נתן דוניו

יום שחרור אושוויץ בירקנאו

27 ינואר 1945

יצאנו מקראקוב ונסענו לאושויץ. טוב, אז נוסעים, ונוסעים, ופולין יפה

ומטופחת - ארץ ירוקה כמאמר אפלפלד, ופתאום והבחנתי לפתע במגדל המפורסם.

עם השער הגדול מתחתיו.

אלף פעמים ראיתי תמונות שלו וזה לא דומה במאום, זה שום כלום

לעומת מראה העיניים.

לעולם לא אצליח לתאר את אשר עבר עלי כאשר ראיתי את המגדל הנורא במו עיניי.

ונכנסנו למקום.

אמרתי לעצמי - כאן, פה, צריך להגיד

״ של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא“.

ואני שרוב ימי אני מסתובב במקומות הקדושים ביותר ליהודים, לנוצרים, למוסלמים

ובאמת, לא מרגיש אפילו טיפ טיפה של קדושה - פה, מה זה הרגשתי,

והלב שלי רעד.

בשבילי, מאותה שניה , עבורי - זה נהיה המקום הכי קדוש בעולם .

פה ושם התנתקתי מן הקבוצה - ילדי כיתתי מן מבית הספר העממי שהוריהם היו ברובם נצולי המחנות הקשים ביותר-

רציתי להיות שם לבדי. להרהר, לאייר.

בערב במלון ראתה חיה את אשר כתבתי ורשמתי ושאלה:

״מדוע כתבת כי המקום קדוש?״

עניתי לה כי לדעתי -

משום שהיה נטול כל נוכחות אלוהית.

השבוע מלאה שנה ללכתו מאיתנו של עמוס עוז. בשבילי, בעיקר פילוסוף ענק שאמר:

קוהלת הגה :״ אין חדש תחת השמש״- אז עם אושוויץ, הוא טעה.