אגוז שלי: שי מאירי אוגוסט 68

התגייסתי ב 5.8.68 כמה שבועות לאחר בחינת הבגרות האחרונה מלא במוטיבציה אבל די פדלאה לאחר חודשים ארוכים של לימודים . 

וכך הגעתי לבקו"ם שם "שהיתי" 3 שבועות , מיועד לקורס טיס משם העיפו אותי מיד לאחר בדיקת העיניים הנוספת ( וטוב שכך , כי  חיל האוויר חסך הרבה בכך שלא צירף אותי לשירותיו ),התגלגלתי חזרה לבקו"ם עם קבוצה לא קטנה שניסתה  להתקבל ל"יחידות מובחרות". בסיכומו של דבר הועברתי לקבוצה שלא נמסר לה לאן מיועדת, (למעט חשד קל שהתעורר כאשר אחד מחברי הקבוצה ביקש להתקבל לסיירת גולני). בטרם עלינו על האוטובוס, הגיע אלי מישהו לבוש מדים מנומרים ירד מג'יפ סיור והציע להצטרף ל"סיירת אגוז". נרשמתי (מה יש לי להפסיד...). 

עלינו על המשאית, שהחלה בנסיעה ליעד לא ידוע, לפני שער הכניסה העלו שוטרים צבאיים שניים שמיררו בבכי וסיפרו שסירבו ללכת ל"גולני". 

הנסיעה לכיוון צפון איששה את ההשערה שאכן פנינו ל"גולני " . הגענו ל"בן עמי" והתקבלנו, למרבה ההפתעה , בקבלת פנים לבבית ע"י הרס"ר, ושובצתי לטירוני גדוד 51 . 

הטירונות זכורה לי בסך הכל כתקופה נחמדה מאד ועברה עלי די בקלות. לקראת סיום הטירונות , ולאחר שהפגנתי בעיקר את כישורי החיקוי שלי, הציעו לי להיבחן ללהקת גולני בהמלצה חמה של חברי לטירונות, אבל שוכנעתי ע"י קצינת החינוך שהאתגר ביחידה קרבית גדול יותר .. 

בין לבין, הגיע אורי אלחנני  מ"אגוז" לפגוש את המועמדים ליחידה. 

זוכר שאספו את כולנו, אלחנני סיפר על המסלול המחכה לנו: מתחילים בקורס הסיור. עם סיום הקורס מקבלים נעלים אדומות וכומתה שחורה וכנפי סיור,  משם ממשיכים לקורס הצניחה משם לקורס נהיגה ומשם לקורסים מקצועיים. בקיצור, הרבה עד לסיום השירות כבר לא היה אמור להישאר לנו...

לקראת  סיום הטירונות הודיעו לי שהמכסה לאגוז מלאה ואני נשאר בגולני, ויורד עם הפלוגה לעבודות הביצורים בתעלת סואץ. 

עם חזרתנו מסיני, יצאה הפלוגה לסופ"ש ארוך ובהמשכו לרגילה, אבל אז הודיעו לי שבכ"ז אפשר להגיע ל"אגוז" ולשם כך, יש לחזור מיד לבסיס במוצאי שבת למסע הפתיחה. 

וכך החלטתי לוותר על ה"רגילה" ולהצטרף לאגוז... וכך, אחרי חודש וחצי שלא הייתי בבית, ביקרתי ליום, ובמוצ"ש חזרתי למסע הפתיחה -שזוכר אותו כסיוט לא קטן.  

כבר בצומת גשר הזיו, נדמה לי, חולק הנשק ואני, עם כ- 170 ס"מ בתקופות טובות  קיבלתי מקלעון אף. אן.  עם "טרנזיסטור" לעומת כמה ענקים שקיבלו עוזים. 

איך שהוא סיימנו את המסע פתיחה לנצרת, למיטב זכרוני עשו כמה הקפצות עם רכב לסיום וכמה חברה עלו על טרמפים במהלך המסע, אבל בסוף כולנו הגענו למאהל במחנה שנלר בנצרת. 

את פנינו קיבלו ה"ביזבזים" ככה כונו עובדי המנהלה והנהגים, (מקור השם לא ידוע) שמיהרו לעודד את רוחנו ולספר לנו שהגענו ל"סיירת שכבנים" שכל השירות נעביר במארבים אין סופיים. קשה להגיד שהכניסו, לפחות לי , עודף מוטיבציה וכך גם עברתי את קורס הסיור בלא הרבה חשק מחד ומאידך,עם הרבה בוץ וגשם מטורף שליווה אותנו מרבית הקורס. 

זוכר שהגענו לאימון מחלקה בג'וערה,ישנו באוהלי סיירים שהוצפו במים, הזחל"מים שהיו הכלי הנגיש היחיד לשטח, לא הצליחו להגיע וחיינו, כמדומני, קרוב לשבוע על משהו כמו 3 פרוסות לחם ליום. עד היום כשמדברים איתי על "רעב" אני מציין שהפעם היחידה שחשתי רעב הייתה באימון בג'וערה. 

לא זוכר חברויות יוצאות דופן במהלך הקורס, הייתי חבר טוב של אריק רזי ז"ל (חברות שהחלה  מהיום הראשון של הטירונות בגולני ונמשכה עד מותו ממחלה בשנת 2016 ). התיידדתי גם עם דובי אדר, שסיפר לי על עצמו – בוגר פרדס חנה, חלום להיות חקלאי, ועל כך שאביו הביולוגי נעלם עם מטוס בינקותו, וכי הוא גדל כבן לכל דבר אצל בעלה השני של אימו, חיים אדר שאימץ אותו ונתן לו גם את שם משפחתו. 

איך שהוא, הצלחתי לסיים את הקורס  ונשלחנו לפלוגה "א". המשימה הראשונה שהוטלה עלינו החדשים, במחנה גדעון, הייתה להיות משמר כבוד בהלווייתו של יחזקאל טוינה ז"ל שנהרג לילה קודם באל חמה – אכן קבלת פנים. 

אחרי שבוע או שבועיים נשלחתי לקורס חובשים. דרור ברגמן ז"ל, היה אמור לצאת איתי לקורס. הוא היה אמור להישלח לקורס כ"עונש" על כך שהיה דעתן במהלך קורס הסיור, אבל זעק לשמיים והפך עולמות כי לדבריו, אין מצב במשפחה שלהם שלא יהיה  קצין כמו אחיו. 

(לאחר שנים רבות במסגרת שירות מילואים כקצין ארגון רפואי של חטמ"ר אילת , נפגשתי עם הקב"ן האוגדתי . השיחה התגלגלה לעבר צבאי ואגוז, ואז סיפר לי שהוא אחיו של דרור. סיפרתי לו שדרור סירב לצאת לקורס חובשים והתעקש ללכת למכ"ים כי במשפחה בה האב היה קצין משטרה והאח קצין, אין מצב שלא ילך לקורס מכי"ם ולקצונה)  

קורס החובשים, אליו הלכתי עם עוד שלושה מהיחידה (דוד שמואל, דני קהל ואיציק משעלי) היה קורס איכותי במיוחד כאשר כמעט כל החניכים היו אנשי סיירות שקד, חרוב, צנחנים, 300  וכן אנשי גולני וצנחנים) הסתיים לאחר  3 וחצי חודשים וחזרנו ליחידה. 

רצה הגורל ובמהלך הקורס, התקיים פסטיבל הזמר והפזמון. השיר "בלדה לחובש" בביצועו של יהורם גאון זכה במקום הראשון. כל המדינה רעשה וגעשה מגבורתו של החובש, העיתונים מלאו בסיפורי גבורה על חובשים, וכך חזרנו ליחידה עטורים זרי תהילה שלא הגיעו לנו כמובן. 

גם גדליה הסמג"ד היה נפעם מסיפורי הגבורה של החובשים, וקיבל אותנו בהצהרה ש: "עבודת החובש לא פחות חשובה מעבודת המ"כ" ולאות הוקרה העניק לנו דרגות רב"ט – וכך הייתי לרב"ט הראשון במחזור ... 

הוצבתי בפלוגה "ג" בפיקודו של ווקסנר, שוב במחנה גדעון עם חלק מבני המחזור – הולנדר, פרסיאדו , טורנר, סוטחי, ועוד שכנראה כבר שכחתי את שמם. 

כחובש יצאתי גם למארבי דגן וגם כ"בסיס מארבים " – מה שאיפשר כמובן שהות ממושכת בחדרי האוכל של הקיבוצים באזור, בעיקר בנווה אור וגשר.  

זמן מה לאחר מכן, עברנו ל"אל על " ומשם המשיכו הנדודים של פלוגה "ג" – לפי גחמות ה"פתח" והחדירות שלהם. וכך עברנו מאל על לקונייטרה מקונייטרה לאפיקים מאפיקים לכפר גלעדי מכפר גלעדי לברעם מברעם למלכיה ממלכיה לשתולה משתולה לבירנית, וחוזר חלילה ( לא בהכרח בסדר הזה...)

אירועים זכורים מהפלוגה :

התקלות באל חמה- מחשבות בעקבות פרשת אליאור עזריה. 

בשלהי קיץ 1969, חטף אוטובוס של החטיבה הירושלמית בזוקה, ליד אל חמה, בשפך הירמוך והתדרדר לוואדי. 

הערכת המצב הייתה שבמוקדם או מאוחר, עד לחילוצו, תחדור חוליה על מנת למלכד אותו. 

הוצב בהתאם מארב מתצפת על האוטובוס. אני הייתי בבסיס מארבים במוצב אל- חמה עם המ"מ גד נבו. בשלב מסויים, דיווח המארב שמבחין בתנועה, קיבל פקודה לפתוח באש, ובאותה עת החל המוצב בו היינו, לחטוף הפגזת מרגמות. אנשי אגוז נותרו בעמדה בחוץ, אנשי המוצב נכנסו פנימה, גד התלונן על כאבים בכף הרגל ורק לאחר מכן  בדיעבד הסתבר שחטף רסיס. 

מיהרנו למארב  לביצוע סריקה, בד בבד הגיע הסמ"פ עם צוות (דומני ברנזון). ביצענו סריקה באש  בלווי פצצות תאורה וראינו גופת מחבל. התקרבנו אליו תוך כדי ירי ואז שמעתי צעקה "רימון" . 

חשבתי שהסמ"פ רוצה לזרוק רימון והתכופפתי אבל אז שמעתי אנחה והסתבר שהמחבל זרק את הרימון עלינו. הוא חוסל מיד לאחר מכן, והוצא מהשטח מנוקב כולו. 

בעת פרשת אלאור עזריה,  נזכרתי באירוע. כמובן שהנסיבות היו שונות לגמרי, אבל ככלל, אין כנראה משהו "סופי "עד שאינו סופי. 

כמה קוריוזים מהשירות בפלוגה ג":

דגן על ג'יפ .

הדגנים היו, כזכור מותקנים על נ.נ. אבל היה גם דגן אחד על ג'יפ שכידוע מכיל 3 מקומות .

בהתאם,  היו שולחים אותו למארב בירדנה או בית יוסף  עם צוות של שלושה כשהרביעי מגיע בטרמפים .

מארבים בירדנה 

המארבים בירדנה היו בקצה המושב. פרט למחבלים פוטנציאלים בצד הירדני , היו גם מורות חיילות חמודות בירדנה, וכך פעמים רבות קנה הדגן הופנה עם אמצעי הראיית לילה – מערבה לכיוון מגורי החיילות במקום מזרחה לירדן. 

אפיקים.

תקופה לא קצרה גרנו באפיקים בצריפי הנחלאים. אכלנו בחדר האוכל של הקיבוץ ובתמורה "הפרשנו" תורנים לחדר אוכל. במהלך השהייה עלינו כולנו בכמה קילוגרמים טובים, בעיקר לאור השמנת שהייתה מוגשת בבוקר. 

לא הייתה לנו שום אינטראקציה עם חברי הקיבוץ , היינו די אוויר עבורם . באחד מערבי שישי , כשיצאנו למארבים, הופיעה בפני הקיבוץ להקת הנחל עם הסולנית מירי אלוני בשיר לשלום – הלהקה אז הייתה בשיא הפופולריות שלה. 

בבוקר חזרנו מהמארבים, נכנסנו לחדר האוכל ואז נגשו אלינו כמה חברים ואמרו לנו: "כל הכבוד לכם, הייתה ממש הופעה נפלאה" וכך זכינו לראשונה "בהכרת תודה של חברי המשק הגם שהקרדיט הגיע ללהקת הנחל. 

הראיון לגלי צהל עם נחמן שי . 

נחמן שי היה אז כתב צבאי ששירת גם בחטיבה הירושלמית שעשתה מילואים בסמוך לנו במחנה גדעון. במסגרת השירות שלו, הוא הצטרף למארב דגן למיטב זכרוני עם מוסקוביץ –"זקן השבט" .

לילה שלם ראיין והקליט את הצוות . כשחזר בבוקר הסתבר לו שהטייפ לא הקליט . 

בתושייה רבה, לקח נחמן שי את צוות המארב לחדר במחנה, סגרו את הדלתות, כיסו בשמיכות את החלונות והוא ראיין אותם בלחש "תוך כדי המארב" – ראיון בלתי נשכח. 

לפני מארבים בשתולה 

הפלוגה ישבה מספר חודשים בשתולה , התגוררנו בבתי המושב  ופיתחנו מסורת:

ערב ערב לפני היציאה למארבים בסוף מסדר יציאה  היה מגיע ילד ששמו רוני חתן , היה כבן 4 , שמול (בד"כ) היה חובש לו קסדה, היו שמים עליו חגור, מעלים אותו על האף של הנ.נ. והוא היה שר לנו:

"פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות "... ומסייים ב: " עוד יבואו זרעונים " 

רק אז היינו עולים לכלים ויוצאים רגועים למארבים 

הופעה של להקת גולני בשתולה .

מטבע הדברים , הופעות להקות ואמנים ,  היו בשעות היום ( בלילה יצאנו למארבים ) . באחד הימים הגיעה להקת גולני להופיע בפנינו , ונקבע שההופעה תהיה באולם התרבות של שתולה . 

התיישבנו באולם , ואז לאט לאט , התחיל להגיע קהל נוסף : הגיעו כל ילדי הגן עם הגננת ובעקבותיהם הפנסיונרים  של שתולה שאחת מהן התעקשה לשבת על הכסא שיועד ללהקה ורק אחרי מסע שכנועים ויתרה על מקומה ו"ירדה מן הבמה" 

באחד המערכונים ,שואל הרס"ר את החייל: "מתי היית פעם אחרונה במילואים? " "לפני הרבה זמן " עונה החייל . "בכל זאת ? "שואל הרס"ר "  "לפני הרבה הרבה זמן " וכך עוד מספר פעמים , עד שהתרוממה אחת הקשישות וצעקה לעברו : "וואלאק תגיד לו כבר!!!" 

עיזה מערמשה . 

באחד הימים לאחר שנורו יריות לעבר רכב חולף ליד שתולה, נכנסנו לשטח לבנון במרדף שהסתיים ב 3 שבויים: שני אזרחים תמימים ועיזה . 

הבאנו את העז לשתולה, עם תוכניות להכין ממנה ארוחת ערב . או אז הגיעה אחת הקשישות משתולה והציע לנו במקום לשחוט את העז לתת לה אותה, והיא תכין לנו ארוחת ערב בתמורה. לאחר מו"מ מפרך איתה סוכמו התנאים לעיסקה -והעז שזכתה לכינוי "העיזה מערמשה" כנראה על שם מוצאה, עברה לשכון אצל השתולאית. אם אכלנו אצלה או לא – כבר לא זוכר. 

לפני המארבים בשלומי.

הייתה תקופה שהיינו יוצאים למארבים משלומי. 

היינו ממתינים עם הדגן לחשיכה , ואז התפתח נוהל פריסות השלום : היו לנו אוזניות גדולות נגד רעש שחבשתי אותן , החזקתי את המה"ד של המ.ק. ,ראיינתי את תושבי ובעיקר ילדי שלומי מטעם "גלי צהל " ולאחר מכן הם שידרו "פריסות שלום " לקרוביהם וידידיהם מעל גלי האתר . 

הבעיה היתה , שהתוכנית זכתה לפופולריות ובעטיה שובצתי פעמים רבות למארבים על מנת שאוכל לשדר . 

חדר האוכל בכפר גלעדי .

כששהינו בקיבוצים , נהגנו לאכול בחדר האוכל של הקיבוץ , שכשרות לא היתה הצד החזק בהם כך היה גם בכפר גלעדי. באותה תקופה מונה לאגוז פעם ראשונה סמל דת , בחור חמוד בשם ישראל (שאם זוכר טוב , הלך אח"כ לקצונה וחזר כשליש וגם היה פעיל בעמותה ) . ישראל הגיע לביקור בפלוגה והזדעזע להיווכח שאנחונ אוכלים בחדר האוכל הלא כשר. מיידית נבנה חדר אוכל ומטבח צבאיים על מנת שנעבור לאכול שם . ואז ניגש אליו מישהו מהוותיקים שגם ניחן בממדי גוף גדולים , והזהיר אותו שלא יתקרב יותר לקיבוץ . מאז עמד המטבח  הצבאי בשיממונו ואנחנו המשכנו לאכול בחדר האוכל של הקיבוץ . 

הופעה של דרורה חבקין . 

לדרורה חבקין היה מופע של שירי רחוב , היא הגיעה ערב אחד להופיע  בפנינו בבירנית אבל אז נאמר  לה שרוב הפלוגה נמצאית במארבים . "אם ככה " אמרה דרורה, נחכה להם שיחזרו . 

המארבים חזרו  בסביבות 4 בבוקר ואז החלה ההופעה שלה  שסחפה את כולנו . 

במלחמת יום כיפור , הגיעה דרורה חבקין להופיע בפני הגדוד מילואים בו שירתתי ברמה . 

" או " אמרתי לה , "הנה דרורה חבקין שראיתי הופעה שלה ב 4 בבוקר "

ומייד נעניתי  : "אתה היית באגוז בבירנית ?! " 

הלוויה של סבא . 

קצת אחרי פורים 1970  , כששירתנו בשתולה , התקשרתי מטלפון ציבורי הביתה . "איפה אתה ?! " ענה לי אחי, "שבוע מנסים לאתר אותך , סבא נפטר  ולא הגעת להלוויה ". 

הלכתי למ"מ איתן סודנסקי וביקשתי לצאת מיד לשבעה. איתן תפס את הראש והודה שלפני כשבוע הגיע מברק מ"קצין העיר" עם הודעה על פטירת סבא, הם רצו להודיע לי, אבל בהתייעצות עם אריק רזי ידידי, הוחלט שיודיעו לי רק אחרי מסיבת פורים באותו יום על מנת ש"לא לקלקל לי את מצב הרוח". מסיבת הפורים עברה בהצלחה, אבל אז שכחו מהמברק... 

 שעורי נהיגה בפלוגה "ג" 

בשלב מסויים נסענו כולנו לחיפה ללימוד נהיגה על משאית בבתי ספר פרטיים שקיבלו אותנו ב"קבלנות" והגישו אותנו לטסטים כמעט כל שבוע (הטסטים לא עלו כסף הואיל ונעשו ע"י בוחנים צבאיים). 

לאחר שבוע שלמדתי, הודיע לי המורה שבפעם הבאה אני הולך לטסט. 

"איך אגש לטסט? " שאלתי, "הרי עוד לא למדתי לעשות רוורס" . 

"אין דבר" ענה לי המורה, "אולי לא תיבחן על נסיעה ברוורס?" 

בסיכומו של דבר, נבחנתי ברוורס לא רק בפעם הראשונה אלא גם בפעם השנייה שלישית רביעית וחמישית ...

נופש בעכו 

נופש בעכו היה "ה"כיף של הפלוגה, כמדומני שהיו חבר'ה בחופשת שחרור שחזרו במיוחד על מנת להיות בנופש. פינקו אותנו באוכל, הכרנו את בנות המין השני  שאף הן נפשו שם – בכלל, גן עדן. 

באחד הנופשונים, הביאו הוותיקים זודיאק שלל שהתגלגלה איכשהו באפסנאות הפלוגה. שטנו איתה והשפרצנו דאווינים לכל עבר. בשלב מסוים הגיעו כמה עכואיות שהוזמנו לעלות על הסירה  עם הלוחמים הנועזים.

בלהט המפגש וההתרגשות הזמנתי אחת מהן להיפגש בערב בעכו. 

בערב יצאתי למקום המפגש שנקבע רחוץ מסורק במיטב מחלצותי כולי נרגש.

 הגעתי למקום המפגש, ואז ראיתי קצת מרחוק, שנערת חלומותי, במקרה הטוב,  בת שתים עשרה -שלוש עשרה. הסתובבתי מיד לפני שתבחין בי וחזרתי במהירות לנופש. (מקווה שהבינה בשלב מסויים  שלא אגיע כי מאז חלפו כ 50 שנה...). למיטב זכרוני, גורל של כמה מהפלוגה היה טוב יותר, צמחו כמה רומנים שם ולפחות  זוג אחד שהכיר בנופש אף נישא. 

מטווח מרגמות בעמיעד 

ביולי 1969, בעת שניל אמסטרונג טייל על הירח, ולאחר שסיימנו נופש נהדר בעכו, לפני שהפלוגה יצאה לסופ"ש , הוגרלו ארבעה קורבנות לשמירה על המאהל אמונים בעמיעד. 

ארבעת ברי המזל היו נדב פרנק המ"כ, מנחם הולנדר, שלמה מזרחי ( שנפל במלחמת יום כיפור ) ואנוכי, שי מאירי. הגענו לשטח האימונים של עמיעד  כחלוץ, על מנת לשמור על המאהל והתחמושת לפני האמון. חום אימים, שיעמום ותיסכול קידמו אותנו, ואז הועלה הרעיון לעשות קצת מטווחים. 

התחלנו בירי נק"ל, ירינו כמה פצצות חנ"ם, ואז הועלה הרעיון (בצניעותי לא אציין של מי...) לירות פצצות תאורה בכדי לחלץ את המצנחים. 

שתי פצצות נחתו בשלום, השלישית, הדליקה את הקוצים של אמצע הקיץ ובמהרה התפשטה השריפה והציתה 3,000 דונם שטחי מרעה של הקיבוץ. הקיבוץ כולו גוייס לכיבוי הדלקה. 

במזל לא הגיעה השריפה לבתי המשק. 

הסיפור, כמובן, לא הסתיים בכך, חקירת מצח,  הגשת כתב אישום נגדינו בבית הדין הצבאי בחיפה, ייצוג ע"י סניגור במילואים שמונה לנו. וככה הגענו ארבעתנו למשפט, כאשר לפני כן הקפדנו על מדים מצוחצחים, כנפי סיור, כומתה, דרגות ושאר אבזרי הייצוג. 

למזלינו, מרבית הנאשמים באותו היום היו עריקים ומשתמטים, ו"אגוז" שהייתה בשיא תהילתה, זכתה ליחס אוהד מהרכב שלושת השופטים. 

ב"תדרוך" בינינו, לקראת הטיעונים שלנו ( הסניגור  -אזרח במילואים תרם להגנה  פחות או יותר כמו עורך הדין בסרט האיטלקי" גונבי האופניים" משנות החמישים), הוסכם שהמוטו יהיה שירינו רק פצצות תאורה שאינן מסוכנות – וכך עשינו, תוך ציון שמדובר ב"משובת נעורים" ו"מעשה שטות" אני הוספתי, שהסיוט שעברנו ממועד האירוע ועד לדיון  חצי שנה לאחר מכן, הוא כשלעצמו כבר עונש כבד. 

הטיעונים המרגשים, בצירוף העובדה שהיינו הקרביים היחידים שנשפטו אותו היום ולא עריקים, הרושם הטוב שעשינו והרהורי החרטה, הביאו לגזרי דין מקלים: הורדות לדרגת טוראי, חצי שנה על תנאי לשנתיים  ו50 לירות קנס. האישום וההרשעה, היו אגב על : "ירי ללא אישור קצין".

אציין רק כי מטעמי בירוקרטיה אגוזיים, לא הורדתי בדרגה (למרות שכאות לסולידריות הורדתי את דרגת הרב"ט מהחולצה), הקנס לא נגבה, וה"על תנאי" פג תוקפו לפני 50 שנה... 

אני עובר היום כמעט כל שבוע ליד קיבוץ עמיעד, ובכל פעם נזכר וחושב כמה טיפשים יכולים בני 19 להיות ...

זכרונות מתקופת השירות במפקדה בנצרת 

לאחר כשנה בפלוגה ג" במהלך נסיעה ממקלחת מסאסא לבירנית שכונה ה"נ.נ. התימני" (על שם מוצאם של כל יושביו למעט ווזוז אחד) הגיע רכב בעיקול ממולנו. הנהג סטה התדרדר לתהום ולאחר שהתהפכנו 3 פעמים יצאו כולם שלמים ובריאים למעט הווזווז, וכך נאלצתי לעזוב את הפלוגה ועברתי לנצרת, לא לפני ששלחו אותי לגייס חיילים בבקו"ם כאשר ההוראה היתה שלא לספר שהגבס הענק על היד הוא כתוצאה מתאונת דרכים, ולתת למתגייסים לדמיין  כיצד נפצעתי מבלי להגיב... 

במסגרת השירות בנצרת, שירתתי כחובש ולקראת הסוף כחובש קורס סיור. 

רב סמל המרפאה היה רס"ר בקבע שלא ננקוב בשמו. הוא היה מסתובב מגוהץ ומצוחצח מלא אותות וכנפי סיירת מוזהבות. מידי פעם היה מגיע לביקור בבסיס, מרבית הזמן שימש כליצן החצר של הפיקוד הבכיר.  היתה לו שפה עשירה ועברית מעולה, הוא כתב ספרי שירה שרובם שירי זימה וכך גם בדיבוריו עם בנות המין השני. קשה לשער איך היה מטופל כיום, אבל אז הוא פשוט שימש כחוליית בידור של היחידה. לא זכורים לי כישוריו כחובש. 

השיר "סיירת אגוז" 

במסגרת מתקפת שירי הסיירות נכתב השיר "סיירת אגוז" שהושר ע"י יגאל בשן ולהקת פקוד צפון. באותה תקופה דירוג השירים במצעד הפזמונים, נעשה על פי דירוג ששלחו בגלויות. 

אלי שבדרון, בן מחזורנו וצייר מעולה, מונה לשמש כמש"ק גלויות. תפקידו היה למלא עשרות ומאות גלויות, כל אחד בעט אחר ובכתב יד אחר, עם דירוג השירים למצעד כאשר "סיירת אגוז" בראש, ואכן תוך זמן קצר קפץ השיר למקום הראשון. השמועה אומרת שגם הובטח לו סופ"ש ארוך כל שבוע שהשיר יישאר בראש המצעד.  

דני ווגנר  

בתקופת היותי במפקדה, התיידדתי מאד עם דני וגנר קצין החימוש,שהיה פחות או יותר בן גילנו אבל כבר היה בשירות קבע, נשוי ואב לילדה. קצין וג'נטלמן. הידידות גלשה גם מעבר לשעון מחנה. היינו יוצאים בערבים ובחופשות או "אפטרים"  עם בנות הזוג לבילויים והואיל וגר סמוך אלי, היינו נוסעים לעיתים בג'יפ שלו הייתי מוריד אותו בבית וממשיך לחברתי (לימים רעייתי) וחוזרים למחרת. 

היו לנו שיחות נפש, וד. סיפר לי שהוא חושב שהתחיל הכל מוקדם מידי. הוא בגיל 20 כבר היה נשוי עם ילד ומרגיש שהחמיץ את הנעורים. 

לאחר השחרור כבר לא נפגשנו. במלחמת יום כיפור נפל דני. שנים תהיתי וניסיתי לברר מה עלה בגורל אלמנתו וילדיו. 

לפני מספר שנים, ערב יום הזכרון, ראיתי בפייס בוק כי אחייני העלה נר זיכרון וירטואלי לזכרו של דני. 

התקשרתי אליו מייד ושאלתי – מה הקשר שלך אליו?! 

"אני החבר הכי טוב של בתו" ענה לי.

הוא סיפר לי שהבת מתגוררת בארה"ב, אביה נהרג כשהייתה פעוטה, ואין לה שום זכרונות מחבריו בצבא. הוא יצר איתה קשר ואמר לי שכאשר תגיע לביקור מולדת היא מעוניינת להיפגש איתי ולשמוע על אביה. 

ואכן באחד הימים קיבלתי טלפון מאלמנתו של ד. , ורצתה שניפגש עם הבת שהגיעה לביקור מולדת (אם כי בסופו של דבר לא יצא לנו להיפגש)