כללי • 07.10.2019 ידיעות אחרונות

הקיץ האחרון

החיוכים מתפרצים מכל פינה, העיניים בורקות, הצחוק כמעט נשמע מבעד לצילום • כשהחיילים האלה, לוחמי סיירת אגוז 1973, ייכנסו לשדות הקרב של מלחמת יום הכיפורים - מהרגע המאושר הזה לא יישאר דבר • איתן ויעקב יהפכו לרופאים מפורסמים, אילן לצלם מצליח. זכי לא יעמוד יותר על רגליו. יוסף יכתוב שירים ויזכה בפרסים אבל לא יירדם בלילות בגלל המלחמה ההיא. אופיר ומתי לא ישובו ממנה • 46 שנה אחרי, הלוחמים חוזרים לתמונה שקפאה בזמן

אריאלה רינגל הופמן

לסיפור הזה יפה הפתיחה הסיפורית: "יום אחד". יום אחד, לפני כחודשיים, העלתה הספרייה הלאומית בירושלים לאתר שלה צילום אחד מתוך אלפי הצילומים שהיא מחזיקה - המתעדים, לאורך שבעים ואחת שנות עצמאות, את חיילי צבא ההגנה לישראל. ובצילום הזה, שהעלתה הספרייה לרשת, מופיעים כחמישים לוחמים יושבים על מה שנראה כמו סוללת עפר, או מדרון מתון של גבעה קטנה, או אולי סתם משטח סלעי, ואלו שמצולמים בגובה, יושבים, או עומדים על אחד או שניים מהכלים, נניח הנגמ"שים, של היחידה. ופני כולם נעוצים בדבר מה בצידה הימני של התמונה, שנשאר מחוץ לפריים, דבר מה מצחיק מאוד כי החיילים כולם צוחקים צחוק גדול.

"חיילים באתנחתא", כתב הצלם דן הדני, שעוד נגיע אליו, מתחת לצילום, ובספרייה ביקשו לדעת אתנחתא ממה, ומי החיילים שמופיעים שם, לאיזו פלוגה הם שייכים, מה שמותיהם ומתי צולמה התמונה.

יוסף עוזר, שלחם בסיירת אך דווקא נפקד מהתמונה, היה זה שגילה אותה באתר הספרייה, שלא רק שזיהה מיד שמדובר ביחידה שלו, סיירת אגוז, אלא שהמום ונרעש הוא העביר אותה לדף הפייסבוק של היחידה, כתב שהוא מעריך שהצילום הוא טרום מלחמת יום הכיפורים. ב־46 השנים שחלפו מאז המלחמה, עוזר, שנולד במושב ברק שבעמק יזרעאל, ששב הלום קרב מרמת הגולן, שחזר בתשובה והפך לרב, שיצא בשאלה ונותר דבק באורח חייו החרדי ‑ סירב להגיע למפגשי היחידה. לא למפגש השנתי שאירגנה הפלוגה שבה שירת, לא למפגש המחזור שלו, בטח ובטח שלא ליום הסיירת שציינו מאות מבוגריה לפני כחודש. מה שהוא כן עושה זה לגלוש באתר היחידה, להעלות לעמוד הפייסבוק שלה קטעים שוברי לב מיומן המלחמה שכתב אז, וכן, גם להיות זה שעלה על הצילום ותיווך אותו לחברים. "זה כנראה צולם אחרי שחזרנו מאיזו פעולה בלבנון ולפני שעלינו לרמת הגולן", סיפר, "וזה היה לפני יום כיפור, ואיך אני יודע? כי אני מסתכל על התמונה ורואה את האנשים, אז אולי אני לא יודע מה הצחיק אותם כל כך, אולי זו הייתה הופעה של הגששים, אולי, כמו שחלק חושבים, של דרורה חבקין, אבל מה שבטוח הוא שאלו הפנים שלנו שהוקפאו בשנת 1973, ואלה הפנים שלנו כשאמרנו, כמו הביטניקים, עשו אהבה ולא מלחמה, וגם אם ידענו שאנחנו בסכנת חיים, בהתשה או במארבים על גבול לבנון, עדיין שימרנו סבר פנים שהוא שילוב של תום לב ואופטימיות ושמחה. וזה לא היה יותר אחרי שאנשים חזרו מהמלחמה הרעה הזאת. גם אצל אלו שלא קופצים כמוני בכל פעם שמישהו סוגר בבום את מכסה המנוע של האוטו שלו, ולא שומעים, לילה אחר לילה, ירי תותחים ולא בוכים".

"מלחמה ארוכה וקשה"

סיירת אגוז הוקמה ב־1956, נסגרה שנה אחר כך, שבה והוקמה ב־1963, ושבועות ספורים אחרי מלחמת יום הכיפורים, כחלק מלקחי המלחמה, נסגרה בפעם השנייה ולוחמיה פוזרו ביחידות שונות בצה"ל. ב־1995 הוקמה הסיירת בפעם השלישית, פעלה בעיקר בגזרה הצפונית, על גבול לבנון וסוריה, אם כי לקחה חלק גם במבצעים חומת מגן וצוק איתן, וב־2015 הועברה כיחידה לחטיבת הקומנדו של צה"ל.

בספר "אגוז - סיפורה של יחידה", שהוציאה עמותת הסיירת לכבוד הכנס הגדול שקיימה בספטמבר השנה, שני עמודים בלבד מוקדשים למלחמת יום הכיפורים, מתוך כ־200 עמודים. זה מתחיל בהלם שאחז בפיקוד הצפון עם תחילת הקרבות, מספר על הפלוגה, חצי פלוגה למעשה, שנלכדה בקונטרה, על העלייה לנפח ביום השלישי למלחמה. על התדהמה הגדולה, שמנוסחת באיפוק רב בספר, ועולה בחריפות גדולה בראיונות לכתבה זו, נוכח פני המלחמה, וכמה גדול ועצום היה המרחק בין מה שחשבו והאמינו בו, בין העוצמה שייחסו לצבא שבו שירתו, למראה שדות הקרב שנתגלו לעיניהם, וחוזרים, בניסוחים משתנים אצל כל אחד מהמרואיינים. הטנקים השרופים, הנגמ"שים המפויחים, שלדי הג'יפים והגופות הנשפכות מהם שאיש לא ידע לזהות אם הם ישראלים או סורים.

"מה שבטוח הוא שאלו הפנים שלנו בתמונה, שהוקפאו בשנת 1973. עדיין שימרנו סבר פנים שהוא שילוב של תום לב ואופטימיות ושמחה. וזה לא היה יותר אחרי שאנשים חזרו מהמלחמה הרעה הזאת"

וכן, בפרק יש גם התייחסות לפקודה שקיבלו, קצת אחרי שעלו לרמה, לכבוש את תל כודנה - חלק מהאנשים זוכרים שזה היה דווקא תל חרא - משימת התאבדות שגיורא זורע, אז מפקד סיירת מטכ"ל, סירב לבצע. ואיך ברגע האחרון ניצלו כאשר גם המפקד שלהם השיב בשלילה וחטף על כך "שטיפה הגונה", בלשון הספר.

 ***********

"התובנות שלי במה שנוגע למלחמה הזו לא קשורות רק לאגוז אלא לניהול המערכה בכלל", אומר זכי כהן, 67, מקריית־אתא, מהנדס אלקטרוניקה במקצועו, ובעל תואר שני באמינות ובהבטחת איכות המוצר (המופיע בצידה השמאלי של התמונה כאשר רק חצי מפניו גלויים, מתחת לחיים דנה). ”ככל שנברתי יותר ויותר בחומר, התחושה שלי היא 'שמכרו אותנו', שהקריבו אותנו כדי לספק לאויב איזו תחושה של ניצחון. בקונטרה, למשל, ישבו כל הזמן כ־40 חיילים ודווקא ערב המלחמה הכוח דולל והשאירו שם פחות מ־20 איש. רק שהם (קברניטי המדינה) חשבו שמדובר במערכה קצרה ומוגבלת ולא הבינו שזו הולכת להיות מלחמה ארוכה וקשה עם אלפי הרוגים ונפגעים.

"כשהמלחמה פרצה הייתי בקורס מדריכי ספורט בווינגייט שאליו נשלחתי מהיחידה. חזרתי מיד לשנלר, בסיס האם שלנו בנצרת, ובערך ארבעה ימים אחר כך העלו את המחלקה שלי יחד עם חיילים מגולני, לרמת הגולן. בתחילה היינו אמורים להגן על סוללות התותחנים וללוות שיירות הספקה ודלק לכוחות השריון שנכנסו למובלעת הסורית, ואחר כך התמקמנו על תל ענתר ומשם יצאנו למארבים כדי למנוע חדירות של קומנדו סורי. לקח זמן עד שהבנו שבעצם אנחנו נלחמים מול העיראקים. ב־21 באוקטובר, עם ההכרזה על הפסקת האש, העבירו אותנו למחנה סורי נטוש, ליד כפר נסג'. היינו חשופים לארטילריה הסורית שטיווחה אותנו ללא הפסקה וארבעה לוחמים, ביניהם אני ויעקב הנקין, שגם מופיע בתמונה, והוא היום מנהל מחלקת קרדיולוגיה בבית החולים סורוקה - נפצענו קשה. אני נפגעתי בעמוד השדרה ואני משותק בחצי הגוף התחתון, בכיסא גלגלים עד היום. ומבחינתי שם נגמרה המלחמה.

"והתמונה? האמת היא שהתמונה הזאת בכלל נשתכחה מזיכרוני, וממה שאני מבין גם מזיכרון החברים שלי, ולכן קשה לי למקם אותה על ציר הזמן. יכול להיות שזה היה כבר אחרי שפרצה המלחמה אבל לפני שעלינו לרמת הגולן, לפני הבלגן הגדול, לפני שראינו מה שראינו והבנו מה שהבנו. נקודת ההתכנסות הייתה ליד ראש פינה וכנראה ששם היה איזה מופע של צוות בידור, אולי עם דרורה חבקין. המג"ד שלנו אז היה אבי תלם, זה שהתעקש, באומץ לב אני צריך לומר, שלא יעלו אותנו לכבוש את תל חרא, דוד אגמון, לימים תת־אלוף, היה הסגן שלו ויחיאל, חיליק, קלין היה המ"פ שלי, ובאופן מפתיע איש מהם לא מופיע בתמונה. אולי בזמן שאנחנו ישבנו וצחקנו הם קיבלו קבוצת פקודות.

 "מה שעוד מוזר הוא שגידי פיין, שהיה המ"פ שלנו לפני חיליק, מופיע בתמונה, וגם הקצינים גידי לנדאו, איתן כרם שהיה מ"מ בפלוגה א' ואילן בורשטיין שהיה בפלוגה ב' גם הם בצילום - ביחד".

מתי צולמה התמונה? 

בצידו הימני של הצילום, בשורה הראשונה, כמעט כתף אל כתף, מתגלגלים מצחוק, יושבים הקצינים אילן בשור, לימים צלם מוערך, גידי לנדאו, איש מכירות שהיה סמנכ"ל שיווק בשטיחי כרמל ובילה שנים ארוכות בחו"ל, ואיתן כרם, היום פרופסור כרם, מנהל מחלקת ילדים בבית החולים הדסה ובעל שם בינלאומי בתחומו. שלושתם, יחד עם אבנר צור שאיננו מופיע בצילום, שומרים על קשר הדוק עד היום, ולקבוצת הווטסאפ שלהם קוראים האחים והאחיות.

כרם: "לפני המלחמה היינו באימון גדוד, ברמת הגולן, שהסתיים ביום שישי, ערב יום הכיפורים. חזרנו מהאימון לבסיס שלנו בנצרת, זרקנו את הציוד בערימה וירדנו לעיר לתפוס טרמפים הביתה כשהמ"פ (תיקון: המג''ד) שלנו, אבי תלם, החזיר את כולנו לסדר את הדברים. מה זה הברדק הזה, הוא אמר, מחר יכולה לפרוץ מלחמה. לא היה לו שום מושג, סימן, רמז קל שבקלים, שזה מה שאכן הולך לקרות. בכל מקרה, רגע אחרי שנכנסתי הביתה, ועוד לפני שהספקתי לפתוח את שרוכי הנעליים הגיע טלפון שאני צריך לחזור מיד לבסיס. יום או יומיים למחרת עלינו לנפח ומה שאני זוכר מאותו יום זה שני דברים: את הג'יפ המפויח עם הגוויות ואת כושי רימון עם עוד חבר מסתובבים בשטח ומחפשים את המלחמה. במבט לאחור, כל ההתנהלות שם נראית הזויה ולא אפשרית. אני זוכר שמיקמו אותנו על איזה תל ששימש כנראה את הסורים, והיה שם תותח חדש לגמרי, עדיין מגורז בתוך ניילון. היינו פחות מעשרה לוחמים כשבקשר עידכנו אותנו שהמשימה שלנו היא לעצור את החטיבה העיראקית המתקדמת לכיוון שלנו. אמרנו שזה הסוף שלנו, וקראנו לוולדימיר שיקרא את הוראות ההפעלה של התותח שהיו כתובות ברוסית. למזלנו הרב, מי שעצר את החטיבה הזאת, על הטנקים, הנגמ"שים והחי"ר שלה, היה חיל האוויר, שהופיע פתאום וכתש אותם. משימה נוספת שהוטלה עלינו הייתה לאתר ולחסל קת"קים (קציני תצפית קדמיים) סורים שנכנסו לעומק השטח. באחד הימים קיבלנו ידיעה על שניים שנראו באחד הכפרים. כשהגענו לשם זיהינו חייל סורי מסתתר בבית האחרון בכפר. זרקתי רימון לתוך החדר ועד היום אני חושב על האמא של החייל הזה. מי הודיע לה, אם בכלל, ומה אמרו לה על הבן שלה, על היום האחרון שלו, על הרגע האחרון בחייו". 

בשור: "עד רגע זה אני באמת לא מצליח להבין איך שלושתנו מופיעים בצילום הזה, כשכל אחד מאיתנו היה במקום אחר. כשהמלחמה פרצה אני הייתי בתעסוקה מבצעית במטולה, שום דבר הרואי, בעיקר חיזורים אחרי בנות המושבה. אבל ביום שישי הורו לנו להחזיר את החיילים שיצאו הביתה לחג, ובשבת בצהריים זיהיתי להק של מיגים עובר מעל הראש שלנו, בכיוון הר מירון, וחשבתי שאני הוזה. יומיים אחר כך העלו אותנו לנפח דרך גשר בנות יעקב. היינו חדורי מוטיבציה, ששים אלי קרב עד שגילינו שזה לגמרי לא מה שחשבנו. כל הדרך הייתה זרועה כלים שרופים, טנקים ישראליים וסוריים, אחדים עדיין בערו. ליד נפח עמד הג'יפ הזה, המפויח, עם ארבע גופות שרופות בתוכו". הג'יפ, שכאמור, כמו מוטו נורא, חוזר ומופיע שוב ושוב במחזה הבלהות. "ואם אני צריך לסכם ממרחק הזמן את מה שעשינו, אז חלק גדול מהמלחמה עבר עלינו בניסיון נואש למצוא מסתור מהארטילריה הסורית".

 לנדאו: "אני סיימתי את קורס הקצינים ביולי 1972. את דרגת הסגן קיבלתי ביולי 1973, ואם אני סג"מ בתמונה, מה שקשה מאוד לזהות, אז היא צולמה כמה שבועות לפני המלחמה. ואם אני סגן, אז היא צולמה אחריה.

 "כשהמלחמה פרצה בדיוק קיבלתי מחזור חדש של חיילים בקורס הסיור שעליו פיקדתי, וההחלטה הייתה לפזר אותם בין הפלוגות. אחת הפלוגות הייתה תחת פיקודי והתמקמנו במעיין ברוך, כגיבוי לכוחות של הסיירת שהשכיבו מארבים לאורך הגבול עם לבנון. הידיעות היו שהמחבלים ינצלו את המולת הקרב וינסו לחדור מהפתחלנד לצפון ולבצע פיגועים. ובאמת התברר שחוליה של מחבלים עלתה על המארב שלנו והכוח ביקש סיוע. מכיוון שהגדר הייתה סגורה דרסנו אותה ותוך כדי התקדמות זיהיתי מישהו מתרומם מצד שמאל ומרים את הנשק. כנראה שהייתי חייל קצת יותר טוב ממנו, והצלחתי לפגוע בו לפני שהספיק לירות. הכוח שלנו הרג עוד מחבל אחד, ואחרי שחילצנו את המארב קיבלנו פקודה לצאת מיד מהשטח. אחר כך שמענו סיפורים על כמה ג'ובניקים שהסתובבו עם שני מחבלים הרוגים על המנוע, כשאנחנו עלינו לרמת הגולן".

 כשהמלחמה נגמרה פירקו את הסיירת, הבינו שאין בה תועלת. פלוגה ב' הייתה האחרונה שנשארה, לנדאו מונה למפקדה, בשור היה הסגן שלו, והיה להם ג'יפ ששכחו לקחת מהם אחרי שגם פלוגה ב' פוזרה. אז הם לקחו את הג'יפ, ויחד עם כרם ואבנר צור הם ירדו לנפוש בסיני.

זכי כהן, נפצע בקרב ומשותק עד היום: "התמונה נשתכחה מזיכרוני, וממה שאני מבין גם מזיכרון חבריי, ולכן קשה לי למקם אותה על ציר הזמן. יכול להיות שזה היה כבר אחרי שפרצה המלחמה אבל לפני שעלינו לגולן, לפני הבלגן הגדול, לפני שראינו מה שראינו והבנו מה שהבנו..."

בדרך חזרה, לא רחוק מיריחו, אחד הנחלים, "לך תזכור איזה", שטף את הכביש. "ומשני הצדדים", אומר בשור, "עמדו תיירים והסתכלו איך החיילים הגיבורים נכנסים למים, איך הג'יפ נסחף ונעצר על סלע, ואיך רגע לפני שגידי ואיתן נשטפו לים המלח, אבנר, שראה שהם לא אחריו, חזר להושיע את כולם. אם לא במלחמה, אז לפחות על הכביש הראינו לכולם מה זה".

 "ביום כיפור", הוא אומר, "רימו אותנו ואת עם ישראל. אני זוכר את עצמי, כבר אחרי הפסקת האש, שומע בקשר הוראה לתותחנים לירות למטרה מסוימת, שומע שהסורים משיבים אש ואחר כך שומע את דובר צה"ל מספר לעם ישראל שהם התחילו, והפרו את הסכם הפסקת האש".

 והתמונה? "אני לא יודע. לא מבין איך הדבר הזה נמחק לכולנו מהזיכרון".

 כמה ימים אחרי שנפגשנו, אחרי שדשו בשאלה הגדולה, איך ומתי ובאילו נסיבות צולמה ההתכנסות הזו, ומה בדיוק היה שם, כתב לי לנדאו כי ככל שהעדויות מצטברות, נראה לו יותר ויותר הגיוני שהצילום נעשה עם תום המלחמה, בדצמבר 1973. "קודם כל משום שזה מה שמופיע באתר הספרייה, על פי עדות הצלם. שנית, כי עד למלחמה הייתי מפקד בקורס סיור ואין מצב שהייתי מגיע להופעה כזו באמצע הקורס, ובגפי. ובנוסף, כולנו שם מגודלי שיער, מה שלא ייתכן שהיינו מרשים לעצמנו לפני המלחמה". ואם לא די בכך, הוסיף, זה גם מסביר "מדוע אבנר צור, שנפצע במלחמה, לא מופיע בצילום".

הצלם דן הדני כתב ליד הצילום - "חיילים באתנחתא, דצמבר 1973". אבל הפצועים עדיין שם, בצילום, והלומי הקרב עדיין שם, בצילום, ואלו שלא שבו לחייך, ואלו שניתקו קשר.

אמא, אבא וכל השאר

לרמי בלום, 67, חבר קיבוץ מענית, שרק חצי מפניו מופיעים בצילום, ממש מאחורי כובע הטמבל הבהיר של מנחם בירנבאום, אין ספק שכל זה, המופע, הצחוקים, הצילום, קרה לפני המלחמה. "להערכתי בספטמבר. זו הייתה התקופה היחידה בחיי שגידלתי שפם, כפי שאפשר לראות בתמונה. יתרה מכך, בדצמבר 1973, זכי כהן ויעקב הנקין שכבו בבית חולים ואני ובירנבאום כבר היינו בדרום באימון הקמה של פלוגת סיור חדשה. בתמונה גם מופיעים שניים שסיימו את המלחמה עם הלם קרב, ואין שום סיכוי שהם הגיעו לצפות במופע בידור ולהצטלם איתנו".

בלום הוא מהחיילים שהמלחמה תפסה אותם בעיצומה של חופשת השחרור שלהם. "התגייסתי בנובמבר 70', רציתי להגיע ל'שקד', אבל מישהו סחב אותי לעתלית, לגיבוש לשייטת, רק שזה לא התאים לי, וכשחזרתי לבקו"ם התברר שההרשמה לשקד נגמרה. למזלי בחור שהכרתי המליץ לי על 'אגוז'. מה ששקד עושים בדרום אנחנו עושים בצפון. טירונות עשינו בשרגא, בבסיס גולני בצפון, וקורס מ"כים בבזק. חזרתי לפלוגה א' שבה הייתי כל השירות, ובה שירתו מרבית החיילים בצילום. בקורס סיור המג"ד היה אורי שמחוני, לימים אלוף, והמ"פ היה דוד אגמון. לקראת הסוף קיבלנו את גידי פיין. אחיו, עוזי פיין, נהרג במלחמה, והוא נהרג כמה שנים אחר כך בתאונת דרכים.

 "מי שהחליף את גידי היה חיליק קלין שהיה איתנו עד סוף המלחמה. באוקטובר כבר הייתי בקיבוץ בחופשת השחרור ואחד החברים שענה לטלפון בחדר האוכל רץ לקרוא לי מהבריכה, ומה שעשינו בימים הראשונים היה להציב מארב דגן בנקודה שחולשת על כפר יובל. עמדנו במקום גבוה, בולט, בליל ירח, כמו טמבלים, כי שם, אמרו לנו, יש קליטה. ובאמת כוח של מחבלים עלה עלינו, ולמזלנו הצלחנו להזעיק עזרה ממעיין ברוך. הם חיסלו שניים מהמחבלים והשאר ברחו.

 למחרת עלינו לרמה, התמקמנו בתל ענתר. שם נהרג ראובן פוליטי, שלפני כשנתיים עידן רייכל הלחין שיר שהוא כתב, 'אמא, אבא וכל השאר', ועידן חביב שר".

בשור: "פוליטי היה חייל שלי ומעולם לא ידעתי שהוא כותב שירים. חשבתי שהוא ירושלמי קשוח מהקטמונים. באחד הימים הוצבנו על איזו גבעה, מתחת לחרמון, וחטפנו הפגזה איומה. ניסינו לתפוס מחסה באיזו תעלה, ופוליטי, שהיה מאחורי, נפגע ונהרג מפגז שנפל לא רחוק מאיתנו. ויצא שבכך הציל את חיי. למרות שהיה חייל שלי ואלו היו הנסיבות לא הלכתי למשפחה שלו. אף פעם.

 "כשהוא נהרג הודענו בקשר 'גפרור נפגע' וכל הרשת געשה לרגע, כולם רצו לדעת מי זה. בלילה לקחתי אותו לתאג"ד. זו הייתה נסיעה מטורפת, כשכל סלע נראה לי כמו טנק סורי שאורב לנו. הגענו לאיזה האנגר שהיו בו ארבע או חמש שורות של מיטות שדה שעליהן שכבו חיילים מכוסים מעל לראש. עמדתי המום, ולא יכולתי להירגע מהמחשבה שאני יודע שהם מתים, אבל המשפחות שלהן עדיין חיות בתקווה שהבנים ישובו הביתה".

 יוסף עוזר, שבשנים שבאו אחרי המלחמה למד ספרות וחינוך, למד בישיבת "אור שמח", ייסד את כתב העת "משיב הרוח", פירסם חמישה ספרי שירה וזכה פעמיים בפרס ראש הממשלה (1993 ו־2014) ובפרס אמן מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, היה זה ששמר את שירו של פוליטי. "20 שנה שמרתי את השירים שלו אצלי, ורק אחרי 20 שנה החלטתי לחפש מישהו מהמשפחה שלו. ההורים שלו כבר לא היו בחיים, אבל במרחק חצי קילומטר מהבית שלי מצאתי את אחיו, כלב פוליטי, ומסרתי לו את השירים".

 המלחמה תפסה אותו בקונטרה. היא פרצה באופן פתאומי הוא אומר, "ואם אלי גלבוע, צ'צ'יק, שהיה החובש שלנו לא היה צועק, 'אלו לא מיראז'ים, זה מיגים, תברחו' היינו נשארים לעמוד ולבהות בשמיים. תוך שניות החלה ההפגזה, ואנחנו היינו כמו פופקורן בסיר. כשהמלחמה נגמרה הייתי מטופל בנתניה בבית גולדמינץ, כהלום קרב, הייתי שם הרבה זמן ואמרו לי להמשיך טיפול, ואז השתחררתי מהצבא והלכתי לחפש את אלוהים, ואחר כך החלפתי טריטוריה בלי להחליף דרכון כי אלוהים לא היה חסר לי. אני מזרחי ואצלנו אמא שלי הייתה מרימה את העיניים למעלה ואומרת אלוהים תעזור לי, אבל בעולם החרדי אין את היחס הבלתי אמצעי לאלוהים, ולכן פרשתי גם משם. וחלק מהריפוי שלי זה להסתכל על התמונות ולהתחבר אל מי שהיינו פעם ולהיות יחד עם האנשים האלה כשאני רואה ובלתי נראה".

 "אני לא זוכר את הצילום, וגם לא את ההופעה", אומר גלבוע, צ'צ'יק, שעוזר אומר שהציל את החיים שלהם בקונטרה. "אני חושב שזה היה הרבה לפני המלחמה, אולי כמה חודשים קודם לכן, אולי באחד האימונים, ואחר כך טראומות המלחמה מחקו את הדברים. כשיוסף עוזר, שהיה אתי בבונקר בקונטרה, שלח לי את הצילום, לקח לי זמן לזהות את עצמי. את האחרים לא הצלחתי". הוא מופיע בצילום בשורה השנייה משמאל.

 כשהמלחמה פרצה הוא היה בקונטרה. ביום שישי שוחררו חלק מהחיילים הביתה, ובבית הספר הסורי, שהפך מעין מוצב ישראלי, נשארו 14 לוחמים. כ־150 מטר מהם היה הבונקר. צינור ברזל עטוף באבני בזלת. כשהמיגים החלו להפציץ אותם הם רצו לבונקר, חלק מהאנשים בתחתונים ובגופיות.

 "לקראת ערב, כשהחשיך, חלק יצאו להביא את מכשיר הקשר וכמה מנות קרב וחלק להביא את השניים שנהרגו, אופיר פלנטר ומתי בן־זכריה, ואת שלמה לוי, בחור ענק, שהיה פצוע קשה".

 שלושה ימים היו נצורים שם, שומעים את הכוחות הסוריים עוברים מעליהם, סגורים עם המתים והפצועים, מכוסים בדם ומנותקים משאר הכוח עד שחברו לכוח של גולני והגיעו לתאג"ד. "זה היה נורא. היו שם ערימות של גוויות שלנו, רובם של אנשי שריון, ומלא פצועים, וזה מה שהייתי צריך לעשות, כחובש, לעזור לטפל בהם. אחרי כ־18 ימים הגיע אוטובוס לקחת אותנו הביתה, עד אז היינו עם אותם מדים, חלקם מגואלים בדם, ובארבע בבוקר למחרת אספו אותנו חזרה, וכל הדרך לשם ובחזרה ישנתי.

 "אז אני לא זוכר את התמונה ולא זוכר ששרו לנו, או שצחקנו כל כך, מה שאני זוכר היטב זה את חוסר ההתייחסות לדיווחים שלנו. הם ישבו ונאמו ואנחנו הקזנו דם, אז מאז אני 'שמאלני מניאק בוגד', אבל גם עשיתי מילואים עד גיל 50, חובש בשריון, ואני חי במקום שאני אוהב גם אם אני לא אוהב חלק מההתנהלות כאן".

 "ראיתי את הצילום", אומר פרופסור יעקב הנקין, מנהל מחלקת קרדיולוגיה בבית החולים סורוקה, "צילום יפה, אופטימי, כולם נראים שמחים. אני לא יודע בדיוק מתי הוא צולם, אבל אפשר להתייחס בשונה לתקופה שלפני המלחמה ולאחריה. עם כל הקושי קודם למלחמה, למרות האימונים, הייתה שמחת חיים, היינו בטוחים בעצמנו, משוכנעים שאין דבר שלא נוכל לעשות, אין מכשול שלא נוכל לעבור, והתמונה הזאת שצולמה לפני המלחמה משקפת איזו שמחה ואופטימיות. והמלחמה הייתה שבר גדול וטראומה לכל עם ישראל, והטראומה הנוספת הייתה כשבסופה החליטו לפרק אותנו, והדבק הזה שחיבר בין האנשים, והיה מקור לתמיכה - פשוט נעלם".

הנקין, 66, מחזור נובמבר 71', נולד בקיבוץ מענית, מופיע בצילום בשורה האחרונה באמצע. אחרי שנפצע והגיע לבית החולים, ושמע מישהי שואלת אם מגייסים גם גדנ"עים, החליט לגדל זקן. רק שבתמונה, לפני הזקן, כמו חלק מהחיילים האחרים, הוא אכן נראה כמו נער בגדנ"ע, בהופעה, עיוור לאיום הנורא המרחף מעל ראשיהם. "זה מוזר שלא יודעים איפה נעשה הצילום הזה, זה כל כך נאיבי ואופטימי, ומחמם לב".

 הוא נפצע בתל ענתר. "כשניסינו להתבצר בלילה והתחפרנו תוך כדי ההפגזות, ופתאום, בלי שום אזהרה, הרגשתי שאני עף באוויר. אני לא זוכר מי טיפל בי תחת אש, ולבושתי גם לא ניסיתי לגלות, אבל עכשיו אני חושב שאני צריך למצוא אותו. מלחמה זה דבר נוראי ועד שלא חווים אותה, לא משערים עד כמה".

 וכך כמו חידה גדולה יושב הצילום הזה באתר הספרייה, מסתובב בין לוחמי אגוז. אנשים מזהים את עצמם, מזהים חלק מהחברים, מתקנים טעויות אלו של אלו. זה צח אדם או דני קרסל? לך תזכור. לך תזכור אחרי כמעט 50 שנה, אחרי שהמלחמה ההיא מחקה את מה שקדם לה. מה גם שבסופו של דבר גם הם יודעים שאין לסמוך על הזיכרון, שהוא מפותל ומתעתע ומשתנה עם הזמן. סוג של פלסטלינה המתמסרת ומסתדרת ומתיישרת עם מה שאנשים רוצים שיהיה הזיכרון שלהם. מרעיד נימים נסתרים, ומותיר אותם לבהות בפנים היפים של אז. באופטימיות הזו שהנקין מדבר עליה, בשמחה שהייתה שיובל סגל, מצולם נוסף, מזכיר, וצ'צ'יק, לפני שנהיה אלי גלבוע, לפני שיוסף עוזר כתב על זה שירים, לפני שרייכל הלחין.

 אז כרם ולנדאו חושבים שצריך לסמוך על העובדות, על הדברים שכתב הצלם דן הדני ליד הצילום - "חיילים באתנחתא, דצמבר 1973". אבל הפצועים עדיין שם, בצילום, והלומי הקרב עדיין שם, בצילום, ואלו שלא שבו לחייך, ואלו שניתקו קשר.

 "כשהמלחמה פרצה", אומר יובל סגל מקיבוץ סאסא, "התרחצנו בבריכה וראינו איך מרחוק, מעל הרמה, עולה ענן שחור, כבד, שמתאבך כלפי מעלה". והוא זוכר את ענן העשן, וזוכר את שלושת הסקייהוקים הישראליים שהתרסקו, ואת בהלת הפתאום כשהתברר שזו מלחמה ולא עוד יום קרב, אבל לא זוכר את חבקין או את הגששים, או מי שלא יהיה, שהצחיקו אותם כל כך, ככל הנראה, זמן קצר לפני כן."

 מבעד לעדשה /// אוסף דן הדני

הצלם שהנציח את הלוחמים והאוסף ההיסטורי

מי שהנציח את לוחמי אגוז באותו אירוע הוא דן הדני. שמו אולי לא מוכר לכל הישראלים, אך אוסף התצלומים שלו, המתעדים את מדינת ישראל, מהצבא ועד חיי התרבות והחברה, הוא אחד מהגדולים והחשובים ביותר.

הדני, כיום בן 95, היה הבעלים של סוכנות צילומי העיתונות IPPA, שנודעה גם בכינוי יפפ"א. היא נוסדה על ידו בשנת 1965 ופעלה עד שנת 2000. במשך השנים הללו נוצר אוסף הכולל תצלומים ששלחו צלמים מכל רחבי הארץ, המתעדים את ישראל מהימים שקדמו למלחמת ששת הימים ועד לאינתיפאדה השנייה: מלחמות, הסכמי שלום, התנחלויות, פיגועים, הפגנות, מהפכים פוליטיים, אירועי ספורט, אמנות, תרבות ועוד. בשנים האחרונות החליט דן הדני להעביר את כל אוסף התצלומים לספרייה הלאומית, שם אומרים כי האוסף החשוב ממשיך את רצף צילומי תחילת המאה הקודמת של ארץ ישראל, שכבר נמצא בספרייה, והוא עומד בזיקה גם לאוספים מסוגים אחרים מן המחצית השנייה של המאה ה־20 שנמצאים ברשות הספרייה - העיתונות הישראלית, כרזות ישראליות, הזמר העברי ועוד. מסירת האוסף וקליטתו בספרייה הלאומית התאפשרה הודות לסיועה של קרן משפחת דווידסון. האוסף מועלה בהדרגה לאתר הספרייה הלאומית.

 פרסום ראשון: 07.10.19 , 18:34