדן, לא זוכר את שם הקיבוץ, אבל שם החייל היה אדם, הייתי חבר טוב שלו, הגיע ליחידה מהשייטת שם נפלט באחד השלבים. כל החיילים שבאו ליחידה היו מתנדבים מיחידות קרביות, כולל אחד שהיה בקורס טייס ונפלט. 

מקרה נוסף: ביקור אלוף הפיקוד החדש דדו, שהחליף את אברהם יפה. הוא רצה להכיר את היחידה. בחדר הפינג פונג שמנו 2 שורות ספסלים שהספיקו לכל היחידה, אלוף הפיקוד פנה לכל חייל אישית שאל לשמו, מהיכן הוא בארץ, ותפקידו ביחידה. שפנה אלי כמובן נעמדתי עניתי לשאלותיו וההתרגשות היתה גדולה, שוב פעם שניה שאני מדבר עם אלוף פקוד צפון, כפי שהיה בזמנו עם אברהם יפה בתל דן. 

ארוע נוסף ומשמעותי: היחידה קיבלה את הדגן בזמנו נקרא א.א. מכשיר דמוי צלחת גדולה בעל יכולת ראיית לילה. כל פעם היינו לוקחים את הא.א. למטווח בגניגר ובודקים טווח ראייה והפעלת הכלי ע"י מצברים. מעמיסים אותו על הרכב בלילה מכוסה בשמיכה ונוסעים למטווח. בשלב הניסויים כאשר היו יוצאים למארב, לנהג היו משקפי ראיית לילה וכמו כן פנסים לראיית לילה שמורכבים על פנסי הרכב. 

מקרה אחר שנראה רק בסרטים: חזרנו מסיור ובדרך לעפולה מכוון כפר תבור ישנה עליה בכביש, לפנינו נסעה משאית מלאה באבטיחים באיטיות בגלל כובד המשקל, החלטנו להוריד מהמשאית כמה אבטיחים תוך כדי נסיעה, הקומנדקר נצמד למשאית ואחד החברה עלה על מכסה המנוע ומשם קפץ למשאית, כמובן שנהג המשאית לא היה יכול לראות כלום, ותוך כדי נסיעה צמודה למשאית החייל התחיל לזרוק אבטיחים לתוך הקומנדקר החברה פרשו ידיים וכל אבטיח שנתפס ברוך הבא, מה שלא נתפס התפוצץ על הכביש או על הקומנדקר. לאחר כמות גדולה של אבטיחים החלטנו שזה מספיק, כיסינו אותם בשמיכה וחלק נוסף היה בתאי הקומנדקר. עכשיו צריך להחזיר את החייל לרכב, תוך כדי נסיעה זה היה מסוכן. הפתרון היה פשוט, עקפנו את המשאית, עשינו לנהג סימן שיעצור בצד, כי הדלת האחורית של המשאית עומדת להיפתח מהלחץ של האבטיחים, הנהג ראה חיילים מנומרים עם נשקים, עצר בצד הדרך, באותו זמן הנהג שהיה על המשאית עלה על האבטיחים, טיפס על גג המשאית, ושהמשאית נעצרה והנהג יצא לראות מה קורה לדלת מאחור, החייל ירד על מכסה מנוע המשאית, קפץ למטה ועלה על הקומנדקר שהיה כבר לפני המשאית והמשכנו בנסיעה כאילו לא קרה כלום, כמובן שכל הרכבים שהיו בכביש לא האמינו למה שהם רואים, נוצרה אחרינו ממש שיירה של מכוניות שראתה סרט בחינם. ביחידה אכלנו שבוע שלם אבטיחים קרים ומתוקים. 

מקרה נוסף לאחד מהחיילים היתה משפחה בעמק יזרעאל שהיה להם שדה ענק של חיטה. למזלם הרע פשטו עכברים על השדה וכרסמו את החיטה. בבקשה מיוחדת של המשפחה בגלל החייל שביחידה, ביקשו את עזרתנו בהדברת העכברים, אז אם מבקשים, גם עוזרים. למחרת או כמה ימים לאחר הבקשה, הגענו למשפחה קיבלנו כל אחד שקים עם רעל נגד עכברים ועברנו בתוך השדה הענק ופיזרנו את הרעל רק במקום שהיו בהם פתחי מחילות של העכברים, כך עבר עלינו היום. העכברים הודברו. 

מקרה אחר ביחידה לא היו חיילות בכלל כל תקופת השירות שלי. בימי שישי בערב כאשר לא היתה פעילות, הצוות שנישאר בתורנות היה נוסע בערב לנצרת עילית, שם היו חיילות מורות בדירה שכורה לוקח אותם על הקומנדקר ליחידה והיינו עושים מסיבת ריקודים. שאני הייתי בתורנות הבאתי מהבית טייפ על סלילים עם שירים שהקלטתי בבית ורקדנו לצלילי שנות השישים. כמובן שאף אחד לא דיבר על הנושא וכולם היו שותפים למעשה הבלתי חוקי כולל הקצינים, בסוף המסיבה החזרנו אותן לדירתם. 

מקרה נוסף, ביחידה הקשר עם הפיקוד היה בעזרת טלפון קוי, כלומר, חוט טלפון שהיה מחובר ביחידה לטלפון שדה ועובר דרך השכונות הערביות בנצרת לפיקוד. הערבים ידעו על הקו, וכל פעם היו מנתקים אותו, פשוט חותכים אותו. אני בתור הקשר ואחראי על הקו, ברגע שהקו נותק יצאתי עם נהג ונסענו לאורך הקו עד שמצאנו את הנתק ותיקנתי, זה קרה הרבה פעמים, אם לא מצאתי את הנתק היינו מתקשרים באלחוט ומודיעים שאין קשר ואז הפיקוד היה שולח חיילים משלו לחפש את הנתק. לקראת השחרור חיברו טלפון של בזק. 

מקרה נוסף, את לימוד הנהיגה שלי למדתי ביחידה באופן סודי. כאשר יצא לי להישאר עם הנהג בזמן שהסיור יצא לדרך, ביקשתי ממנו שילמד אותי לנהוג, הוא היה קיבוצניק ואמר לי בסדר, אבל תשלם לי איזה סכום של כמה פרוטות לא זוכר כמה, אז המשכורת החודשית היתה 10 לירות. אמרתי בסדר, שהסיור התרחק עליתי על הרכב ונסעתי למרחק של 100 מטר בדרך העפר וזה היה השעור. וזה חזר על עצמו כל פעם שנישארתי לבד עם אותו נהג. אבל היה לי בסיס לנהיגה. 

מקרה נוסף היה לנו סיור קבוע בטנדר ויליס האזרחי שהיה בו מכשיר קשר צבאי. עם הטנדר האזרחי היינו נוסעים לסיור רגלי בדרך עפר למרגלות כורזים, הסורים כבר ידעו שבטנדר יש חיילים, יום אחד, אחד החיילים חטף שלשול שהתחיל הסיור ברגל והוא רץ קדימה בצד הדרך ליד צמחייה לעשות את צרכיו, לא עוברת דקה ונשמעה יריה מהצד הסורי לכוון החייל שמחרבן, אנחנו תפסנו מחסה מאחורי הסלעים בשטח והחייל מרוב בהלה קם ממקומו, מכנסיו מופשלים וחלק מצרכיו על מכנסיו. את המשך הסיור עשינו בלעדיו, הוא חזר לטנדר יושב בתחתוניו, בלבד, זרק את המכנסיים לשדה, וחיכה עד שנחזור, למרבה האירוניה לאזור שבו קרה המקרה קוראים ללא קשר "חירבת קרע". 

מקרה אישי למזלי הגדול לא נפצעתי בשרות, מקרה אחד שבו טיפסנו על איזה הר, וענף של עץ שבלט בין הסלעים ניכנס לי במצח והשאיר לי חותם עד היום בצורת חור קטן במרכז המצח, פעם אחרת היה כאשר חזרנו מפעילות באמצע הלילה בחורף גשום, הרגשתי עקיצה רצינית בין רגלי, התפשטתי תוך כדי הנסיעה ומצאתי דבורה שניכנסה לתוך מכנסי ומצאה מקום לעקוץ אותי.

 מקרה אישי נוסף שנגמר בנס היינו בתרגיל ירי במטווח תוך כדי נסיעה בקומנדקר, כאשר חדלנו לירות היה לי בזמנו רובה F.N שלא הייתי רגיל אליו, כי תמיד היה לי עוזי. בזמן שחדלנו לירות העמדנו את הרובים ברכב תוך כדי ישיבה על הקת שלהם כאשר הקנה מופנה כלפי מעלה, לפתע ניפלט לי כדור שהקנה נמצא 2 ס"מ מראשי. לא זוכר איך קרה הדבר, בסוף התרגיל הקצין שהיה חדש ביחידה, נתן לי עונש: הוא לקח מספר לוחות מטרה של המטווח ואמר לי לחזור ליחידה ברגל כאשר אני צריך לטפס על ההר מעל המטווח ולהניח את הלוחות במעלה ההר עד לפיסגה והוא יבוא לבדוק אם עשיתי זאת. החברה נסעו ליחידה, היה חשוך, טיפסתי עם החגור למעלה והנחתי את הלוחות כל כמה עשרות מטרים עד לפיסגה, היה טיפוס קשה אבל הוא לא הקציב לי זמן. למעלה המשכתי בשביל כלשהוא, עד שהגעתי לכביש המוביל לנצרת. נעמדתי בתחנת אוטובוס, כסף כמובן לא היה ברשותי שהגיע האוטובוס הערבי אמרתי לנהג שאין לי כסף ושיקח אותי עד לפיקוד, הוא לא שאל שאלות, אמר לי בסדר, הודיתי לו וירדתי בפיקוד. למזלי פגשתי רכב ליד שער הפיקוד שעלה ליחידה, אמרתי לנהג שיוריד אותי 200 מטר לפני הבסיס, כאילו הלכתי ברגל. הקצין ראה אותי, לא האמין איך עשיתי את הדרך כל כך מהר, הוא לקח רכב עם נהג נסע למטווח מלמעלה וירד בהר על מנת לראות אם הנחתי את לוחות המטרה. הוא אסף אותם, חיכה לנהג שיאסוף אותו וחזר ליחידה. כמובן שלא סיפרתי לו איך הגעתי כל כך מהר. 

מקרה אישי נוסף, יום אחד שיחקתי טניס שולחן ביחידה ולפתע חטפתי התקף של הבעייה הלבבית שהיתה לי עוד לפני הצבא, דופק 200 לדקה. לקחו אותי לפיקוד, לא היה רופא, חיפשו רכב לקחת אותי לרמבם, סוף סוף מצאו רכב ונסענו מנצרת לרמבם, הכל לקח איזה שעתיים ואני עם דופק 200, זאת הרגשה איומה, אני מכיר את התופעה אבל אז קיבלתי טיפול מידי בבית החולים, ופה אני כבר שעתיים!! הגענו לרמב"ם, זה היה בלילה ואיך שאני נשכב על המיטה במיון, ההתקף הפסיק. האחות עשתה לי א.ק.ג ואמרה שהכל בסדר, לא הייתי בבית חולים אפילו חצי שעה, והנהג החזיר אותי לבסיס. למחרת שאל אותי מפקד היחידה מה קרה, אמרתי לו שום דבר מיוחד, והוא לא שאל יותר שאלות. ידעתי שאם אפרט יוציאו אותי מהיחידה. אותו התקף קיבלתי פעם נוספת מספר חודשים מאוחר יותר בזמן שעשינו תחרות נווט בין 2 הצוותים, מי יגיע ראשון לנקודת הסופית שהיתה חדר האוכל של קיבוץ רגבים. כל צוות יצא ממסלול אחר, כך שלא היה קשר בין הצוותים. הנווט היה בלילה חורפי, באמצע ההליכה המהירה חטפתי התקף, מה אעשה? אעצור את הצוות, אני לא מסוגל ללכת מטר עם דופק 200. נעמדתי במקום, היה חושך מוחלט, אז לא שמו לב שנעצרתי, וגם לא אמרתי כלום לאף אחד. אלוהים היה איתי ופתאום לאחר דקה ההתקף נעלם. התחלתי לרוץ כדי להדביק את הצוות, התחברתי איתם, ולבסוף גם הגענו ראשונים. לא אמרתי לאחר המסע לאף אחד מה קרה לי, וכמובן אף אחד לא ידע. 

מקרה נוסף היה כאשר היינו בסיור רגלי מהר הקוף לעבר הכנרת, הליכה על גב ההר, עד לירידה לכביש טבריה ראש פינה. הר הקוף נקרא על היותו שעיר, כלומר, מאד סבוך בצמחייה לחלק גדול מהרכס, בשלב מסוים של ההליכה כנראה נתפסה לי איזה חגורה בשיחים ונתלשה מעלי בלי שארגיש, גיליתי לאחר הסיור. כאשר ביצענו את אותו סיור פעם נוספת לאחר מספר שבועות הלכתי במטרה שאולי אמצא את החגורה, ובאמת מצאתי אותה תלויה על אחד השיחים. כל עשרות הסיורים השונים שעשינו מלבד בעלי חיים, נפש אדם לא מגיעה למקומות אלו, ולכן היתה לי הרגשה שאולי אמצא את החגורה. 

מקרה נוסף היה כאשר היינו בסיור מהר כמון מערבה לכוון כרמיאל שהיתה בשלב הקמה, על רכס ההר מצאנו כד חרס ענק באורך של כמטר ובקוטר של חצי מטר, הכד היה כבד, פתחנו אלונקה והעמסנו את הכד עליה, קשרנו בחבלים מסביב, והמשכנו בסיור כאשר 4 חיילים סוחבים את האלנוקה. המסלול היה קשה, סלעים, צמחיה ללא שביל. הכד היה מיועד להגיע בסופו של דבר ליחידה, לרוע המזל, בירידה הסופית לכוון כרמיאל, החליק אחד החיילים בירידה, החיילים האחרים איבדו שיווי משקל, והאלונקה נפלה ואיתה כד החרס הענק שהתנפץ על הסלעים, זה סופו של חלום הכד.

12.  עברו 50 שנה מאז השרות בטח לא מעט דברים נשכחו, אבל אני חייב לציין מספר דברים חשובים לטעמי. אינני יודע עד היום איך קיבלנו אותי ליחידה כאשר יש לי סעיף על בעייה לבבית, שקיבלתי בגללה פרופיל 76 שמאפשר שרות קרבי, אבל עם סעיף לבבי? שאלו אותי ביחידה שהגעתי אם יש לי בעייה רפואית כי אין לי פרופיל מקסימלי 97, אז אמרתי שיש לי בעיה קלה בגב, וזה היה נכון, אבל להגיד שיש לי בעייה לבבית כמובן שלא אמרתי, ואף אחד לא הסתכל על סעיפי הליקוי למזלי.

13.  אינני חושב שיש חייל אחד בצהל שהיה מוכן להתנדב לשרת ביחידה מהסוג שבה הייתי, כאשר ידוע לו מראש שיש לו בעיה בריאותית לא קלה שבזמן אמת, כלומר, התקלות עם אויב לחטוף התקף פתאומי שמנטרל אותי לגמרי, ויכול לסכן חיילים אחרים. למזלי זה לא קרה. ואני שמח שיכולתי לכתוב את קורותי בתקופה היפה בחיי.

הערה: נזכרתי גם שהיה לנו יום כיף וקיבלנו הזמנה לחיל הים בחיפה לביקור ביחידת הצוללות. היו אז 2 צוללות לצהל תנין, ורהב. נסענו לחיפה, קיבלו אותנו יפה מאד, ונכנסנו לאחת הצוללות שעגנה ברציף, עשו לנו סיור בתוך הצוללת שגם בזמן העדינה חלקה התחתון מתחת למים. היה מעניין.

מקרה נוסף שנזכרתי: יום העצמאות 64 או 65 היינו בכוננות בבסיס וערב החג קיבלנו ידיעה כי בהר תבור מתכוונת להגיע חוליית מסתננים. כך שבערב החג עלינו להר תבור בערך נסענו לחצי גובה ההר, ומשם הלכנו לשכב במארה שהיה בתוך מערה ולשם היו אמורים להגיע המסתננים, חיכינו עד לפנות בוקר, אבל למזלם הם לא באו. לא תמיד המודיעין הוא מדויק. 

* ציוד למארבים: בחורף 1965 קיבלנו לבוש מיוחד למארבים (יחודי לצהל). הבגד הינו יחידה אחת עשויה מפוך לאורך כל הגודל. כאשר החלק התחתון היה עם רוכסן. לבישת הבגד היתה כאילו לבישת סוודר הכנסת ידיים והחלק התחתון נופל עליו שמלה. כמובן עם כובע ופתחים לאוזניים וחגורה למותן. בזמן מארב החייל שישן סגר את הרוכסן מלמטה והיה עטוף כולו, בזמן פעולה מקפלים את החלק התחתון כלפי מעלה וסוגרים על החגורה במותניים, כך שהרגליים משוחררות.    

חיליק, ינואר 2014