עדותו של י. שהיה חייל בסיירת אגוז על המבצע שבו זכה שאול גלעדי בעיטור העוז

התגייסתי בשנת 71 לסיירת אגוז. באותה תקופה היו הרבה מבצעי חדירה ללבנון שבהם השתתפה גם הסיירת.

אחד המבצעים היה הגדול ביותר ובו נטלתי חלק (הוא קרא לכל המבצעים חדירות. מאחר והיום המילה חדירה התהפכה והיא מכוונת בד"כ דווקא לחדירה של אוייב לשיטחנו ולא חדירה של צה"ל לשטח אוייב שיניתי מדבריו וכתבתי על "מבצע" - יוסי).

אני כבר לא זוכר מה הייתה הסיבה למבצע אבל הוא היה גדול מאד. אני וחברי שעדיין היינו במסלול לא צורפנו לאף מבצע וגם בזה לא היינו אמורים להשתתף למרות שהתחננו לצאת גם. בסוף מישהו הסכים שנצטרף ושלח אותנו לשבת בזחל"ם שהוסעו בו חומרי נפץ. לשבת על חומרי הנפץ. זה לא היה סימפטי בכלל ואפילו מסוכן מידי אבל כל כך רצינו להשתתף...

ממש לפני היציאה העבירו אותנו לזחל"ם של החקש"בים כמאבטחים שלהם (כשהוא אמר את זה נפל לי האסימון שהוא מדבר על מבצע קלחת 4 - יוסי).

כשהגענו לכפר הלבנוני שבו התבצעה הפעולה החוקר הראשי ירד במרכז הכפר ולקח את המפה שלנו איתו. אותנו שלחו להציב חסימה בחלק המרוחק יותר של הכפר.

ישבנו בחסימה והאזנו לפעילות של שאר הכוחות בקשר. התחלנו לשמוע שהם מתכוננים לעזוב את המקום ולנסוע בחזרה לארץ. פנינו לחקשב שפיקד על הזחל"מ שלנו והצענו לדבר איתם בקשר שלא ישכחו אותנו. הוא סרב ואמר שיש עוד זמן. כך היה כמה פעמים עד שבסוף שמענו שהם כבר ממש עוזבים והתחילו בנסיעה ארצה. ניסינו לדבר איתם אך אז הסתבר שמכשיר הקשר שלנו היה תקול ורק קלט אך לא יצא לשידור.

החלטנו לנסות לנסוע אחריהם אך לא מצאנו אותם, את הדרך לא ידענו ולא הייתה לנו מפה. לפתע נתקלנו במחסום דרכים של הז'נדרמיה הלבנונית. מיד איימנו עליהם. התחלנו לריב איתם על מכשיר הקשר שלהם. זה היה מראה אבסורדי "שניים אוחזים במ.ק." כשמצד אחד מושך חייל ישראלי ומהצד השני מושך ז'אנדרם לבנוני. בסוף כפתנו אותם והעלינו לזחל שלנו. שאלנו אותם על הכיוון הכללי כדי לנסוע לישראל והם הכווינו אותנו.

כשעברנו איזה עיקול כמעט ונכנסנו בתוך תותח של שיריונית של הצבא הלבנוני. מיד קפצנו עליהם וגם אותם לקחנו בשבי כשאנחנו מאיימים עליהם בעוזים והם עם קנה התותח לתוך הרכב שלנו... (הוא לא מזכיר איזשהו דו שיח "אתם שבויים", "לא, אתם שבויים!". לא זכור לי אם אמר שהכריחו את השיריונית לנסוע אחריהם).

הדלק שלנו כמעט ונגמר כשראינו תחנת דלק. נכנסנו לתחנה ושם הפתיע אותנו ג'יפ ועליו תול"ר וחבורת חיילים. הם כבר ממש שבו אותנו ואיימו עלינו בנשק. התגברנו על הבעיה בכך שכיוונו את העוזים על השבויים שהיו בזחל שלנו ואיימנו להרוג אותם. ירדתי ואספתי מהלבנונים את כלי הנשק שלהם. השבתנו את התול"ר והכרחנו אותם לנסוע אחרינו. כבר היה אצלנו ממש צפוף מרוב אנשים על הזחל"ם.

לפני שיצאנו רציתי לשלם לבעל תחנת הדלק והחקש"ב אסר עלי. הרגשתי לא נעים שאנחנו פוגעים לו בפרנסה.

אחרי שהכל נגמר (משה) דיין ביקר אצל החקש"ב בבית ואז כששמע על החייל שרצה לשלם על הדלק הוא אמר "הוא בטח שמו"צניק (כלומר יפה נפש מהשומר הצעיר - יוסי)" בעקבות כך אשתי התרגזה ושלחה מכתב מחאה שלא רק שאני לא שמוצניק אלא אפילו חובש כיפה ובוגר ישיבה תיכונית (י' הוא בוגר מידרשיית נועם בפרדס חנה ואף ניהל אותה בתום שירותו הביטחוני ארוך השנים - יוסי). הגענו לארץ עם כל הכבודה הזאת...

אחרי כמה ימים נקראנו לתיחקור אצל מוטקה ציפורי. החלטנו ביננו כל החיילים שאנחנו לא מספרים על כל הפאשלות ורק מתארים עד כמה החקש"ב היה גיבור. בעדות שלי אפילו אמרתי שצריך לתת לו צל"ש. וכך באמת היה.