אלי זיסקינד בסיום קורס סיור - משמאל
להלן צילום נדיר למדי מהמצגת של פלוגה ג' אשר הוכנה על ידי אריה חסון, לקראת כנס פלוגה בשנת 2010. אלי זיסקינד מופיע בו (למטה משמאל חבוש בכובע גרב עם הסיגריה). לשמאלו עומד מיקי ניצני, למעלה על הגג שרוע אשר וולד (האדיש..) ועל מכסה המנוע יושב יצחקי, כולם מפלוגה ג'. צולם להערכתו של אריה באיזור בירנית בחורף 1971.
היום, 13/1/2020, פנה אלי הרצל בבקשה חשובה: "משה, פנה אלי בנו של לוחם אגוז שנפטר בצעירותו מהתקף לב. הבן היה בן 6 במות אביו שהיה רופא. שם הלוחם אלי זיסקינד מחזור אוגוסט 70. אנא עזור לבן שמתעניין בשירות הצבאי של אביו לברר באיזו פלוגה שירת הבחור. בפלוגה ב׳ שבה אני הייתי הוא לא היה. נותרו פלוגות א׳ או ג׳. אשמח לעזרתך."
מערכת האתר נחלצה מיד למשימה החשובה והמרגשת ולאחר שיחות רבות והיחלצות של חברים (זכי, מנחם, ישראל, אריה, אלכס, שי, קבוצת הווטסאפ של פלוגה א' ועוד), הגענו אל לקט העובדות המפורטות בהמשך.
אלי זיסקינד מנתניה, התגייס לאגוז במחזור אוגוסט 1970. הוא זכור לרבים מבני המחזור במהלך קורס הסיור אך לא זכרו פרטים לגבי המשך דרכו ביחידה.
מסתבר שאלי זיסקינד, יחד עם מיקי ניצני (אחיו של יאיר) ואלכס ברטן חברו של אלי (שניהם נתנייתיים, למדו באותו בי"ס תיכון וההורים היו מיודדים) הגיעו לפלוגה ג' לפרק קצר יחסית של פעילות מבצעית. שלושתם עברו מבדקי קצונה ברמה גבוהה במיוחד וסירבו ללכת לקורס קצינים משום שזה היה המחזור הראשון שצה"ל קיבל החלטה לחייב שנה נוספת בקבע, (להזכירכם, ימי מלחמת ההתשיה, קציני מילואים התנדבו לשרת כ"נמרים בתעלה" והיה צורך צה"לי בקצינים). כענישה לדוגמה, דרש מוטה גור, אלוף הפיקוד ש"הסרבנים" יגיעו לבסיס הפיקוד בנצרת ויתפקדו כש"ג וכטבחים... (השפלה לשמה).
אלי עשה זאת כ- 3 חודשים ולאחר מכן הועבר לבסיס בנפח להמשך עבודות שירות, הוא לא חזר ליחידה לאחר מכן. (אלכס לעומתו הלך לבסוף לקצונה וסיים קורס קצינים).
כאמור, בעקבות הסירוב של אלי הוא התנתק ("נותק") מהפלוגה ולכן רבים לא זוכרים אותו, אפילו בני המחזור שלו לא זכרו לאן נעלם. לימים אלי היה איש בטחון בדרום אמריקה ובהמשך רופא מצליח.
לפי יעקב אילוז שהיה עמו בפלוגה, ההשתלשלות קצת שונה: אלי שב לפלוגה ג' אחרי תהליך הענישה, היה 5 חדשים בפלוגה כלוחם בט"ש, אז נשלח לכשנה כמאבטח בשגרירות ישראל בגואטמלה. אחרי הפעילות בחו"ל שב לפעילות מבצעית בפלוגה למשך 4 חדשים ואז השתחרר כמתוכנן, אחרי שלוש שנים.
לצערנו, אלי נפטר בשנת 1998.
בינתיים, נוצר קשר בין בנו של אלי לאלכס ברטן שניאות בשמחה להיפגש עמו כדי לספר לו על אביו, הפגישה אמורה להתקיים בימים הקרובים.
חברים מספרים על אלי ועל ה"סרבנות":
- שנופ: אני זוכר את החיוך שלו ואת הנעימות שלו ושהיה לוקח הכל בהומור, בחור ברמה בלי ניבולי פה, היה כיף לצאת איתו למארב, הכל בנחת ובזרימה, תמיד הייתי צוחק איתו על השם שלו זיס קינד....ילד חמד...חבל....מצער מאד....
- בן מחזור: אני לא שופט אבל זאת סיבה מספקת מדוע ה"מושפלים" לא מתים על המפקד (ואולי אגוז ככלל...)
- Nathan Ohn-Bar זוכר אותו היטב, וכמחזור לפני אחרון - פברואר 70 - שלא היה צריך לחתום קבע כשנשלח לבה"ד 1, זוכר היטב את ה"סרבנים" ואלי ביניהם.. לא הייתה סיבה להתעקש ולהשפיל אותם. האמת שכשלוקחים בחשבון, את הטירונות, קורס סיור, קורס מ"כים, קורס קצינים (במקרה שלי הדרכות קורס סיור כמ"כ וכמ"מ וקורס קציני חבלה...) רק ב-30 שנים + במילואים, "נהנה" הצבא משרותנו באימונים ובפעילוית.. למרות שקשה להגדיל את תמונת קורס הסיור של אוגוסט 70, מזהים את בצר המ"פ, את קיטרון המ"מ, את אבנר סעדון ז"ל, את ידעיה, ברהמס ואטיאס שהדריכו איתי את נובמבר 71.
- Amit Ben Zeev זכיתי להיות מ"מ של אלי בקורס הסיור! חסרים לי זכרונות ממוקדים על רוב חניכי. ובכל זאת.. בעיקר בשל הזכות המרגשת לנסות לדלות שברי זכרונות על חייל שבהמשך חייו הבוגרים נלקח מבנו בן ה 6, אנסה לספר על חייל מסודר, אחראי ממושמע מאד ושקט. אלי היה דוגמא של מי שמקבל עליו את משימותיו ללא טרוניות ומצד שני, יודע לשאול ללא מורא גם להגיון שמנחה את מפקדיו, לטעמי זו תכונה חשובה המעידה על הגדלת ראש ומנוגדת ל "צייתנות עיוורת". את הסיפור על ההשפלה מטעם אלוף הפיקוד לא הכרתי, אבל ניתן בקלות להבחין בהקבלה הקיימת בין סיפורי על אופיו, לבין נתוני הקצונה שהוכחו בהמשך שירותו. אינני מצליח לזכור את תקופת היותנו יחד בפלוגה ג'. מבקש מאד מהחברים להציפנו בסיפורים. יהי זכרו ברוך !😞
- Ofer Greenstein זוכר את אלכס ואת אלי מצויין. בחורים מהמעולים. מסכים עם תלמודי ״קצין לא יוצרים בכפיה״ אני זוכר שהערכתי את עקשותם ולא אהבתי את החלטתו של האלוף. חיילים מהמעולים שהיו בפלוגה. מקור הסמכות ביחידה כמו שלנו לאו דווקא בדרגות לאו דווקא משום הדרגות.
- מיכה מורן היו שני מחזורי סרבנות. בראשון היו אלי זיסקינד ואלכס ברטן. אולי גם ידעיה. בשני היו מיקי ניצני, גדי שטרן, אנוכי, מתי רמתי, יהודה פיינשטיין ומשה סגל. עלינו איימו (כרמי השליש) בטבחות בסיירת 300.
מיכה מורן ההמשך: אורי שמחוני הגיע לבה"ד 1, כינס את כל אנשי אגוז (היה מחזור גדול מאגוז) וצרח שאנחנו מבזים את היחידה. הזמינו אותנו לצבי בר מפקד בה"ד 1 והוא הציע לנו להשאר שבועיים ולהחליט. שטרן וניצני חזרו מיד ליחידה ולדעתי נשלחו להמשך שרות בטכני. מארבעת המאוימים בטבחות 3 חזרו לקורס ורק אני נשארתי ביחידה והוצבתי כש.ג. למשך שבוע. כשראו שאיני נשבר שלחו אותי לפיקוד ושם קבלתי הסכם לחתום קבע ובתום 3 שנים לצאת לחלת בקיבוץ ברמת הגולן. חזרתי לקורס ואחרי חודש הודחתי. 😂
- יעקב אילוז אלי זיסקינד חזר כעבור כמה חודשים לפלוגה ג' כ-5 חודשים לאחר מכן נשלח לגואטמלה להבטחה בשגרירות וגם שם לא רצה לחתום שרות נוסף ואז חזר לפלוגה ג' משגרירות מסיבות נשפים טקסים. חזר למארבים עד השחרור. הייתי פוגש אותו בבית חולים בבאר שבע.
יעקב אילוז אלי חזר לפלוגה כעבור כמה חודשי השפלה. לאחר 5 חודשים במיבצעית נשלח לשנה כמאבטח בשגרירות גואטמלה. אחר כך חזר לפלוגה למשך כ - 4 חודשים ואז השתחררנו יחד באוגוסט 1973 גמר שרות ביחידה.
גדי שטרן מיקי ניצני ואני ניערנו שמיכות באפסנאות כחודש ...ואף ישבנו כמה שעות במעצר (לא יאומן)...שמחנו על האופציה להיות קצינים אבל לא ששנו לחתום קבע ... כל אחד משיקוליו. אני שהייתי כדורגלן במכבי חיפה רק רציתי לחזור מהר ככל האפשר לקבוצה...
תלמודי: "קצין לא יוצרים בכפייה"
בספר של פלוגה ג' שיצא בשנת 2010 על ידי תלמודי, נכתב: "באוגוסט 71 בעלי נתוני קצונה עדיין היו יכולים לגשת לקורס קצינים מבלי לחתום קבע – ובתנאי שייתרת השירות שלהם הייתה שנה (עורך ספר פלוגה גימל זכה להימנות על מחזור אחרון זה...). לאחר תאריך זה נדרשה יתרת שירות של שנתיים לפחות – כלומר מדובר בשנת קבע, כאשר מחזור הגיוס הראשון שנחשף ונדרש לכך – הוא אוגוסט 70.
אם בעבר קצונה הייתה התנדבותית, צה"ל חשש שמספר הקצינים יפחת כתוצאה מהדרישה לחתימת קבע, וניסה לכפות את רצונו על סרבני הקצונה. היה בזה אקט תקדימי הרתעתי. בפלוגה גימל היו שלושה "סרבני קצונה" ממחזור אוגוסט 70 אלכס ברטן – שבסופו של תהליך לא נעים (ש"ג בפיקוד צפון) אולץ לתכתיב הצה"לי ניגש וסיים את קורס הקצינים, מיקי ניצני ואלי זיסקינד ז"ל שלא הסכימו עם התכתיב, וכעונש – בילו את יתרת השירות שלהם בתפקידי שירות ... עורך הספר מרשה לעצמו לנצל במה זו (שיצר...) – וחוזר על הדיעה שהביע לפני כארבעים שנה: קצין לא יוצרים בכפייה. צה"ל צריך ליצור תנאים בהם חיילים ישאפו להיות קצינים וילחמו על זכות זו, ולא שיאלצו אותם לכך בשיטות בולשביקיות בזויות. זה שהצבא "הצליח לכאורה", ויצר כמה קצינים בכפייה – עדיין אינו מעיד על צדקת התהליך.