יחזקאל טווינה

אריה דרחי:

לבקשת חברים שפנו אלי ושאלו מי היה יחזקאל טווינה? ואיזה קשר היה ביניכם?

יחזקאל טווינה אם איני טועה מחזור נובמבר 67  היה בחור שקט אהוב וצנוע כיבד את כולם וכולם כיבדו אותו מעולם לא התלונן על שום דבר ותמיד עשה את המוטל עליו ברצון.

שירת איתנו בפלוגה ב' במחנה גדעון עמק בית שאן. מפקד היחידה היה אבי תלם שבימים אלה לא מרגיש בטוב, המ"מ שלנו היה מרדכי משבק יבדל לחיים ארוכים.

בתקופה ההיא בשנת 1969 הפלוגה ביצעה מארבי דגן בכל מרחב עמק בית שאן ומדי פעם פשיטות חודרות לירדן וחישוף  השטח מבתים כדי שהמחבלים לא יתקרבו ויטמינו מטענים לטרקטורים של הקיבוצניקים שעיבדו את מטעיהם.

מאחר וסבלנו מחוסר חיילים עקב ריבוי משימות היינו יוצאים הביתה לחופשה אחת לחודש ל 24 שעות. כשהבחור שיצא חייב לחזור בזמן למחרת אחרת חבר אחר מהפלוגה לא יצא עד שיגיע זה שיצא חזרה ליחידה.

רצה הגורל שאני אריה דרחי יצאתי לחופשה ביום שישי והייתי אמור לחזור למחנה גדעון למחרת ביום שבת עד 10:00 בבוקר. ביום שבת בבוקר לפני שיצאתי אבי ז"ל קיבל התקף לב ומאחר ולא היה אף אחד אחר (הורי היו גרושים ואחי דני ז"ל שירת בסיני) הזמנתי אמבולנס לבית חולים רמב"ם. כשהגענו התקשרתי ליחידה והודעתי למ"מ משבק על מה שקרה והבטחתי שאיך שאבי יתקבל ויקבל טיפול אני אחזור. משבק אמר לי "אריה דרחי אתה משובץ למארב באל חמה ואתה חייב לחזור מאחר ואין לי אנשים". במקביל משבק שהבין את המצב חיפש מישהו שיחליף אותי במידה ולא אגיע בזמן.

וכך הגיע ליחזקאל טווינה. הוא התקשר אליו הביתה לנס ציונה וביקש ממנו לחזור ליחידה. יחזקאל  חזר ליחידה בטרמפים כיוון שבשבת אין תחבורה ציבורית דבר  שלא היה פשוט בכלל ושובץ במקומי לאותו מארב באל חמה.

אני שנאלצתי להיות עם אבי בבית החולים שהיה מפוצץ בחולים (זוכרים את המושג הזקנה במיסדרון ? זה בדיוק מה שהיה) ואני לקחתי אותו לבדיקות א.ק.ג אקו לב ועוד כשכל בדיקה לקחה שעות. כשראיתי שהשעה כבר 13:00 ואבי עדיין שוכב במיסדרון התקשרתי שוב ליחידה והודעתי למשבק שעד שאבי לא יכנס מהמיסדרון למחלקה אני לא עוזב. משבק אמר לי אריה דרחי אם אתה לא מגיע אתה עולה למשפט צבאי. ניתקתי לו את הטלפון ופניתי למנהל חדר מיון ביקשתי ממנו אישור מתי הגעתי ומתי אני יוצא. זה היה חודש פברואר המארבים יוצאים עם חשכה בסביבות 16:30 הבנתי שאני עם כל הרצון להגיע לא אצליח. אז נשארתי עם אבי עד שהתקבל למחלקה בשעה 19:00. למחר  בשעה 05:00 קיבלתי אישור ממנהל המיון מתי הגעתי ומתי יצאתי מבית החולים וחזרתי ליחדה במחנה גדעון. כשהגעתי ראיתי את החברים שפופים ועצובים שאלתי מה קרה? אמרו לי מה לא שמעת? המארב באל חמה עלה על מוקש יחזקאל טווינה הי"ד שבגלל הקור היה עטוף בשמיכות ושכב מאחור מעל טנק הדלק (120 ליטר) נהרג מיד, אביגדור מלר ז"ל שישב על הדגן בקיפול נפצע קשה מאוד, יעקב ויינטרופ הנהג נפצע בינוני ומפקד המארב שמו מאיר אם איני טועה שהיה לפני הקומנדקר היה בהלם וברח למטעים למטה (בעקבות זה הוא הודח מהיחידה).

לרוע המזל הקומנדקר כשנכנס לנקודת המארב עלה על מוקש והיה עליו כל הלילה. בבוקר בקיפול איך שהנהג שילב להילוך אחורי אירע הפיצוץ.

כשבאתי למסור למשבק את האישור מבית החולים הוא אפילו לא הסתכל עליו.

אני לקחתי את המקרה בצורה קשה ולא הייתי מסוגל לישון שלושה ארבעה לילות ברציפות מאחר שחלמתי בשינה שיחזקאל מגיע אלי ואומר לי "דרחי למה לא הגעת תיראה מה עשית לי". כשסיפרתי על כך לחברים אמרו לי אתה לא אשם גם אתה החלפת אחרים מספר פעמים.

גילוי נאות 30 שנה נמנעתי להגיע לכנסים של היחידה כיוון שפחדתי לפגוש את משפחתו. נסעתי פעמיים לכנס בקלעת נימרוד בסוכות וכשהגעתי לראש פינה הסתובבתי חזרה הביתה. למרות שהרבה חברים היו מתקשרים ושואלים מדוע אתה לא מגיע. אז הנה זאת הסיבה.

הייתי נוסע לקברו שלא בזמן האזכרות במשך שנים.

דיברתי על זה עם גדליה בנדור ז"ל שאמר לי שאני עושה טעות ומאשים את עצמי לשווא ולהיפך שכדאי שאפגש עם משפחתו וכך יוקל גם לי ואמר שהוא מוכן להיות איתי וכך באמת היה. נפגשנו בכנס בגבעת אולגה אם איני טועה ומשפחתו קיבלה את השתתפותי בצערם ומאז אנחנו בקשר לפחות אחת לשבוע.