גדליה בנדור

שיחה עם גדליה בנדר - מ"פ, סמג"ד, מג"ד אגוז, 23/12/2019

מ"פ ב' – גדליהו בנדור 

גוייסתי ליחידה באפריל 67 לפקד על קורס הסיור הראשון. סיימתי בתפקיד ממלא מקום מג"ד באוגוסט 70.

בסיום שרותי הסדיר (1965) חזרתי לביתי –קיבוץ עינת, ומיד הוצמדתי לסדרן העבודה. הוכנסתי לעבודות מטבח ושירותים – בעיקר מול מכונת שטיפת הכלים. לאחר תרגילים ואיומים אפשרו לי לעבור לעבוד בענף האהוב עלי עוד מימי לימודי בבית הספר החקלאי כפר גלים, המטעים. בהיותי הצעיר בצוות הענף (כל אנשי הצוות היו חברי המשק בני דורם של הורי) הוטלו עלי משימות ששאר חברי הצוות לא ידעו לעשות. בעיקר הנהיגה בטרקטור שמשמעותה עבודה לאורך כל שעות היום – לפנות בוקר הכנת המטע לקטיף, הבאת העובדים, הובלת עגלות הפרי לבית האריזה, הפעלת המלגזה בבית האריזה, העמסת המשאית בתוצרת הארוזה ופרוקה בבית הקירור ובסופו של יום לאחר רדת החשכה ריסוסים.

בעונת הקטיף התגלו סימני חבלה בעצים שמשמעותם גנבת פרי תוך כדי שבירת ענפים. במארב שעשיתי גיליתי שמבצעי ה"פשע" היו צוערים מבית ספר לקצינים אשר שכן בצמוד למטע.

בצהרי אותו יום רתמתי כמה עגלות פרי לטרקטור, נכנסתי לבסיס והעמדתי את העגלות ליד הדגל במרכז הבסיס מול משרדו של מפקד הבסיס - אל"מ  אלטון שבתפקידו הקודם היה מח"ט גולני, שם הכרתי אותו ואת סגנו סא"ל יעקב (יענקל'ה שטרן). בשיחת הסיכום שערך איתי המח"ט בסיום שרותי הסדיר, ניסה המח"ט אלטון לגייס אותי לקבע בעזרת ההצעה מפתה לקבל את הסיירת החטיבתית. כמובן שבמגוון תירוצים דחיתי את ההצעה.

עוד אני מחנה את הטרקטור ושורות עגלות המטען, מתנפל עלי הרס"ר ישראלי  בצעקות כפי שרק ישראלי ידע להשמיע, הוא נרגע לאחר שזיהה את הפושע. שמע את הצעתי להבאת תפוחים לצוערים כל שבוע ובלבד שידאגו לא להיכנס למטע, אלטון שצפה מחלון משרדו בדו שיח הזמין אותי למשרדו ושם העלה את הצעתו בשנית אלא שהפיתוי הפעם הייתה יחידה סודית בפיקוד צפון שגדלה בתקנים וזקוקה בין השאר למפקד קורס סיור ואין ראוי ממני לתפקיד זה. הפעם לא סירבתי סירוב מוחלט, ועניתי: אנחנו באמצע העונה, על כתפי מונח הענף בסיום עונת הקטיף אם התפקיד יהיה פנוי אצטרף. יש לציין שבמשך כל השיחה והיו עוד שיחות לא ענה אלטון על שאלותיי מה היא היחידה? במה היא עוסקת? מי החיילים שמשרתים בה.  ככל שהתעלומה רבה יותר כך גדל רצוני לשרת בה.

בחורף 67 הודעתי לאלטון שגמלה בי ההחלטה לעזוב את הקיבוץ ולהתייצב לשרות צבאי היכן שצריך, אלטון שאל אותי עם אני זוכר את התפקיד שהוא הציע בעבר אמרתי שכן, ואמר לי שאקבל תשובה תוך מספר ימים. עברו חודשים ובאפריל 67 הגיע נהגו של אלטון עם פתקה המורה לי להתייצב בפיקוד הצפון בפני קצין השלישות ולמסור לו את הפתקה שבידי. באותו יום הודעתי למשפחתי שאני מתגייס לקבע, ואחרי שעברתי את מסכת השאלות והתגברתי על ההתנגדויות הודעתי למזכיר הקיבוץ יחיאל דובדבני על עזיבתי. 

כאשר הגעתי למשרדו של קצין השלישות הפיקודי – סא"ל פיני להב -  הכניסו אותי אליו ללא המתנה, הציעו לי קפה (מסלול VIP) דבר שהגביר את תדמיתה המיתי של היחידה אליה אני מיועד. פיני סיים שיחת טלפון עבר לשבת בכורסא בפינת החדר הצביע על כורסה לידו וזימן אותי לשבת. שיחה בת כמה מילים לוודא שאני זה האיש שכתוב עליו בפתקה שהבאתי, ומיד טלפון לאלוף הפיקוד, ואחריו לאדם בשם חיימקה (כפי שקרא לו פיני). נאלץ להמתין במשרדו של פיני למפגש עם אלוף הפיקוד, למדתי להכיר/להיזכר בקפה הצבאי, להסתגל לטרמינולוגיה הצבאית כפי שעלה משיחותיו בטלפון ומגערותיו בפקידות, מנסה לעכל את הצבא אליו אני חוזר. עלינו ללשכת האלוף וגם שם במסלול ירוק התכבדנו לשבת בפינת החשובים (זאת הייתה הפעם השנייה והאחרונה בה ישבתי על כורסאות בפיקוד), דדו בלשונו המחודדת עם הריש המתגלגלת השמיע באוזני ולראשונה את שם היחידה "אגוז", נתן את ה"אני מאמין" שלו על תפקידה של היחידה ועל תפקידיו ודמותו של קצין ביחידה.

עיקרי דבריו היו – שעל היחידה להיות זרועו המבצעת של אלוף הפיקוד, להוביל את המלחמה בפעילות הבט"ש. בשביל לעמוד בדרישות האלו על היחידה להכשיר את חייליה מנטלית וגופנית מעל המקובל ביחידות החי"ר. היחידה קיבלה לידיה ציוד מתוחכם ועליה לפתח תרגולות וידע כך שתוכל להיות תמיד צעד אחד לפני האויב. לגבי המפקדים דרש כמקובל דוגמה אישית, ללכת בראש וכאן הכניס להפתעתי את נושא טוהר הנשק ומוסר יהודי, נושא שפרט להרצאות בבה"ד 1, לא שמעתי מפקדים מדברים עליו. 

ביציאתי מלשכת האלוף המתין בפתח ברוך,  רס"ר היחידה, הופעה הרחוקה ביותר מדמות הרס"ר המיתולוגית כפי שהצטיירה בעיני, בכל פעם שניסה להראות קשוח נראה רך ועדין. ברוך הוליך אותי לעבר טנדר צבוע בצהוב מסוג גלדיאטור עם מספר רישוי אזרחי, ה"רס"ר והטנדר הציפו את דמיוני על חשאיות הפעולה ביחידה זאת. השעה הייתה 11:00. כל תהליך הגיוס והראיונות נמשך כשעה, אך המשיכו למלא את מחשבותיי עוד ימים רבים לאחר מכן. 

ביציאה ממחנה הפיקוד בסמוך לשער הכניסה עברנו על פני הצריף שהיה הבית של "החוליה" כאשר הייתה בת 10 לוחמים ו 5 אנשי מנהלה. עם התרחבות היחידה, בסיסה הועבר לבית היתומים על שם שנלר. מבנה בן מאה ושמונה שנים, הוקם ב- 1910 ע"י המיסיון הגרמני בסגנון בניה טמפלרי, המבנה ממוקם בתוך חורשת אורנים, שתי חצרות הסגורות ע"י מבנים דו קומתיים, חורשת האורנים ממוקמת על כיפה בגובה כ-500 מ' מעל פני הים ממזרח לקיבוץ כפר החורש. בכניסה לחצר הדרומית תחת עצי אורן גדולים הייתה מדשאה שבליבה ברכת דגים שוותיקי היחידה הקימו עם המעבר ממחנה הפיקוד לשנלר, ואת הדגים קרפיונים סיניים, על פי רס"ר הפיקוד לופו "השאילו" חיילי היחידה מבריכת הפיקוד. בזמנים של חוסר מעש היווה המקום נקודת מנוחה לעייפים. (צילום: מחנה שנלר, מוטי משבק, 2019)

 הוכנסתי לאחר כבוד ללשכתו של חיים סלע שנראתה כהעתק ממוזער של לשכת אלוף הפיקוד. חיוכו - שליווה אותו לאורך כל תקופת היכרותנו - הרגיע את דמיוני המשתולל. אתה נמצא, חשבתי לעצמי בחברת בני אדם ואפילו חביבים, יותר נכון, מסבירי פנים.

שיחת הכרות קצרה, בקשת סליחה "עכשיו הגיעה פקודה להיערך למארב מיוחד באזור זרעית". מיד צוות כח חמישה לוחמים בפיקודו של סגן יאיר, הכנות קצרות וירידה לתרגול במטווח גניגר, אני שעליתי על מדים וסיימתי את ההתארגנות, הצטרפתי לכח בתירוץ של הצורך בניסוי כלים.

תוך כדי האימון הבנתי שיש ידיעה על כך שהערב יש בכוונת המחבלים להיכנס באזור זרעית ולפוצץ את צינור המים שעובר בין אדמית לזרעית מדרום לכביש הגבול הצפוני, ונקודת הכניסה של המחבלים צפויה הייתה להיות מול בירכת רישא (ברכת הר מנור). האימון נערך באור יום ובחופזה על מנת להגיע ממש לפני שקיעה למיקום המארב. בחצות התבשרנו ביחידה שאכן המארב מוקם, המחבלים הופיעו וחזרו ללא ביצוע משימתם, ומה עם משימתנו? יומיים של תחקירים דברו על פתיחת אש מוקדם מהרצוי, וכן על כך שחוקי הירי ביום שונים מחוקי ירי בלילה, וחוסר הזכרת ההבדל בזמן אימון ההכנה בין ירי יום לירי לילה היוו את הסיבות להחטאת המארב. שני לקחי יסוד אלו היוו בהמשך בסיס בתדריכים. להזכירכם, רוב פעילות היחידה בהמשך הייתה פעילות לילה. עוד אני רוצה להצטרף לקורס הסיור שביצע אימונים ראשוניים, צרפו אותי לחדירה לצרכי מודיעין באזור עמק קדש לעבר מוצב הק"מ התשיעי של הצבא הלבנוני.

החדירה עברה ללא אירועים, בתצפית הבחנו בעצירת רכב במחסום, התנועה על הכביש הייתה דלילה. מה שהפתיע אותי היא העובדה שזאת הייתה חדירה שניה שלי, הראשונה הייתה בהיותי קצין בבה"ד 1, שבשתיהן לא התבצע תחקיר בסיום המבצע.  לקח שלישי שהקפדתי לקיימו בהמשך – "בסיום כל פעילות יש לבצע תחקיר".

בין לבין הסתיים קורס הסיור, ונשלחנו לקורס המ"כ של גולני בג'וערה.

הימים התארכו ונכנסו לחודש מאי, נאצר הכניס כוחות לסיני, ובעצם ב-16 במאי 1967 באמצע מצעד יום העצמאות בירושלים הוכרזה הכוננות הגדולה. היחידה התכנסה במחנה שנלר ואנחנו בתוכה, היחידה התארגנה בשתי פלוגות (מוקטנות בכח אדם) ונכנסנו למערכת אימונים המותאמת למשימות שהוטלו על היחידה במקרה שתפרוץ מלחמה ונצטרך להילחם מול הצבא הסורי. (על כך בחלקו של אבי תלם + חלוקת אות מלחמת ששת הימים)

תקופת ההתשה

מלחמת ששת הימים הסתיימה, ולאחר כחודש ברמת הגולן משולבים בפעילות, חזרנו חבורת קורס המ"כים לג'וערה, מחנה האימונים עבר מג'וערה למחנה בזק שליד הכפר זבאבדה. 

קורס הסיור הסתיים באביב 67 ולאחר שבוע חופשה יצאו 24 לוחמים לקורס המ"כים בג'וערה, שם איחדו את בוגרי קורס הסיור של גולני ושל אגוז ליחידה אחת שעמדתי כמפקדה והכפפנו תחת פיקודו של סרן דובי (דב) דרור, אותו הכרתי ממשחקי ילדות בקיבוץ. כל חופש היה דובי מגיע לבקר את בן דודו חברי הטוב אילן, דבר שנמשך עד הצטרפותו לפנימייה הצבאית בחיפה. דובי נהרג בניסיון כיבוש של מוצב החרמון מלחמת יום כיפור, בהיותו ק. אג"ם חטיבת גולני. אני מציין זאת משום שלמרות היותנו חברים ותיקים היה דובי אחד מאלו שניסו להוציא את הקיבוץ ממני לטובת המשמעת הצבאית, מדי ישיבת מפקדי הפלוגה היה מנסה להעמיד אותי על מקומי בהחדירו לי את סגנון השיח הצבאי והמשמעת הנדרשת לעומת מערכות היחסים בקיבוץ וביחידה, לצערי/זכותי התקשיתי בישומן בהמשך השרות.

הכוננות לקראת מלחמת ששת הימים קטעה את הקורס, הוחזרנו ליחידה והשתלבנו במשימות המתוכננות ליחידה במקרה שיתבצעו פעולות ברמת הגולן. ביום החמישי למלחמה עברה היחידה לראש הכח של חטיבת שריון 8 והובילה את החטיבה לקונטרה ועד צמת חאן ארנבה.

שבועיים לאחר מכן חזרו חניכי קורס הסיור לג'וערה להמשך הקורס. 

עם סיום קורס המכ"ים וחזרתנו ליחידה, מצאנו את השינויים הבאים – חיים סלע עזב, אבי תלם קיבל את הפיקוד, הצטרף קצין רכב ותיק שהפך לאימת הנהגים – קלצ'קו – המחמיר בדרישותיו לבטיחות ושמירת תקינות מכנית.

אבי שקיבל את הפיקוד על היחידה עם אופיו הפעלתני ארגן את היחידה במסגרות חדשות תוך איחוד ותיקים וצעירים שלח בוגרי קורס מכים לקורס קצינים, וגייס את קורס הסיור החדש, שאני הופקדתי על אימונו.

לאורך גבולות המדינה התפתחה מלחמת ההתשה. כל פיקוד הקים יחידה ללחימה במחבלים בהתאם לצרכיה. בעוד שבפיקוד דרום עיקר הבעיה הייתה במרחב הפנימי אזור סיני ורצועת עזה, בפיקוד מרכז הבעיות היו לאורך הגבול ניסיונות חדירה לצורכי חבירה עם מקומיים באיו"ש ומשם כניסה לפיגועים בישראל. ואילו בפיקוד הצפון החדירות התחילו בניסיונות חדירה לישובים הקרובים לגבול. לצורך מתן מענה נכון היה צריך לבנות את היחידות המיוחדות בגודל, ציוד ומבנה אשר ייתן מענה על צרכי הפיקוד. 

כאמור ההתשה בצפון התחילה ב-15 לספט' 67 בהפגזות בעיקר ממרגמות על יישובי עמק בית שאן, מצב שליחידת אגוז לא היה תפקיד באירועי ירי אלו. בשאר גזרות הפיקוד סוריה ולבנון היה שקט.

ב-3 באוקטובר 1967 (יום שלישי) חדרה חוליה לקיבוץ חמדיה הטמינה ארבעה מטענים (שניים התפוצצו), בתנועת המחבלים בקיבוץ נתקלו המחבלים והרגו את יורם פרג חייל בסיירת גולני. מה שנתן את האות לפתיחת "מלחמת ההתשה" בעמק בית שאן. ואותנו חיילי היחידה הזעיקו מאימוני לש"ב בג'ובתא א זית לקיבוץ שלוחות, שם התארגנו על הציוד וכבר באותו לילה שכבנו במארבי דגן ומארבי בטן. בערך ב 23:00 נפתחה אש תופת ע"י מארב בטן ששכב כמה מאות מטרים ממזרח לקיבוץ כפר רופין. בסריקה שהתבצעה ע"י בסיס המארבים גילה הגשש עקבות של דורבן וכמה עוקצים. 

עמק בית שאן 

עד תחילת האירועים החזיקה חטיבת העמק חטיבה 2, בפיקוד אלוף משנה יהודה גביש את ה"קו", תחת ידה עסקו בפעילות שוטפת שתי פלוגות מג"ב האחת הממוקמת במשטרת בית שאן והשנייה בקיבוץ אשדות יעקוב (איחוד), הפלוגות האלו נתנו בעיקר מענה על סיורי הבוקר והשגחה על השמירה בישובים. את השמירה בישובים ביצעו אנשי הישובים ששרתו כחילי מילואים בהגמ"ר. 

לאחר האירוע בחמדיה תגבר הצבא את החטיבה בגדוד תעסוקה סדיר ובפלוגה של יחידת אגוז.

במקביל התחילה בניית הקו, מוצבים שישבו על קו המים, דרכי טשטוש ופעילויות פתיחת בוקר ותחזוקת הצירים הועברו מהמשטרה לצבא, פעילות זאת הצריכה גיוס גששים נוספים, משימה זאת הוטלה על היחידה.

אזור הפעילות הראשון היה באזור בית שאן, שם הצליחו המחבלים לחדור בזה אחר זה למשקים מעוז חיים, נווה איתן, ושדה אליהו. כאשר לפי מתכונת הפעילות הבאים בתור היו כפר רופין וטירת צבי. לכן מוקמו המארבים בין הישוב לגבול. 

ייחודה של היחידה באותו זמן הייתה בכלים שהיא הפעילה, כלים שאפשרו מגע מדויק עם המחבלים החודרים בלילה במרחקים של מאות מטרים ובכך היו סוגרים גזרה שיחידת חי"ר רגילה הייתה צריכה להציב עשרה מארבי בטן לחסימתה.

"דגן"

הכלי המרכזי שעמד לרשות היחידה היה צריח דגן –  מערכת כלי נשק, תאורה ותצפית, המורכבת על גבי ג'יפ או נ.נ. בהמשך גם על גבי זחל"ם. וביתר פרוט: מקלע מ.א.ג עליו טלסקופ א.א, מחובר במקביל לזרקור המכוסה במכסה המקרין אור א.א לטווחים של עד 300 מ'.

"דגן" על שמו של פיני דגן מנהל מפעל ב' של התעשייה האווירית שפיתחה ובה יוצר הכלי על פי דרישות מבצעיות מהשטח.

כאמור ההצלחה הראשונה בירוט מחבלים הייתה ערב מלחמת ששת הימים בשדה פתוח ליד קיבוץ מעין ברוך.

למפקד הדגן היה מכשיר נוימן, משקפת צמודה לפנס א.א. לנהג היו משקפי ראיה א.א. אשר בעזרת האור מ"הנוימן" איפשרה ניווט ונסיעה בדרכי עפר ללא אורות גלויים וכניסה שקטה לנקודות המארב.

ליחידה היו באותו זמן 6 צריחי דגן מבצעיים שארבעה מהם היו על ג'יפים ושניים על נ.נ.

הצריח הגביה את נקודת מרכז הכובד של הרכב המסיע אותו, ומכיוון שכבר אז היה ידוע שנסיעה בג'יפים הייתה מסוכנת. על אחת כמה וכמה כשצריח הדגן עליו הסכנה כפולה ומכופלת והיה צורך להעביר את הצריחים מג'יפ לנ.נ. פעולה שנמשכה כמה חודשים.

המצב היה שלילה לילה הוצאנו למארבים 6 כלים נושאי דגן ועוד בסיס מארבים מה שהצריך 30 לוחמים לפעילות לילית, בנוסף לזה היו צריכים מערכת תחזוקה ולוגיסטיקה של עוד חמישה אנשי מקצוע.

לכן מצבת פלוגה מבצעית הכילה כ- 70 חייל. עם המשך הפעילות ותוספת משימות הגדילו את הפלוגה המבצעית ל-100 לוחמים שפעלו בשלוש מחלקות.

כפי שנאמר לעייל בסוף כל מארב נעשה תחקיר ובמיוחד לאחר אירועים והמסקנות שהועלו בתחקיר הביאו ליישום מידי כבר בליל המחרת.  

כאשר ניתנה ההוראה בצה"ל על המשך אימונים התפצלה היחידה לשנים, פלוגה מבצעית בעמק בית שאן אשר התארגנה במחנה אוהלים בקיבוץ שלוחות, ופלוגת קורס סיור במחנה בנצרת המשיכה באימוניה.

דרכי פעולה של המחבלים 

בתחילת ה"התשה" חדרו המחבלים לישובים בעמק, כאמור חמדיה, מעוז חיים, נוה איתן ושדה אליהו. וכאשר הבינו המחבלים שהדרכים לישובים נסגרו, החלו לפעול בגבולות המערכת, מיקוש צירי תנועה, בעיקר על דרך הטשטוש וסוללות ברכות הדגים.

הצבא הירדני הגביל את המחבלים בתנועות באזור הבקעה הירדנית כך שכל פעולה בעברו הישראלי של הירדן חייבה שלושה שלבים, ראשון מעבר הבקעה הירדנית וחציית הירדן להסתתרות בסבך, ערב שני ביצוע הפעילות בשטחנו, שלישי, מעבר תעלת הע'ור וחזרה למחנות שלהם. בסוף החורף ובאביב זרימת הירדן המהירה והסוחפת הגביל את יכולת החציה.  משך שעות החשכה במיוחד בקיץ ובסתיו בהם זרימת המים הייתה איטית איפשר למחבלים לחצות את הירדן ואכן בתקופות אלו פעילויות החדירה היו רבות יותר.

בעוד החדירות הראשונות היו ללא הפרעה, בחדירה לשדה אליהו (הרביעית במספר) נתקלו המחבלים בשומרים ובהמשך תנועת רכבי הסיור שהחלו לסגור את דרכי הנסיגה ובסוף התקלות לאור יום ביחידת המרדף שעלתה בחיי שניים מחבריהם, הבינו המחבלים שיותר אין "ארוחות חינם" ואם הם רוצים להצליח עליהם להתחיל את הפעולה לילה קודם אותו ניצלו לחציית הירדן והסתתרות בסבך האשלים והסוף בשטחנו, עם רדת החשכה למחרת הם יוצאים לדרך שאורות הישוב המיועד משמש אותם לצרכי ניווט. ציר ההליכה היה ישר מנקודת החציה אל גדרות הקיבוץ.  לפני החדירה לקיבוץ היו מבצעים תצפית על הגדר לוודא מיקום השומרים וג'יפ הסיור, מנסים למצוא פירצה בגדר, חודרים לקיבוץ במקרים הראשונים חמדיה ומעוז חיים ללב הקיבוץ, בהמשך, לשולי הישוב כמו שהתרחש בנווה איתן ושדה אליהו.

דרך פעולת היחידה 

בניסיון להעריך היכן החדירה הבאה תתבצע, ותוך רצון להבטיח את הישובים, התמקמנו בין הישוב בו צפינו שתהייה חדירה - לגבול, היינו מתייצבים לקראת חשכה בישוב, עם רדת החשכה – שהראות לא עלתה על כמה עשרות מטרים – התמקמנו במארב, משך המארב היה עד כשעה לפני אור ראשון.

תוך כדי הפעילות התפתחו נוהלי שגרה לקראת יציאה למארב, ונוהלי קרב בעת גילוי חוליה ורצף הפעילויות לסיום המשימה. אחד הנושאים שהדאיגו אותנו יותר מכל הייתה האפשרות שהמחבלים ילמדו את שיטות הפעולה שלנו ובזה נאבד את יתרון ההפתעה. המרחב שנישלט ע"י ה"דגן" כק"מ אפשר למארב אחד סגירה של כמה צירים שעלו מהירדן, אך שישה דגנים לא יכלו לסגור הרמטית  את כל המרחב. לכן בתרגולות ובתדריכים הדגשנו את נושא הסריקות בסיום הירי במטרה לחסל מה שיותר מחברי החוליה, ולמנוע בריחת אלו ששרדו: המנטרה הייתה "מחבל שחוזר ומספר את שקרה בהיתקלות יגרום לכך שהמחבלים ילמדו את שיטות המארב והטכנולוגיות ונאבד את יכולת ההפתעה של הכלים". בנוסף הפכנו "נקרופילים", בסיום ההתקלות הינו בודקים את גוויות המחבלים, בגדיהם כלי נישקם לנסות ללמוד מה הייתה מטרתם, צורת הניווט, יכולות ואמצעי ראייה בלילה (ראיית א.א. הייתה ידועה בצבאות ערב  ז"א אפשרי שימצא גם אצל המחבלים).

כבר בהתקלות הראשונה הבחנו שעם יריית הצרור הראשון ותנועת המחבלים המופתעים בדרך מעלה ענני אבק המסתיר את המחבלים שנצמדו לקרקע או מנסים לברוח, לכן פותח נוהל ירי – המקביל לירי צלף – צרור קצר מוכוון מטרה והמתנה להתפזרות האבק ואז צליפה נוספת, ובמקביל  כניסת החפ"ק לסריקה, כשנקודת עצירת המחבלים מוארת הפעם באור הפרוז'קטור של הדגן.

הישובים שנבחרו לאבטחה היו שורת הישובים הקרובים לגבול כפר רופין, טירת צבי, ירדנה, בית יוסף, נוה אור וגשר.

האירוע הראשון שהיחידה חוותה התרחש בסוף אוקטובר, חולית מחבלים שניסתה לחדור לקיבוץ שדה אליהו נתקלה בשומרים והחלה לסגת. בסריקה מהירה של דרך העפר העליונה (בע'ור)  גילה הגשש חסיין עקבות כניסה ולא התגלו עקבות יציאה, מיקמנו את הדגן הראשון על העקבות וחיכינו לשאר הדגנים שיגיעו מנקודות המארבים בהם הם פעלו, קצב ההגעה היה איטי מהמצופה, מה עוד שאור היום החל לעלות והינו חייבים להחליף את הדגנים בזחל"מים כך שבסריקת בוקר גילינו את עקבות היציאה של החוליה, רצנו על העקבות לכיוון הירדן, בירידה מהע'ור לזור  נפתחה אש לעברנו, מהסבך שלגדת הירדן וממוצב ירדני. הירי מהסבך גרם לנו לחשוב שהחוליה עדיין נמצאת בצד שלנו לכן למרות האש ירדנו לירדן הגענו לקו המים מצאנו את נקודת החציה, סימנים של אוכל ותרמילים הבהירו לנו את שיטת העבודה כנאמר לעייל, בבגדי המחבלים שנהרגו (כאמור שניים) נמצאו מכתבים, שרטוט מפת ציר הגישה ותוכנית הפעולה. בכיסו של ההרוג השני מכתב שהתכוון לשלוח המחבל להוריו. את המכתב הזה נהג אבי להקריא בתדריכים לפני יציאה בפני הלוחמים על מנת להדגיש את מוכנותם ונחישותם של המחבלים להילחם עד הסוף.

המארב הראשון שהצדיק את התפיסה של מיקום המארבים היה מארב שמוקם בשטח הזור בין טירת צבי, לירדן. מארב מוקם במרכז שדה חרוש מצדו המזרחי של שיח שיטה ששבר את (הסילווטה)  צללית הדגן שכל מי שעולה מהירדן יכול היה להבחין בה על רקע אורות טירת צבי.  לקראת חצות זיהה המארב 4 מחבלים שנעים למולו, והוא פתח באש מיד עם ההתגלות, אנשי המארב ביחד עם החפ"ק ביצעו סריקה מהירה בשטח וגילו גופת מחבל, בהמשיכם לנוע לעבר הסבך נפתחה עליהם אש, בהסתערות  לעבר היורים נפצע מיקי ניצב מאש כוחותינו.  

 המרדף 

 בחודש ספטמבר 67 התגלו סמני חדירה על דרך הטישטוש של חמישה או שישה מחבלים, סמני הנעליים היו מסוג פלדיום – אחד ממאפייני הלבוש של המחבלים באותה תקופה.  כוח כוננות של אגוז הוקפץ משלוחות, עלה על העקבות דרומית לעין הנציב על הכביש הראשי בית שאן – רחוב, העיקוב בשלב זה היה קל עקב הטל שרבץ על שדה האספסת אותו חצו המחבלים, מה עוד שהטל ירד לקראת בוקר והיה ברור שאנחנו קרובים אליהם לכן הוקפצו תצפיות שסגרו את השטח בין הגלבוע לג'נין. ציר התנועה משך מערבה ממש בקו ישר, והיה ברור שהם מתכננים להגיע לגב ההר. הוזמן מסוק שהקפיץ לוחמים לשביל הפטרולים הישן בהר הגלבוע, מצפון לג'ילבון נמצאו העקבות על דרך הטשטוש הישנה, בעזרת המסוק ריכזו את כל הכח והמשיכו במרדף. חולית גששים בראשה חסיין אל הייב הובילה עד לכיפה קטנה מצפון מערב לג'ילבון, שם ליד בור מים נעלמו העקבות. חסיין הורה על הבור כמקום המחבוא של המחבלים. לאחר שצעקות אזהרה והוראות לצאת החוצה בערבית לא הועילו, נזרקו לבור מספר רימוני רסס, ושוב הוראות לצאת החוצה שלא נענו, נזרקו שני רימוני עשן, שבעקבותיהם החלו המחבלים לצאת אחד אחד נשנקים מהעשן, להפתעתנו לא שישה מחבלים כי אם אחד עשר מחבלים יצאו מהבור, חייל מתנדב נכנס פנימה והחל מוציא את הציוד, כלי נשק אוכל ואמצעי חבלה. מטרת המחבלים הייתה חבירה לכוחות הפת"ח בג'נין.

 גילוי מוקשים בברכות הדגים של קיבוץ גשר.

סיור בוקר של משמר הגבול זיהה עקבות כניסה כמאתיים מטר דרומית למשטרת גשר (בנין המשטרה הבריטי מתחת לקיבוץ גשר, ששימש באותו הזמן מחסן של המדגה), מיד נקרא כח כוננות למקום שהחל ללכת על העקבות שנכנסו על דרך בין הברכות כחמישים מטר ומשכו צפונה על סוללת הברכה שבמרכזה טמנו המחבלים מוקש אנטי טנקי רב עוצמה מתוצרת רוסיה, מתחת למוקש הוטמן רימון יד שנצרתו הוצאה, את המוקש נטרל קצין החבלה החדש של היחידה סג"ם דרורי.

חשיבות הנטרול והוצאת המוקש היא כפולה:- לראשונה התגלה מוקש בעל עוצמה היכולה לנטרל כל כלי רכב לא מוגן שבשימוש הצבא.  הדבר דרש התייחסות כמו דיפון כלי רכב וניסיונות פיתוח של רכבים מוגבהים עם זוויות פיזור הדף וחיזוק קרקעית הרכב.

וכתוצאה מכך העבירו את סיורי מג"ב באזור לנגמשי בט"ר רוסיים משלל מלחמת ששת הימים.  רכב שהמיגון התחתון ושיפועיו עמדו בפיצוץ רב עוצמה שמוקש זה יצר.  

פלוגה ב'

חזרה לאימונים, סיום קורס סיור והצטרפותו לכח הלוחם של היחידה, ותוספת דגנים אפשרו את פיצולה של היחידה לשתי פלוגות מבצעיות. פלוגה ב' עליה פיקדתי עברה משלוחות למחנה גדעון באביב 68.

מחנה גדעון שהוקם בזמן הבריטים לצרכי "חיל הספר" שופץ, אורוות הפכו למגורי חיילים, נבנה חדר אוכל על האסם ומפקדת הגדוד הפכה למפקדת המחנה, על המחנה מינו מפקד מטעם החטיבה רס"ר זהר יוסף, שהיה "אבא" דואג לכל מחסור של הלוחמים, ושחרר אותנו לעסוק בעיקר – הפעילות המבצעית. 

כאמור הדבר התרחש באביב, הטמפרטורות בעמק היו נוחות, אך המצב לא המשיך להיות כזה עם עליית הטמפ', הוכנסו מזגנים, תפריט המזון שונה על מנת לספק את צרכי הלוחמים בקיץ. יישובי האזור הוסיפו בחבילות מזון משלהם.

עם התקרב הקיץ מי הירדן האטו את זרימתם, מה שאפשר פעילות מעבר הירדן. במשך קיץ 68 נעשו עוד כמה ניסיונות חדירה – ליתר דיוק חמישה, 4 מתוכם עצרה הפלוגה ואילו בחדירה אחת לעבר חוות שמואל הצליחו המחבלים למקש את דרך היציאה מהחווה לשטחי השלחין של קיבוץ אשדות יעקב, מה שגרם למותם של שני חברי משק.

ע"מ להקשות על המחבלים בדרכם לפיגוע, ננקטה מדיניות חיץ שאחד מהמרכיבים שלה היו חדירות למארבים בשטח הירדני, וחסימת מקומות מעבר בעיקר באזורי מעברות מוכרים ששימשו לחציית הירדן בעזרת מיקוש ואמצעי חבלה נוספים. פעילות החיץ, מארבים מעבר לירדן וירי ביום על כל מי שמתקרב לירדן האטו עד הפסיקו את פעילות המחבלים מעבר לירדן. ירי מהצד הירדני על חיילים ועובדים הנעים בשטחים הקרובים לירדן על כך הגבנו בחדירות יומיות מהירות, מה שהקטין כמעט לאפס את פעילות המחבלים בגזרה זאת. התוצאה, המחבלים העתיקו את אזורי פעולתם מעמק בית שאן לעמק הירדן פתחת אל חמה ודרום רמת הגולן.

מפקד חטיבה 2 היוצא אל"מ יהודה גביש התייחס לפעילות היחידה כאל "פעילות מכרעת בחיסול פעילות המחבלים באזור בית שאן". 

חיכוכים

מפקדה הנכנס של חטיבה 2 אל"מ מנו שקד, שבעברו היה קצין אג"ם פיקוד צפון, מתוך הבנתו את שיטות פעילות היחידה חשב והכתיב את פעילותינו עד למטר האחרון – מיקום המארב, דרכי כניסה ויציאה, זמני פעילות ועוד. מאז עסק ביחידה ונוהליה "עברו מים רבים בירדן" נוהלים השתנו דרישות השטח וניסיון מצטבר לימדו אותנו דרכי פעולה עדכניות מאז הוא שרת בפיקוד.

אנחנו ביקשנו שינחה אותנו ברמת האזור שיש לחסום ואנחנו נבחר את הנקודה המדויקת המתאימה לדרך הפעילות שלנו. 

שנית, בפעילות מעבר לירדן אנחנו חדרנו עם מכשור לראיית לילה ואילו חדירות של יחידות אחרות היו ללא מיכשור זה. אחרי מספר היתקלויות של יחידות אלו במארבים ירדניים התבקשנו לצרף אנשים עם מיכשור לראיית לילה לפעילויות היחידות החודרות. גילינו שמפקדי היחידות לא הבינו או לא היו מתואמים או קצרי רוח לדרך הפעלת לוחמי אגוז, דבר שעלה בלוחם הרוג – בנימין (בני) חדד ז"ל ולוחם פצוע (30/04/68) וחייל פצוע קשה.

הציוד המיוחד דרש טיפול וחלפים בהתאם ונדרש צוות לוגיסטי, מעל לכל אימון משותף לעבודה עם ציוד זה. הדילמה הייתה בין לתת ליחידות אמצעים יקרים עם תוספות תקני תחזוקה או להמשיך ולשלוח מפעילים מאגוז עם כל חוסר התאום וההבנה.

רק הכנסתו של אלוף הפיקוד לעניין שחררה אותנו משליחת לוחמים לחדירות של יחידות אחרות, היחידות שלחו אנשים שלהם לאסוף את המכשירים מיחידת אגוז לצרכי פעילויות חודרות וכמו כל "שעטנז" היו לנוהל יותר חסרונות מיתרונות.  

כמו כן ניתנה לנו האוטונומיה לקבוע את מיקומו הטקטי של כל מארב דגן רק על סמך הנחיות כלליות.

פעילות הפלוגה באזור בית שאן 

הפלוגה שמנתה שלש מחלקות הייתה מבצעת כל ערב שלוש פעילויות –

1.      מחלקה אחת שוכבת במארבים.

2.      מחלקה שניה מבצעת תרגיל על מודל לביצוע פעילות חודרת (זה היה יום קל יחסית)

3.      ומחלקה שלישית מבצעת את הפעילות מעבר לגבול.

4.      כל שבת שלישית מחלקה אחת יצאה לחופשה.

הפעילות מעבר לגבול הייתה לאור בקשה שלנו כדי להבליט את יכולתה של היחידה, לגוון את העבודה ולהמשיך ולהיות יחידה מובילה באשר ליכולותיה ובהתאם, הישגיה.

 סדר יום

שגרת החיים – פעילות לילה, שינה בבוקר, בצהרים הכנות לפעילות לילה שכללו מטווחי ירי ותרגולות איפוס הכלים וניסויי ירי, מסדר יציאה לפעילות, ארוחת ערב, לקראת חשכה יציאה למארבים.  

לכל מארב היה נוהל כניסה למארב כך שהוקפד על יציאה כשברור שלא ניתן לתצפת מצד מזרח של הירדן, כניסה למארב שבגבו רקע מסתיר תלוליות עפר או שיחים/עצים, וממולו משטח פתוח לצורך מתן שדה תצפית ואש נרחבים, מפקדי הדגנים הונחו לאפשר למחבלים להתקרב למארב עד כמה שאפשר על מנת להבטיח דיוק ולהרחיק את המחבלים מהסבך.  

המשימות השונות וסדר היום – כל הפעילות התבצעה בשעות החשכה – הקשו מאד על הלוחמים, אל זה יש לצרף את חום הקיץ הקיצוני בעמק דבר שהשפיע לא מעט על הערנות וטיב החשיבה וקבלת ההחלטות. החדירות לישובים פסקו אחרי מספר ירוטי מחבלים שעברו את סבך הירדן לשטחנו אם לצרכי חדירה למשקים ואם לצרכי מיקוש דרכים חקלאיות (היו לוחמים שסימנו את מספר ההורדות על הכלים). 

עצירת החדירות היוותה מכשיר להעלאת המורל והגברת המוטיבציה. האימונים והחדירות מזרחה לירדן (גיוון הפעילות) העלו את ביטחונם האישי של הלוחמים ואת יכולתם הקרבית.

"חלון פתוח"

עם תחילת הפעילות במחנה גדעון הוזמנתי לשיחה במטכ"ל, בהגיעי, הוכנסתי לחדר באגף מבצעים, בחדר ישבו הרבה גנרלים, אני הייתי הסגן היחידי, ראש אג"ם מבצעים אז אל"ם מחנימי הסביר לנוכחים שיש רצון לשפר את יכולת הסגירה של המארבים ע"י טכנולוגיות חדשות ולצורך כך נפתח מבצע "חלון פתוח" שתפקידו לבחון אמצעי לחימה חדשים שהופעלו באותו זמן ע"י האמריקאים בווייטנאם,  ומה שפותח  ביחידת "יפתח", ע"י קציני החימוש הפיקודיים וחברות אזרחיות.

נזכרתי באמירתו של אלוף הפיקוד "עלינו להיות תמיד צעד אחד לפני האויב".

תפקידי בניסוי היה להפעיל את הציוד המיוחד ולעבוד אתו על מנת לבדוק יכולות מבצעיות ואם יש צורך לשפר ולתת הצעות לשיפור. חודש ימים נוסו (בלי לפרט) כ-20 מתקנים ובסופו של הניסוי נערכה תערוכה במחנה גדעון להצגה בפני משה דיין אז שר הביטחון. לקראת ההצגה הופיע דדו ובדק מילה במילה מה עלי להגיד. כאשר החלה ההצגה והתחלתי לדבר עצר אותי דיין ואמר "אני אשאל שאלה ואתה תענה עליה בכן ולא", אכן, הוא שאל רק שאלה אחת "המתקן הורג או לא", כשאנחנו עוברים ממתקן למתקן אני עונה בכן ולא, הסיור נגמר אחרי כעשרים דקות וההנחיה שיצאה מפיו הייתה "טפלו במתקנים שהורגים ואם צריך לשפר שפרו, רק תעשו את זה מהר, על תדאגו לתקציב".

בין המתקנים שהוכנסו לשימוש מידי היו הקלימגור, המשאבות (מקלעים מופעלים ע"י תיל, יותר מאוחר ע"י קרן א.א. וממטרות (בונגלורים מופעלי תיל).  בהמשך הוכנסו לשימוש, מתקני זהוי סיסמיים. חלקם סביב ישובים ומתקנים חיוניים ליד הגבול, וחלקם המשיכו לשרת מארבים.

אורי אלחנני 

באוגוסט  68 התייצב אורי במפקדה בנצרת וקיבל עליו את הפיקוד על היחידה, זומנתי אליו למחרת לשיחה. בדרך לשיחה סיכמתי לעצמי את תקופת עבודתי עם אבי  שלמרות היותו קפדן העומד על  "קוצו של יוד" נתן מספיק מרווח ליוזמות ואילתורים למפקדים וידע לגבות  אותנו. תפישת השטח שלו הייתה מעולה ולמדתי ממנה רבות.

את אורי פגשתי לראשונה במפקדת גדוד 12 שישבה במסעדה, ושם היה תפקידו להחזיר את הגדוד לתקינות מבצעית אחרי מה שספג הגדוד במלחמה (הקרב על תל פאחר). בפגישה הזאת שהייתה לצרכי תאום עבודתנו באזור שהייה תחת פיקודו, למדתי להכירו ובעיקר בשתי תכונות: אחת תפיסה מהירה של דרך העבודה שלנו. והשנייה תכליתיות, קצר בדיבור והסבר לעניין. בשיחה גיליתי עקביות חופש פעולה, ודיווחים יומיים או שינויים בזמן התרחשותם.

נדודים

ראשית דרכנו כאמור הייתה בעמק בית שאן, כשאזור זה נסגר בפניהם עברו המחבלים לפעול בעמק הירדן ופיתחת אל חמה, שני אזורים שהיו קשים לתנועת רכב הן מבחינה טופוגרפית והן מחוסר דרכים לתנועת כלי רכב.  בגבול הסורי התרבו חדירות אנשי מודיעין לאיסוף מידע על פעילות צה"ל ומיקום מחנות צבאיים בגולן.

המחבלים שרגלם נדחקה מאזור בית שאן החלו לפעול באזור עמק הירדן ועד משולש הגבולות מפגש האורקד עם הירמוך. לאור זאת התמקמו שתי הפלוגות במחנות באשדות יעקב ובאל על.  וגם כאן סגירת אזור אחד הביאה לתזוזת החדירות צפונה כולל אזור הפתח לנד.

רמת הגולן

דצמבר 67 עולה היאחזות נחל גולן להתיישבות מעל המצוק הצפוני של נחל נוב (ליד חורבות ג'בין). בתחילת 68 מצטרפים אליה מושב אל על (כיום אלעד) רמת מגשימים ומושב נאות גולן.

הסורים משחררים רסן לאירגוני המחבלים לפעול משטחם, דרכי הפעילות - הפצצות ממרגמות ומיקושים באזורים חקלאיים שהיו במישורים שממערב להיאחזות נחל גולן ומצפונה. 

בדרום, ערוצי הנחלים ירמוך ואורקד חותרים בעומק של 200-300 מטר מתחת למישורי הרמה כאשר השיפועים מדרום ומצפון אליהם חדים וחשופים. את המדרונות האלו מנצלים המחבלים וסיירי מודיעין סורי כנקודת זינוק קצרה לשטחנו.

מאל-חמה עד מפגש "שלושת הגבולות" ומשם לאורך האורקד אין כבישים, אין דרכי עפר ואין סימן לגבול. כביש יחיד שעובר מצומת רפיד ועד אל חמה נמצא במרחק  ק"מ עד שנים מתחילת המצוק, אזור זה הופך לשטחים חקלאיים ע"י הישובים המוקמים בתחילת 68. הישובים ודרכי העפר מהווים מטרה לתקיפות המחבלים הן בירי והן במיקוש.

אירועים שקורים בתקופת הביניים עלית רכבים חקלאיים על מוקשים, באימוני אש של הנח"ל ליד הכפר חיספין נהרג חייל נח"ל מידי חולית מודיעין סורית שלאור יום מצליחה להתחמק לעבר המצוק עוד לפני שכוח הכוננות מספיק להגיע.

לאחר המלחמה יוצר הפיקוד "תורנות" חטיבתית השולטת ברמת הגולן, אחרי כמה החלפות של מפקדות חטיבה הוחלט להציב מפקדת חטיבה אזורית (חטמ"ר) שתשלוט בדרך קבע בכל אזור הרמה. המפקדה שקיבלה את האחריות על הקו הייתה מפקדת חט' 3 בפיקודו של אל"מ יענקל'ה שטרן ומיקומה היה באולם הקולנוע בקונטרה.

בסוף חורף 67/68 פלוגה ב' מוקפצת למחנה אל על. ערב מלחמת ששת הימים שימש המחנה מפקדה אזורית של הצבא הסורי, בתוכו נמצא שולחן חול של הגזרה כפי שהשאירו הסורים בעת עזיבתם. מסביב מבנים עזובים שישמשו את פלוגה ב' כחדרי שינה, אוכל  ואספקה. בצמוד למפקדה עמד מבנה גנרטור עם הגנרטור בתוכו, כבר בלילה הראשון הגנרטור הופעל, אך אנחנו הבאנו מנורות חשמל 60 ו- 100 ואט שהתפוצצו מיד עם הפעלתן, בכל מקרה הטענת מצברי הדגנים התאפשרה משום שהוראות השימוש היו ברוסית לא הבחנו שהגנרטור סיפק מתח של 24 V.

באחד מימי החורף, הדגנים שעלו בשעות הצהרים ממחנה גדעון הספיקו להיכנס לפעילות הלילה, בשעות אחר הצהרים החל לרדת גשם זלעפות על דרום רמת הגולן כך שמשאיות האספקה והציוד הנוסף נתקעו בשעות הערב בעליות מאל חמה לרמה, עזרה שקיבלנו מגדוד 12 של גולני בדמות נגמ"ש הצליח לעלות משאית אחר משאית את המעלה, ביום המחרת התארגנה הפלוגה וחזרה למערך הפעילות השגרתי.

הבדלי הטמפרטורות, הקרקע הבוצית חוסר תאורת רקע של ישובים הכריחו אותנו לפתח נוהלי עבודה חדשים, להצטייד בלבוש חם, ואפילו מערכת "דיאטה" מותאמת לאקלים ניתנה לנו ע"י הפיקוד.

פעילות ראשונה

סיור המודיעין הסורי שחצה את הכביש הדרומי והתמקם בחורבות הכפר חיספין נתקל בחייל נח"ל שחזר לחפש מחסניות שהשאיר ברתק והרגו. חיילי מחלקת הנח"ל ששמעו את היריות התעכבו במקצת, מה שאפשר לחוליה הסורית לסגת ולעבור את השטחים הפתוחים ולגלוש לעבר המצוק. 

במפקדת הפלוגה התקבלה הוראה לצאת לסריקה של נתיב הנסיגה של המחבלים, מכיוון שלא היו רכבי כוננות העליתי את כל הפלוגה על רכבי הדגן ויצאנו לחיספין. התמונה הייתה מדהימה –  3 טנקים שירדו מהכביש לצרכי מרדף שקעו זה אחר זה עד עומק הגחון מבלי יכולת לזוז, רק כעבור שבוע הצליחו לחלץ את הטנקים אחרי שהשמש יבשה את הקוליסים.

הפלוגה וחסין בראשה החלה ב"חיתוכים" דרומה עלתה על העקבות וכמעט בריצה הגענו למצוק שם הורו לנו לעצור ולחזור.

המקרה המתואר: כאשר חטיבת טנקים מפקדת על הגזרה היא שולחת מחלקת טנקים למרדף, ורק כאשר ברור להם שהטנקים תקועים הם מזעיקים את מי שיכול ויודע לרדוף ויש לו את כל האמצעים. השהייה של יותר מחצי שעה הייתה ההבדל בין לתפוס את הסורים לבין לאבדם.

כאמור החליפו את החטיבה התורנית במפקדת חטיבה 3, תגברו את הקו, בשני גדודים (גולני/מילואים) – האחד באל על, השני במסעדה. אותנו מיקמו כאמור באל על, כאשר אנחנו כפופים לחטיבה ולא לגדוד השכן.

שיגרה

שלא כמו בעמק בית שאן פעילות הפלוגה – לילה, מיקום שישה דגנים מציר הנפט ודרומה כאשר הדגש היה על הגנת רמת מגשימים. 

יום, שתי המחלקות הנותרות: אחת, פתיחת דרכים לאורך המצוק, לעבר מפגש הגבולות (הנחלים), לסגירת ואדי מסעוד. השנייה, בדרך כלל טיולי הכרת השטח והכנות לפעילות הלילה, מחלקה זאת הייתה בכוננות גזרה.

היתקלות ראשונה בגולן

בחודש מאי, דגן שמוקם מזרחית למחסני השלחין של רמת מגשימים זיהה חוליה של ארבעה לוחמים נעה לכיוון הישוב, הזיהוי היה במרחק של כ-500 מ' מהדגן, כשהגיעו החודרים למרחק מאתיים מטר פתח הדגניסט באש, הארבעה נשכבו על הרצפה, גובה העשב במקום בגובה הברכיים, ואבק שעלה הסתירו מעיני היורים את התוצאות. החפ"ק שהצטרף בינתיים החל בסריקה מוכוון ע"י הפרוז'קטור הגיע לנקודת הירי ובמקום גילה שלוש גופות, אני שהייתי בדרכי למקום אסרתי על חיפוש לילה וביקשתי שיאירו את השטח ברצף עד אור ראשון. אור ראשון התחיל ב- 5:30 שלוש שעות לאחר גמר הסריקות. התחלנו בסריקה רחבה כח הכוננות של "אגוז" וכח של גדוד מילואים מהצנחנים. אחרי כמה עשרות מטרים גילינו עקבות דם והליכה עליהם הסגירה לידינו את הפצוע, שהרים ידיים וביקש עזרה.

כאן התחיל ויכוח ביני לבין מג"ד הצנחנים שטען ודרך את העוזי לירי, עצרתי בעדו ואמרתי שאנחנו לא יורים בפצועים, הזעקנו מסוק בהמלצת החובשים אשר פינה את הפצוע לבי"ח בפורייה.

הוויכוח הזה היווה בידי מכשיר לדיון פלוגתי מה הוא סיכון, מתי מותר לירות ומתי אסור. בפי הצנחנים נקראתי "שמוצניק". לשמחתי לפחות  בפלוגה היו מעט שחשבו אחרת אך הרוב הסכים שלא היה צריך להרוג את הפצוע.

תקרית חאן אל ג'חדר 3/9/68

אחת ההחלטות הראשוניות של מפקדת החטיבה הייתה פתיחת ציר טשטוש בין מוצב צומת רפיד לבין התצפית מעל מפגש הגבולות (כיום אזור מיצר). 

על הפלוגה הוטל להבטיח את פעילות היום – אבטחת מודדים שהחלה מצומת רפיד ודרומה, ואבטחת עבודות הטרקטורים שהחלו מיד עם גמר קטע ראשון של עבודות העפר בין צמת רפיד – לציר הנפט, כאשר הטרקטורים נכנסו לעבודה דרומית לציר הנפט זיהה מנהל העבודה שיש חוסר התאמות בין מיקום היתדות לתוואי הציר במפה, כשנקראו המודדים לבדוק התגלה שהזיזו את היתדות לתוך שטח ישראל. מודדים תיקנו את מיקום היתדות ועלינו הוטל להבטיח שלא ישנו את מיקומם בשנית. 

מרחק קו העמדות הסוריות מקו העבודות היה כמאתיים מטר ולכן התייחסנו אל המארב כפעילות חודרת והקצנו לכך ח"ק מיוחד עם כח כוננות שמוקמו בתל שמצפון מזרח לחאן אל ג'וחדר. 

נפרדים מאיש יקר ומפקד נערץ ואהוב