תצפית לקראת פשיטה: אנו צופים מהר דב על אל חיאם מספר ימים לפני החדירה

מימין: אורי שמחוני, ברוך טנא, דוד אגמון, מיכאל סופר, מסתכל במשקפת – אני מניח שזהו אריה רזי, מוטי משבך.

הפשיטה לאל חיאם ונפילתו של דובי אדר – 31.1.1971

מיכאל סופר

היעד היה מבנה של ה"פתח", כנראה משרד גיוס, בעיירה אל חיאם שנמצאת צפונית מזרחית למטולה. בימים שלפני היציאה לפעולה בצענו מספר תצפיות מהר דב על היישוב, על המבצר שקיים בו ואף על אזור המבנה שאותו היינו אמורים לפוצץ. הכוח בפיקודו של המג"ד אורי שמחוני כלל למעלה מ- 30 לוחמים והיה ברור לנו שניתקל במחבלים באתר היות ועל פי הערכת המודיעין שעמדה לרשותנו אמורים היו להיות בבניין כעשרה מחבלים. הכוונה הייתה לנטרל אותם בטרם יבינו מה קורה. הכוח שלנו התחלק לשלושה תתי-כוחות: כוח שנועד לטהר ולפוצץ את הבית (אליו השתייכתי), ולרתק כוחות מבתים סמוכים שעשויים לבוא ולסייע למחבלים; כוח רתק שהוטל עליו לרכך את הבית בירי של פצצות רפ"ג (RPG) לפני ההסתערות; וכוח חילוץ בפיקוד הסמג"ד, משה כפרי, שהתמקם במרחק מסוים מאחורי הכוח הקדמי, במחצבה קרובה לכפר. בקבוצת הפקודות השתתף הרמטכ"ל חיים בר-לב מה שהעיד על מתן חשיבות גבוהה לפעולה.

התנועה אל היעד הייתה בקצב מהיר יחסית וחלקה האחרון התבסס על התגנבות שקטה אל קרבת היעד מבלי להתגלות. הכוח התפצל כמתוכנן כאשר הרתק תופס את מקומו בין העצים מול מבנה הפתח ומשימתו לפתוח במכת אש על המבנה לפני ההסתערות ומאוחר יותר לחפות על הכוח ששב מהמבנה בדרכו אל ציר הנסיגה. לאחר שהות מה בה התבצעה תצפית על המבנה ניתן האות ואש כבדה של מקלעים ובזוקות RPG נורתה על הבית. זה היה רגע ארוך ורועש מאד שאחריו השתררה דממה.

השתייכתי לכוח המסתער על הבית והייתי גם קצין החבלה של הפעולה לפיכך נשאתי, יחד עם דובי אדר, את חומרי החבלה. בכוח זה היו לפי סדר ההסתערות דוד אגמון, מוקי בצר, אהוד קין, אני (מיכאל סופר) ודובי אדר. מרגע שנכנסו לחצר המבנה התפרשנו כך ששלושה היו מלפנים ודובי ואנוכי בשורה השנייה. תוך כדי ההסתערות נורתה עלינו אש ממרפסת הבניין, צרור ארוך של כדורי קלשניקוב, ממרחק של פחות מעשרה מטרים. הניסיון להגיב באש של אגמון ובצר פעל והביא להריגתו של המחבר שירה בנו, אך בצידנו היו מספר נפגעים. אגמון נפצע מכדור בשורש כף ידו. כדור פילח את תנוך אזני עבר דרך הקסדה ורסיסים מהקסדה פצעו לי את האזור שמעל לאוזן ודם רב ניגר מהפנים. אודי קין נפצע משני כדורים שפגעו בשוק רגלו הימנית והיה שרוע על הקרקע גונח מכאבים. דובי שהיה צמוד אלי היה שרוע על הקרקע פצוע אנושות מכדור שפגע בראשו. בזמן שהרופא טיפל בדובי וניסה להציל את חייו, חוקר השבויים שהצטרף לכוח שלנו, שאת שמו אינני יודע, חבש את ראשי יחד עם הקסדה. לצער כולנו ניסיון ההחייאה של דובי לא צלח.

התאוששתי לאחר החבישה ובצר ואני נצמדנו לקיר הבניין שכל אחד מטיל רימונים לחלק אחר שלו. אני נעתי לאורך הקיר הצפוני והשלכתי שני רימונים לחדרים שהיו במפלס נמוך, שקועים מעט בקרקע. המטרה הייתה להבטיח שלא ימצא מחבל נוסף שעלול לפתוח באש. לאחר מכן הצטרף אלי אמנון גורני, סמל חבלה מפלוגתי, שלקח את תרמיל החבלה שהורד מגופו של דובי אדר ואת תרמיל החבלה שלי, שניהם מטעני גור בעלי עצמה אך יוצרים הדף חיצוני מועט יחסית, והכניס אותם בהתאם להוראותיי אל תוך הבית דרך דלת הכניסה המרכזית. גורני מתח את הפתיל הרועם אל קצה המרפסת, הנקודה שבה הייתי אני. הנפצים היו אצלי ולמעשה אני בצעתי את פעולת החיבור האחרונה של המטען יחד עם גורני. לאחר שהכוח התרחק הפעלתי את המטען.

במקביל להכנת הבית לפיצוץ, נשא יוסי דִירהלי שהיה ברתק, את חברו הטוב דובי בזרועותיו, והרחיקו עם שאר הפצועים מהבית. שם הועמסו דובי ואודי וקין על אלונקות, ונישאו מהאתר במורד ההר אל נקודת החילוץ אליה הגיע הליקופטר פינוי. הצעידה הייתה קשה נפשית כאשר יוסי דירהלי עיניו דומעות ועל הכוח נישאה רוח של תוגה ועצב עמוק. מסוק חילוץ, פינה את הנפגעים, ואני ביניהם, אל בית החולים רמב"ם בחיפה.

לאחר שלושה ימים בבית החולים ועוד ארבעה ימים בבית שבתי אל הפלוגה ואל הפעילות המבצעית שהתקיימה מהמחנה בבירנית.