חנלה הורביץ משגב, הפקידה הפלוגתית של פלוגה ג'

טוב אז אני חנלה משגב כבר מאז 1970 מייד עם שחרורי, נשואה לחמיק.

זיכרונות... האמת, די מעורפלת אצלי התקופה של הצבא.

איכשהו מבלי שביקשתי שיבצו אותי לתפקיד פקידה פלוגתית של פלוגה ג' שרק עכשיו הוקמה, המ"פ וקסנר, זה בערך מה שאמרו לי.

לא ידעתי אז שפקידה פלוגתית ביחידה מובחרת, זה תפקיד מבוקש ונחשק. אני חזרתי משנתיים וחצי בארה"ב בשליחות של המשפחה מטעם התנועה הקיבוצית, חודשיים אחרי זה התגייסתי ולא ידעתי מהחיים שלי: צבא, מדים, שיבוץ, מלחמות.

וכך, מחוסר ידע והתמצאות מוחלטים נחתתי לפלוגה חדשה, נדמה לי שהתחלנו במחנה גדעון שזה קרוב לקיבוצי, חפצי-בה, וכך נסעתי בטרמפים כל יום הביתה.

 מה עשיתי כפקידה פלוגתית?

האמת, אין לי מושג, חוץ ממצבת כוח אדם שרשמתי על לוח עם טושים, וקצת חלוקת דואר, אני פשוט לא זוכרת מה ואם עשיתי יותר מזה.

הייתי ביחסים טובים עם החיילים (עם הקצינים קצת פחות משום מה), הייתי קצת סוררת, לבשתי בהתחלה בגדים אזרחיים, נדדנו ממקום למקום, שלומי, קונייטרה, אל-על, אפיקים, כפר גלעדי, מבחינתי זו ממש לא  הייתה קייטנה. ילדה אחת בת 18 עם 70 חיילים, בלי פרטיות, שירותים מסודרים, מקלחות, איכשהו זוכרת הרבה אי נוחות ומבוכה בנושאים האלה לדוגמה: בכפר גלעדי לא היה חדר שינה בשבילי אז ישנתי עם הרס"פ - אני שואלת אתכם, זה כייף? לא ממש.

כפקידה וחיילת - לא נראה לי שהיום זה היה עובר, לא הבנתי את התפקיד. אחר כך שמעתי וקראתי על פקידות פלוגתיות אגדתיות, שאפו עוגות, קיבלו את הלוחמים בלילות עם סנדוויצ'ים, יצאו לשטח... לא אני.

בערבים הייתי לבד כי כולם יצאו למארבים, אז מכל מקום שיכולתי נסעתי בערב הביתה בטרמפים בחושך, אז הכל היה אחרת, לא הקפידו על כללי בטיחות וגם לא ידעתי שאני אמורה לפחד. 

סה"כ זכורה לי אווירה חברית והרבה צחוקים ורוח טובה, אבל עד הסוף לא ממש הבנתי מה זה צבא.

אני מוסרת דש חם לכל מי שזוכר אותי לטוב וגם לפחות טוב, תסלחו לי שלא הייתי אמהית וקרבית, השתדלתי לפחות להיות נחמדה ומפרגנת.

ובחיים הפרטיים:

חברה בחפציבה, נשואה לחמיק משגב מאז 1970. יש לי:

בת בכורה -  לילי, בת 48, עו"סית, גרה בתל אביב, אמא לשתי בנות, ליאור ודורי נכדותי המתוקות.

בן שני - אורי משגב בן 45, עיתונאי בעיתון הארץ וגם בלוגר מטעם העיתון. נשוי לסיוון, אב לארבעה: לירי ואלי, גוני ונוי, ילדיו, נכדי האהובים

בן שלישי נמרוד בן 36- רווק (חתיך ומתוק), היום מורה (טרי) לאזרחות בתיכון כפר בלום.

עבדתי בכל מיני מקומות בקיבוץ כמו כולן, ב- 30 שנה האחרונות אני מזכירה במזכירות הקיבוץ, עבודה לכאורה טכנית אבל אני יוצקת לתוכה את מה שיש בי: יחסי אנוש, תמיכה ועזרה לכל המבקש, גישור בין האנשים למנהלים, רוח טובה ומאור פנים.