אודי קין

המלחמה "תפשה" אותי בעת ששירתי בצבא הקבע. למרות פציעתי הקשה בפשיטה בשנת 1971 ועם 55% נכות עברתי קורס מפקדי פלוגות חי"ר אך לא קבלתי פיקוד על פלוגה בסיירת בשל התחלפות הפיקוד. היה לי אז וולוו חדשה אך העדפתי לצאת למלחמה עם הג'יפ מודל 1942. בדרך הרמתי טלפון לפיקוד וקיבלתי אישורו של הקמב"ץ (שוורצי) להצטרף לסיירת והוא אף מסר לי את נקודת המפגש, צומת מירון. קבלתי שני זחלמים ובניתי כוח נספח לסיירת שהכיל קציני מילואים ולוחמים שחיפשו כמוני את המלחמה. אגמון הגיע מפו"ם וקיבל פיקוד על הכח וכך נעשיתי סגנו של אגמון לצורך המלחמה. כעבור כשבועיים כבר ישבנו בחלק הדרומי של המובלעת והגיעה הידיעה על המכה הקשה שחטף השריון והצורך במתנדבים שיעברו הסבה לטנקים. נראה לי מתאים לעבור ההסבה ולהמשיך לתרום כלוחם למרות הפציעה, נפרדתי מחברי בסיירת, עברתי בפיקוד ונפרדתי מאורי שמחוני ומשוורצי. מוטה גור היה שם ושמח לראות ששבתי להילחם, ניגשתי למוטקה ציפורי וקבלתי את אישורו לעבור הסבה.

בסיירת חגגו את סיום הקרבות, העלו דרגות והעניקו אות המלחמה אך אני כבר הייתי בסיני ת"פ חטיבה 500 שהעבירה כמות של לוחמים לשריון ובסוף 1973 כבר התייצבתי אצל ינוש שהעניק לי את פלוגה מ' שהפכתי תוך ניהול ימי קרב בדרום המובלעת לפלוגה המובילה של החטיבה (הפלוגה המובילה עד שהגעתי היתה פלוגה א' של אבינועם ברוכין)... וכך לא קבלתי עד היום את אות מלחמת יום כיפור...

אודי קין

30 במרץ 2017

זה עתה שלחתי דוא"ל לחברי כנסת ושרים כהאי לישנא:

נכבדי

כקצין ולוחם בסיירת נפצעתי קשה בקרב בלבנון וכנכה צה"ל בשיעור חמישים וחמישה אחוז התעקשתי להמשיך להילחם וסירבתי לקבל צל"ש. המשכתי במאמצים רבים לשרת בצבא וכדי להמשיך להילחם עברתי הסבה למפקד פלוגת טנקים. לאחר שש שנות שירות רצופות נעשיתי מפקד פלוגת טנקים במילואים ואחר כך מפקד סיירת שריון במילואים. עשר שנים לאחר שהתגייסתי החמיר מאד מצבי ונאלצתי לחדול ממילואים.

בשנת אלף תשע מאות תשעים ושש רכשתי נחלה במחיר גבוה בעשרים אחוז מהבית שמכרתי.

שילמתי מחיר מלא על זכויות בנחלה.

בשנת אלפיים ושתיים פסק בג"ץ בתביעת "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ומנהל מקרקעי ישראל ביטל את הזכויות עליהן שילמתי מחיר עצום. איש לא פיצה אותי על ביטול הזכויות.

מאותה שנה עלו מחירי הדירות והבתים בארץ אך מחיר הנחלות לא המשיך לעלות. הבית שמכרתי עולה היום יותר מפי עשר והנחלה שווה פחות מחצי מחירו של הבית.

כיום רוצה המדינה להמשיך לחתוך בנחלה שלי...

כנכה צה"ל מאה אחוז שנפצעתי בקרב, ביקשתי לשקם עצמי על ידי מעבר לנחלה וניצול הזכויות והנה שדדו אותי מזכויות עליהן שילמתי מחיר מלא ולא די בכך מנסים לקחת ממני שארית הנחלה "הרצחת וגם ירשת"

הגזל עומד כיום על סכום עשרה מיליון ₪.

אין אני דורש פיצוי כספי על אובדן רכושי.

כל שאני מבקש:

א. החל משנת 2011 מהווים "דמי ההסכמה" היוון. שילמתי דמי הסכמה מלאים בעת שקניתי הנחלה בשנת 1996, אנא החילו את התקנה עלי.

ב. שטח של דונם וחצי שקיבלתי עם הנחלה ובצמידות אליה שהכשרתי בעלות 250,000 ₪ בשנת 1996 ויעדתי אותו להקים בו סדנא לעיסוק באמנות ואף ללמד אמנות, עומדים להפקיע ממני וכל השקעתי יורדת לטמיון ותכניתי לשקם עצמי בעיסוק באמנות תעלם. אבקש להשאיר לי שטח זה ולהתיר לי בניית סטודיו ללא צורך בתשלום על שינוי יעוד.

שני אלה יפצו אותי פיצוי מלא על אובדני ולא יעלו פרוטה למדינה. אבקש הצלה!

בכבוד רב,

אהוד קין (חייקין)

רב סרן במילואים

בשנת 1968 התגייסתי ובקשתי לשרת בצנחנים.

רפול שהיה אז קצח"ר הציב אותי בגדוד 202 אצל יעקב חסדאי, הייתי חייל בפלוגתו של שי שפירא ז"ל. אצל שי הרגשתי כמו בבית, שי היה אדם עם נשמה גדולה שהבין היטב לנפשי, הייתה זו תקופה של מרדפים בבקעה ולא היה מרדף שהחסרתי. אני זוכר שהוקפצתי עם חוליה באמצעות הליקופטר והטייס היה בן כיתתי, חבר מילדות. אותה טייסת של מסוקי בל העבירה אותי לרמב"ם מלבנון כמה שנים מאוחר יותר. אגב, סגנו של שי, יפתח אלון ז"ל היה אמן והצטערתי לשמוע על פטירתו בטרם עת.

בשנת 1970 סיימתי קורס קציני חי"ר ובקשתי לעבור לסיירת אגוז. לסיירת הגיע אורי שמחוני שהיה בין הצנחנים שצנחו במיתלה והרים את הסיירת לגבהים שמעולם לא הייתה לפני בואו.

בסיירת היה מפקדי הישיר דוד אגמון, לוחם ללא חת ובן אדם אהוב.

נפצעתי פציעה קשה ברגלי בפעולה מבצעית של הסיירת.

על ביצוע אותה פעולה התחרינו עם "היחידה" והכף נטתה לטובתנו בשל כמה סיבות והעובדה שלמרות שספגנו הרוג אחד (דובי אדר) פצוע קשה (אני) ופצוע קל (אגמון) הצליחה הפעולה באופן יוצא מן הכלל. בזמן האשפוז ברמב"ם בא אורי שמחוני לבקרנו והודיע לי ולאגמון שמוטה גור רוצה להעניק לנו צל"ש, שנינו ענינו מיד בקול אחד, כאילו נדברנו מראש, שאנו מוחלים על הכבוד.

הגיע סוף שנת 1972 ואני לאחר קורס מפקדי פלוגות חי"ר שעברתי בקושי פיזי רב כיון שבאתי לקורס לאחר שנה וחצי של ניתוחים וגבס וקביים וכאבי גב שלא הבנתי פשרם ורק בשנת 1988 הסתבר מקורם. לא נסתייע לי לחזור ולקבל פלוגה בסיירת אגוז כפי שאיוויתי ומינו אותי ע. קמב"ץ פיק' צפון.

ובכן לקראת סוף 1972 מודיע לי ידידי יהודה ארבל (פרגו) להתייצב בפניו במשרדו במלון פלאזה. הוא אומר לי פחות או יותר במלים אלה: "אתה עוד מעט מסיים את השרות הצבאי, דיברתי עם מחליפי יצחק צור ואנו רוצים למנותך אחראי על תחום מסוים".

ממשרדו נקבעה הפגישה עם חווג'ה יצחק ובמהרה ישבתי לפניו. אדם נעים הליכות, מקרין רוגע ואמינות... מאז נותרנו ידידים עד מותו... במשך השנים סיפר לי על שירותו בצנחנים באמצע שנות החמישים...

יצחק הודיעני שמבחינתו התפקיד שלי ועלי להיפגש לצורך הפרוצדורה של העברתי מצה"ל לשב"כ עם האחראי לכך ושוב נקבעה פגישה בתחילת ינואר 1973.

כנכה צה"ל 55% קבלתי מאגף השיקום וולוו ירוקה מודל 1972 ואתה הגעתי לירושלים מפיקוד צפון, יום לפני הפגישה העתידה והנה קיבלה את פני סופת שלג שאילצתני להשאיר את הרכב בצד הדרך מול הסופר בבית הכרם, ללכת לביתי בעין כרם ברגל, צולע. ולמחרת היו הכבישים מלאי שלג ורק ג'יפים חלפו מידי פעם. נאלצתי ללכת מעין כרם רגלי עד קטמון הישנה כדי למצוא דלתות סגורות ודממה דקה עם פתיתי השלג.

כעסתי ונגשתי למשרדו של יצחק שאותה עת היה בחו"ל וקבל פני איזה מנהל תורן "אבו שפם" והבעתי לפניו דעתי וזכיתי לקיתון של צוננים ובזאת החלטתי לנתק קשר עם חבורה של חסרי אחריות שאינם מגיעים לפגישה חשובה ועוד איזה "אבו שפם" שמנמן עולב בי... המשכתי לשרת בצבא הקבע בין אנשים שחושבים מחוץ לקופסא ומקיימים כל התחייבות שהתחייבו ושלא התחייבו.

שמרתי על קשר עם יצחק ולאחר שנים ספרתי לו מדוע החלטתי להישאר בצבא הקבע והוא הצטער בדיעבד.

עם יהודה הייתי בקשר עד מותו בשנת 1987 באתי לבקרו בשנה האחרונה לחייו מידי שבוע ושוחחנו רבות... לצערנו הוא איבד מאור עיניו לקראת מותו.

יהודה היה גאון, התרגילים בהם נקט איני מעז לספרם כיון שהם יכולים להמשיך ולהועיל לנו... יהודה היה אדם שחשב מחוץ ומעבר לקופסא...

כאשר סיפרתי ליהודה, שנים אחר כך, על המקרה שקרה לי עם "אבו שפם" גיחך ופטר העניין ברמזו אודות "הערכתו" את אותו "אבו שפם".

הולך ופוחת הדור

הגיע יום כיפור בצהרים, טלפנתי לקמב"ץ פיק' צפון וביקשתי את רשותו להצטרף לכוח של סיירת אגוז והוא, שוורצי, אישר ומסר לי את מקום המפגש בצומת מירון... הצטרפתי לסיירת שלי כמפקד כוח של שני זחל"מים מלאי קצינים ולוחמים שהגיעו מכל קצוות תבל. לאחר מכן הגיע דוד אגמון מפו"ם וקיבל פיקוד על הכוח ומאוחר יותר על היחידה. לאחר קרוב לשבועיים של לחימה במובלעת הסורית קבלתי הודעה שחסרים קצינים לשריון.. מיד הודעתי שאני מתנדב, הגעתי למוטקה ציפורי ששלח אותי לג'וליס לשבועיים מקצועות בפיקוחו של קהלני ועוד קרוב לחודשיים צמ"פ כחלק מחט' 500 ושמשנו חלק מהכוחות ששמרו על הארמיה המצרית הנצורה.

לאחר סיום ההסבה הוצבתי לתפקיד מפקד פלוגת טנקים בחטיבה שבע שם קיבל פני ינוש שקבע שאהיה מפקד פלוגה מ'. קראתי לפלוגה "פלוגת המחץ" ולשמחתי נשמר השם עד היום. יחד אתי הגיע מוסב נוסף, יוני נתניהו שגם הוא נפצע בשרתו בצנחנים והוצב בגדוד 77 אצל איתן קאולי.

היו לי ימים יפים בשרתי בצבא, תקופה שחלפה מהר מדי בשל פציעתי והחמרת מצבי. התעקשתי להמשיך לשרת במילואים וזכיתי לברכתו של מוסא פלד שקבע כי אהיה מפקד פלוגת הסדר ולשם כך עברתי הסבה מטנק שוט-קל לטנק מג"ח הפעם תחת פיקוחו של יוסי בן חנן. ולאחר שרות של שנתיים כמפקד פלוגת הסדר השלמתי עוד שנתיים וסה"כ עשר שנות שרות רצוף כמפקד סיירת שריון במילואים, עד שפציעתי הכרעתני ובשנת 1978 החמיר מצבי הפיזי והתחיל נתיב ייסורים שבסופו נעשיתי נכה 100%.