ברוך קפוזה

לקראת יום השואה,כל שנה מחדש -סיפורו של אבי חיים קפוזה ז"ל

‏20 באפריל 2009‏ ב-‏1:21‏

הטיול האחרון/חיים קפוזה ז"ל

תרגום מאידיש מתוך הספר "קאלושין ".

ב1945- גויסתי לצבא הפולני. שלחו אותי מנובטרויצק אל הרכבת לשקולוב. הייתה זאת נסיעתי הראשונה לכיוון פולין החריבה. במשך כל הדרך הירהרתי בעירי, משפחתי, האמצא עוד מישהו. הגעתי ללובלין אל הקסרקטינים הצבאיים. הייתי שם שבועיים ימים ושוחררתי בגלל עודף של אנשי צבא. ביחד עם עוד שני חברים יצאתי מלובלין והתחלנו לנדוד מעיר לעיר. חיפשנו יהודים בכל מקום ומצאנו השמדה. קיוויתי למצוא את אחי שמחה בבריסק. אך אפילו את דירתו לא מצאתי במקום שהיה גר. ראיתי רק את השוק, שבו נורו יהודי בריסק. בראש שחוח ובדמעות חונקות יצאתי מבריסק כמבית-עלמין.

נפגשתי בדרך עם קאלושינאי, בן של דוביק, והוא סיפר לי את מה שעבר עליו. הוא עוד מעט היה הורג את אחיו, כאשר התקרב אל מחבוא של פארטיזנים ביער. עוד רגע היה לוחץ על ההדק ושמע אותו זועק: "אחי אל תירה, זה אני אחיך!"

ברכבת פגשתי יהודים. אחד מהם הוביל שלוש אחיות קטנות, הגדולה שבהן בת עשר. הן הסתתרו בעזרתם של "גויים טובים" בתוך בור של תפוחי-אדמה. עתה הוביל אותן היהודי לבית-יתומים.

הפגישות האלו החרידוני ובלילה פקדו אותי סיוטים. לפנות בוקר ירדתי עם שני חברי בתחנה מרוזי. לא היה במה לנסוע לקאלושין ופסענו ברגל. השלג חרק מתחת לרגלינו, הלב דפק ובראש כירסמו מחשבות נוגות. בכפר אולשביץ נראו כבר הארובות של חורבות קאלושין.

בכניסתי העירה, ברחוב מרוזי, נתקלתי בנוצרי מוכר. שאלתיו איפה אפשר למצוא פה יהודים, הוא אמר לי שאצל מניה, אצל הברמנים נמצאים 22 יהודים. התקרבתי והלכתי אל הרחוב הווארשאי. לבי נקרע לגזרים. כל העיר נראתה כערמת מצבות. הצצתי לפתחים שהיו פעם חלונות. דמיינתי אולי אראה מישהו ממשפחתי, אבל הכל היה ריק ושומם. לא העליתי על דעתי הרס מחריד כזה.

בדרכי אל הברמנים פגשתי את שמואל לב. התנשקנו ובכינו. שמואל לב ליווה אותי אל ברמן. הם קיבלונו בלבביות וסיפרו לנו על חוויותיהם העצובות. במשך שלושה חדשים הם התחבאו בביצה. בלילה היו חייבים לדאוג למזון ליום המחרת. הם הלכו לגנוב בכפרים. אחר כך מצאו נוצרי מכר, שעזר להם. הוא לקח אותם ללינת לילה ושמר עליהם.

פרטים רבים הובאו אז לידיעתי על הפורענות שפקדה את יהודי קאלושין.

בנו של הקצב דבז'ינסקי הצליח לברוח בעת שיהודי קאלושין הובלו לטרבלינקה. במשך חדשים אחדים הוא נדד ביערות קאלושין, עד שלא עמדו לו עוד כוחותיו והוא בעצמו פנה למשטרת קאלושין וביקש שיירו בו. סמולארק השוטר נענה לבקשתו וירה בו ליד הבור, שדובז'ינסקי בעצמו חפר.

על בן אחותי, יוסל טופורק, סיפרו לי, שהוא ניספה כאשר הילך עם כלי הסנדלרות שלו בכפרים להשתכר ללחם. אברהם גמזו ניספה בשוק בשעת החיסול. פרץ, בנו של ברל האופה נורה בשעת ניסיון לברוח מקרון-מוות.

יודל פינקנביש צעק תוך זלזול כלפי המשמר הגרמני: "יהודי קאלושין, אל הקרונות!", כשהרכבת לטרבלינקה כבר עמדה מוכנה לקולטם. הרשל טוכהנדלר הספר נורה בתוך קרון.

לאחר ששמעתי פרטים רבים כאלה יצאתי לטייל בין הריסות עירי. היה יום סגריר. הכפור הפשיר. הרגליים בוססו בשלג הנמס. שמים של אימים היו תלויים נמוך מעל החרבות. בין ההריסות התעופפו עורבים בעצלות. הם קיננו שם. צעדתי לאיטי ברחובות ובסמטאות.

בכיכר השוק עמדתי מלכת. מלבי הדווי פרצה זעקה: היכן אתם הרוכלים ובעלי-המלאכות היהודים?! כל השוק היה שומם. אל התעלה נטפו מי השלג הנמס. משאבת-המים החלודה נראתה כנוטר השומר על החרבות.

עמדתי במרכז העיר איפה שהרחוב הווארשאי מצטלב עם רחוב מרוזי. שם עמדו פעם בעלי-העגלה היהודים ויהודים נסעו לאן שלבם חפץ. פה ליד החומה ההרוסה הרהרתי באשתי שיינדל, בשלוש בנותיי הקטנות, גיטל, מרים ושרה-דובה. נקיפות מצפון הציקו לי. ראיתי בעיני רוחי את בהלת האימים בשנת 1939, כאשר עזבתי אותם.

הכל ריק עתה ושומם. הנה הסמטאות שילדים שיחקו בהן במחבואים. עתה נדמו קולותיהם. אני מהלך לחוץ בכאבים. אני מגיע לרחוב היכן שהרבי נפתלי היה גר ועיני רואות פרצופים של גויים בלבד. אני בא לרחוב זאמויסקה 17. פה נולדתי והייתי גם מאושר. במשך שנים ארוכות התגוררתי כאן עם משפחתי, עם הורי, עם אחים ואחיות. סבלתי אתם יחד ושמחתי. היכן הם כולם? למי אספר כעת על סבלותיי, על מאבקי בן שש השנים ברוסיה? מעיני זולגות דמעות. רוצה אני לנשק את המקום שבו נולדתי אבל גוברת בי התנגדות זועפת: רצונך לנשק אדמה זרה ספוגת דם יהודים? – כל אבן, כל גדר, כל עמוד חשמל ספגו את צערם ואנחותיהם האחרונות של יהודי קאלושין כאשר הובלו לשחיטה.

בהתרחקי מרחוב זאמויסקה ראיתי עוד פעם את הגדר ששימש מרכז לסוחרי הסמרטוטים היהודים. בכל יום ששי הייתה פה החצר מלאה. חזרתי לרחוב הווארשאי. נפגשתי שוב עם שמואל לב. הוא הזמינני לביתו. הם גרו אצל פשה גודלס. שמואל לב ליווה אותי עד אולשביץ. יעצתי לו שגם הוא יעזוב את קאלושין. הזהרתי אותו. אך הוא השיב, שאיננו מפחד. לאחר זמן נודע לי שירו בו בקאלושין.

מה גדול היה המחיר ששילמתי במלחמה זאת! איבדתי את אשתי הראשונה, את שלוש בנותיי, ארבעת אחי, שלוש אחיותיי ואת כל משפחתי שמנתה כמאה וחמישים נפש. מי יכול לדעת את זעקתם האחרונה? הכל מעיק על הלב הרוטט ומרעיד את כל מעודי.

לא אשכח לעולם את טיולי האחרון בעירי החרבה וכל חיי אינם בעיני אלא חלום בלהות וסיוט של אבל.

היי קפוזה. שלום רב. כמה אני מתגעגע ל;"לבוצקין לך להסתפר ומיד". אז כשהיה לי שיער.

בכל מקרה תודה. [מאוחרת] על שדאגת בין היתר למראה שלנו. בברכה: אבי לבוצקין פלוגה ב' מאי 68