רות פרננדס/תערוכה בערוגה

ראיון עם רות פרננדס המציגה בגינה הקהילתית, עורכת וכותבת הראיון: שונית גל, צילומי עבודות: עוזי פורת

רות פרננדס, ילידת חולתה, בוגרת בית הספר הגבוה לציור, חיה ויוצרת ביפו מזה 4 שנים.

מציגה עבודות מורכבות מסוגי בד וציור, רובן גדולות עד 2 מטר.

ביצירותיה: בדים בתפירה, פיסול בבד, קולאז'ים עם בגדים, קרטונים, נייר, פלסטיק ועוד. אותם היא אוספת ברחוב, משוקי פשפשים ומאנשים שנותנים לה.

החומרים שהיא אוספת: סוגי בדים, מסגרות, צבעים, מכחולים - הדבר היחיד שהיא קונה הוא חומר ההדבקה, חוטים ומחטים - האלמטים המחברים. רות עובדת בבית בדירת שיכון ביפו (״על זה היא משלמת הרבה״ - ציטוט שלה).

ש: איך את מתחילה לעבוד?

ר: אני בעיקר מגיבה למה שסביבי, לחוויות רגשיות שאני עוברת.

ש: את גרה ביפו. את מרגישה שאת מגיבה פוליטית?

ר: בוודאי שזה מחובר אבל אני לא יכולה להגיד ספציפית, למשל עשיתי עבודה עם כדי חלב שיצאה כטקסטורה של שקים, זה חודר וזה יוצא, זה יכול להיות לא קשור ליפו אבל התוצאה תתחבר.

הטקסטיל כמכחול

ש: כמות הבד שמופיעה בעבודותיך, הלבוש של הנשים ביפו מלא בטקסטיל, את מרגישה שזה מחלחל לעבודותיך?

ר: לא בהכרח, כבר 30 שנה שאני עובדת עם בדים. אמא שלי היתה מחסנאית ותמיד היו בדים סביבי.

ש: האם העיסוק בבד נובע ממחסור בצבע?

רות: לא... לא... לא! יש המון צבע בבדים. אם יש משהו שאף פעם לא חסר בבדים זה צבע.

ש: מה עוד עולה מהבד?

ר: זה עניין של טקסטורות, צבעים והמון חומר

ש: אז אולי זה עניין של פיסול רך?

ר: בואי אגיד לך משהו אחר - שאני שמה בד שק האסוציאציה מיד עולה, יש המון אסוציאציות בבדים. אין אדם שלא משתמש בבד, לובש אותו, מתנגב איתו, שוכב עליו, הבדים נותנים תחושות פנימיות ולכן גם אני עובדת איתם.

ש: אפשר להגיד שאת משמשת בחיצוני בבד כדי לבטא את הפנימי?

ר: דרך המעטפת אני מביעה את הפנים, מעלה אפשרויות לשיחה על הפנים. אני יוצרת עולמות ואליהם אנשים מתחברים או לא. אני לא עושה אבסטרקט, תמיד יש רעיון סיפורי.

 ש: השם שבחרת 'תערוכה בערוגה' והיא תלויה על גדרות הגינה ועל עצים בגינה הקהילתית בביס ויצמן מה החיבור שמשך אותך?

ר: בשנתיים האחרונות אני מגדלת צמחים בערוגה ועובדת עם ילדים רבים, ערבים ויהודים. אנחנו נפגשים, שותים תה, לומדים ערבית ביחד, מציירים ביחד, אז למה לא גם להציג תערוכה?

אחרי ארוע האמנות של 'על הגדר' (ברחוב יהודה הימית במרץ 2012) הרגשתי שזה נורא כיף להציג בחוץ, נחשפתי להרבה אנשים שהתעניינו בעבודותי. יש פה חבר'ה נהדרים ואמנים רבים שתומכים ופשוט כיף לפעול ביחד וגם התחושה של שותפות כל אחד יכול להשתייך אין ועדות קבלה כמו שכל שתיל יוצא החוצה.

ש: האם זה באמת כך? גם בגינה אנחנו עושים סוג של מיון ומחליטים איזה צמח נשאר ואיזה לא.

ר: המיון הוא מה שאתה רוצה לגדל ולא מישהו כופה עליך.

ש: את מרגישה שהגלריות ועולם האמנות כופים קו אמנותי?

ר: בהחלט כן

ש: בעצם הקו שמובילות הגלריות הוא מה שמכיר, שניתן למכור אותו, והשאלה - כשאנחנו יוצאים החוצה למרחב הציבורי מה הקריטריונים ומי משתתף?

ר: הקריטריון שלי לעלות עבודות חדשות, לבטא את עצמי, לא להיות בעמדה פסיבית ולחכות שמישהו אחר יבחר בי. אני לא רואה את העבודות בבית רק כשתולה אותן, וכמובן האינטרקציה עם הקהל, השיחה שנוצרת וההיכרויות.

ש: בואי נדבר על כסף ועל חיבור של אמנות וכסף יש לך עבודות שהן מכירות וכאלו שהן יותר לביטוי?

ר: כולן לביטוי, אין הבדל, הקהל מעדיף את הקלות לעיכול והצבעוניות יותר ועבודות שמורכבות רק מבד, אנשים אוהבים את הטקסטורות.

סוגרת מעגל ביפו

ש: מה טווח המחירים של עבודותיך?