דודו פלמה
דודו פלמה, בן לניצולי שואה, ומאז שנת 1971 הוא מתגורר בקיבוץ כפר הנשיא. היה חבר במדרשה (מכללת) באורנים. כיום הוא מנהל לימודים במדרשה למנהיגות, במכינה קדם-צבאית בגליל העליון. פלמה משלב חינוך והוראה עם יצירה ספרותית, איור גרפי וציור.
בשנות ה-70 למד ציור אצל אברהם אילת. תערוכתו הראשונה 1980, "זרדים מתכות", הייתה תערוכת פיסול בחומרים מעורבים ורישומים בגלריה "הקבוץ", ומאז ערך כמה תערוכות יחיד בגלריות שונות.
בשנת 1982, הצטרף למערכת כתב העת "שדמות", כעורך וכעורך גרפי. בשנת 1984 כתב וביים קברט סאטירי, "כמו בתוך קופסה". בשנת 1987 כתב מחזה, בשם "רק הכוכבים היו קרובים כל כך", שהועלה בפסטיבל עכו. בשנת 1992, היה בין מקימי "בית המדרש החילוני" במדרשה שבמכללת אורנים, ובעקבות ההצלחה שם, הקים את בית המדרש החילוני לנוער, בבית הספר "עינות ירדן", שבקיבוץ עמיר בעמק החולה.
בשנת 1996 ייסד וערך את כתב העת "רוח אחרת", במה לחינוך חברתי, שיצא לאור כמה שנים על ידי "מרכז המורים", במכללת תל-חי.
בינואר 2019 פורסמה באתר מקור ראשון כתבת תחקיר על פרסומיו של פלמה בפרופיל האישי אותו הוא מפעיל ברשת החברתית פייסבוק. בתחקיר הובאו איורים פרי עטו, שמציגים את מנהיגי הימין בארץ באופן שעלול להתפרש כהסתה. בתגובה אמר פלמה: "אני מנסה לעורר בכל האמצעים שאני מכיר, אם זה בשפה או בגרפיקה או בציורים וקריקטורות, או במכלול של תחומים. אני יורה בכל הכלים. אני רק לא יורה באש חיה, אלא בכל הכלים שנקראים אומנות ... בינתיים, לא ראיתי שמישהו ירה בביבי בגלל קריקטורה שלי. אני לא הולך יותר מדי רחוק מהמציאות ... יש לי הרבה מאוד שותפים, אנחנו [אנשי השמאל] חיים בצורה של חיה נרדפת".[1] בתגובה הודיעה עמותת מכינת גליל עליון בה לימד פלמה בעשרים השנים האחרונות על ניתוק מיידי של כל קשר עמו.[2]
הגיע! עותק לפני הדפסה. פעם קראו לזה העתקי שמש. היום זה כבר ניראה ממש כמו שיראה הספר. פעם חמישית שאני מחזיק עובר של ספר בידיים לפני לידתו. חשבתי שכבר לא אתרגש. אבל כן. בחיי שהתרגשתי קצת (:
במקום בו הקמנו לעצמנו מדינה ושאפנו להיות בה חברת מופת שתהיה אור לגויים, כבר כמה שנים שאנחנו נמצאים בנקודת הכרעה בלתי מוכרעת. ועל השאלה, איזו מדינה אנו חפצים להיות, ומהו האור שאנו רוצים להאיר בו לגויים, אנחנו מתווכחים, מרביצים ולפעמים גם רוצחים ראשי ממשלה
ככלות הזיכרון
שָׂדוֹת מַצְהִיבִים בֵּין גַּלֵּי אֲבָנִים שְׁחוֹרוֹת
פַּלְגֵי מַיִם זַכִּים נִגָּרִים מֵהָרִים עַתִּיקִים
לִהְיוֹת מַעְיָנוֹת נִסְתָּרִים מְפַכִּים לְאַט
לִתְהוֹם לֹא הַרְחֵק מִכָּאן, הוֹלְמִים חֲשִׁשִּׁינִים
בַּזְּמַן הַשָּׁקוּף, צִלְצוּל קוֹלוֹת מִלְחָמָה
סַלַאח אַ-דִין בִּשְׁלַל דִּגְלֵי סַהַר דּוֹרֵס
אֶת מְצַד עֲתֶרֶת סֵמֶל אַחֲרוֹן לְמַמְלֶכֶת
בְּרוֹשִׁים שׂוֹרְטֵי בְּשַׂר שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת
שֶׁל מַלְכוּת יְרוּשָׁלַיִם וּמְלָכֶיהָ הַגֵּאִים
שֶׁפַּעַם חָלְמוּ כָּאן מִזְרָח תִּיכוֹן חָדָשׁ.
לֹא רָחוֹק מֵהַמָּקוֹם שֶׁהָיָה בֵּית קְבָרוֹת
לְחַלְלֵי אוֹיֵב צָעַד גֵּאֶה בַּאֲבַק הַכֻּרְכָּר
הַלָּבָן גּוֹטְפְרִיד מִבּוּיוֹן שֶׁלֹּא רָצָה לְהַמִּיר
אֶת זֵר הַקּוֹצִים בְּכֶתֶר מַלְכוּת עַד שֶׁהָיָה
גַּם הוּא לְאָבָק תַּחַת רַגְלֵיהֶם שֶׁל כּוֹבְשִׁים
שֶׁבָּאוּ וְנֶעֶלְמוּ בִּתְהוֹם שֶׁאֵין מִמֶּנָּה חֲזָרָה
לְלֹא הֶרֶף עָלוּ וְחָרְבוּ מְצוּדוֹת נִשְׂגָּבוֹת
אֲנָשִׁים נוֹלְדוּ וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ מַתְרִיסִים
אֶת אֲרָעִיּוּת קִיּוּמָם כִּצְלִילָהּ הָאַחֲרוֹן שֶׁל
תִּזְמֹרֶת שֶׁתָּוֶיהָ הִתְפַּזְּרוּ לְכָל רוּחַ.
עַכְשָׁו רוּחַ קַלִּילָה עוֹלָה מֵהַוָּאדִי נוֹשֵׂאת
אֶת נְשִׁימַת הַשִּׂנְאָה שֶׁל צְרִיחַת הָרָקֵטוֹת
יְלָלָה דַּקָּה וְחַדָּה שֶׁל כְּאֵב הַמִּזְרָח שֶׁאֵין לוֹ
סוֹף בָּא תָּמִיד בְּרִסּוּק גָּדוֹל וּמַחֲרִישׁ אָזְנַיִם
מִי שֶׁחַי כָּאן נִדּוֹן לִלְמֹד אֶת סוֹד הַשִּׂנְאָה
לַמְרוֹת וּבִגְלַל שֶׁנִּצְרַף בְּאֵשׁ כִּבְשָׁנִים,
שֵׁבֶט נוֹדֵד בַּזְּמַן, נוֹשֵׂא עַל גַּבּוֹ הָעַתִּיק
כְּמוֹ אַחֲרֵי לֵיל אַהֲבָה פְּרָאִי אֶת שְׂרִיטוֹת הַחִבָּה
שֶׁל עוֹלָם אָדִישׁ לְעֶצֶב קִיּוּמוֹ, שֶׁרוֹצֶה כָּל כָּךְ
סוֹף סוֹף לָנוּחַ, רַק לָמוּת כְּשֶׁטַּעַם הַדְּבַשׁ שֶׁל
פֵּרוֹת חַיָּיו נוֹטֵף עַל שְׂפָתָיו הַהוֹלְכוֹת וְכָלוֹת.
*
שבת שלום
היום יום הולדתו של חיים נחמן ביאליק. קשה להפריז בחשיבותו לתרבות העברית ובתרומתו לשירה. אך חיים נחמן היה גם יותר ממשורר, "גילוי וכיסוי בלשון" היא מסה שכתב באוקטובר 1915 והוא מאמר תשתית שעוסק בשפה ותרבות ונחשב לאחת המסות החשובות ביותר שנכתבו בנושאים אלה בעברית.
קבצן של מילים / מאיר איפה אתה
מה יפה
מתחרז נשפך
עם נשכח,
כמה קל לרוקן
אגדת דשא לפח.
*
הו מאיר מאיר איפה אתה עכשיו,
הנצח קוסם לך אלף גוון בחידת מרחקיו
אך ליבו אוון הוא לעיניך זב כזב זב אכזב
ואתה מסתובב שם עם ארול בתחתונים
בלילה אפל ועמוק שכולו כוכבים
הולך מתולתל בין עצי הגן הרטובים מטל
מעשן ושר ללוסי ולמלאכים אגדות של חז”ל.
*
ואצלנו מאז שהלכת הכל השתנה
העניינים כאן זולגים מדחי אל דחי
השדה המוזהב מוקף בחומה בצורה.
ובפנים עושק ושקר וגזל ודמעות יתומה,
אין יוצא ואין בא, ואתה אתה לא מתעורר,
איפה אתה לעזאזל? למה אתה לא בא?
*
אז חרש בלאט תעלה שוועת נדכאים
ותבוא דרך שערי אונאה
(שלעולם אינם ננעלים),
ואתה הו אז אתה כארי
תתגבר
ותשאג כמו אל,
מנבכי תנומת עולמים
אז תקיץ אריאל,
*
תעביר את האצבע
בסערת מיתרים,
החשמל ילחש בגיטרה,
אתה תלַהֵט בניבים:
*
וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ,
ופרה ודב תרעינה יחדיו,
ואריה כבקר יאכל תבן,
ועגל וכפיר ומריא משוטטים בגיא בן הינום
ואריאל נוהג בם ומוליכם בחיוך של שלום
*
חרצובות לשונך
שוב תתיר ותשיר -
בחיים עובר שבוע
עוד מעט נרדם
לב נודד אל מבוע
אל שלחֵייךָ פרדס רימונים
כפרים עם נֶרַדִים…
*
קבצן של מילים
שוב חיינו מאיר,
אוי כמה שאנחנו
מתגעגעים מאיר
כמה שאנחנו
מתגעגעים.
—————————————————
מאיר אריאל, מסע בחירות
על יאוש ומתייאשים
מכתב לבן -
אתה שואל במה עוד נותר לנו להאמין?
תיראה, באשר לייאוש שתקף אותך,
נדמה לי שדיברנו על זה פעם
לפני שנות אלף, או שאולי חלפו
רק עשר שנים למניינְךָ.
תמיד יהיה קל יותר להיכנע לייאוש.
ההווה מספק לנו תמיד רגעים
הגורמים לנו לייאוש ולהרמת ידיים,
אך חשוֹב מה היה קורה לוּ:
משה היה מוותר ונואש
מעם ישראל כשכבר ביציאה
לחירות רצה לשוב אל סיר הבשר.
וחניבעל, היה מחשב את סיכוייו
לנצח את רומא ולא מתחיל במסע
שיביאו לחצות את האלפים.
מהטמה גנדי, היה מבין שאין לו
סיכוי לגרש את הבריטים ולא יוצא
לצעדת המלח, ואברהם לינקולן
וּמרטין לותר קינג היו מוותרים על
המאבק לשחרור השחורים, כי “אין סיכוי”.
הסופרז’יסטיות היו נשארות במטבח
והפמיניסטיות ממשיכות לתקן תחתונים
וגרביים לבעליהן ולילדיהן ולא יוצאות
לדרך שעתידה לשחרר בסופו של יום
חמישים אחוז מהמין האנושי…
כי באמת אף פעם לא היה שום סיכוי
ובכל זאת הם הנואשים הלא-מוותרים
יצאו תמיד כנגד כל האין- סיכויים.
כי כאשר אתה מתבונן אל אלה הלא
מוותרים למרות שהיו צריכים לוותר, אתה
מתחיל להבין שההיסטוריה השתנתה
תמיד כאשר קם אדם ולמרות שאין
כל סיכוי מחליט לא לוותר ולצאת לדרך.
ולכן, אני מאמין, שאין לנו רשות
להפסיק וּלהמשיך וְלחתור לכך
שהמציאות תיראה פעם אחרת.
ההוויה האנושית, זו שקובעת תמיד את התודעה,
נוצרה בידי בני אדם, אם תזכור זאת
יהיה לנו סיכוי
מאיר אריאל
2 במרץ 1942 – 18 ביולי 1999
היום לפני ארבע עשרה שנה הסתלקת מאיתנו מאיר. לא ככל האדם הלכת. אפשר לומר שעלית בסערה השמימה כמו אליהו, בשובל אדיר של מילים שהיה לאשד מרהיב של שירים ושהפך להתפוצצות מרהיבה של כוכבים. נפגשנו כמה פעמים. אחת מהן זכורה לטוב הייתה בשנת 1987 כאשר אידו סלע ומיכה ליבנה עשו ביחד איתך עם יהודה עדר, מיקי שביב, יואב קוטנר ורע מוכיח, את “מסע בחירות – מאיר אריאל”. סרט שתיעד איך חציתם את מדינת ישראל לאורכה ולרוחבה מהצפון עד לדרום. היה זה מסע הופעות הבנוי כמסע בחירות בסגנון אמריקאי. בכל מקום הייתם מופיעים בכיכר המרכזית של העיירה, הכפר ואו העיר שבה חניתם. היה מעניין לראות איך האנשים דבקו בך. היית ממגנט ומעושן לרוב. אחרי ההופעה בקריית שמונה באתם לישון בלילה בכפר הנשיא ולנתם בבית ילדים. אני זוכר את צחוקך החם והמתגלגל ומבטך הרך והמצועף בעשן. ישבת בחוץ בחושך על קיר נמוך של המבואה, ניראית כמו הזחל שיושב על הפטריה באליס בארץ הפלאות, והפרחת לאוויר הגליל הקריר טבעות טבעות של עשן ועקבת אחריהן במבט מהורהר.
ארבע עשרה שנה מאז שהלכת מאיר ועודני זוכר את עשנך צחוקך ואת להטוטי שיריך. לפעמים חשבתי לעצמי שאתה בעצם הנסיך הקטן שהתבגר (כמו בסרט “הוק” של שפילברג על פיטר פן המזדקן עם רובין ויליאמס) וכשדיברת שירים היה אפשר לשמוע אותו מהדהד מתוכך. ולפעמים חשבתי שמה שאתה עושה עם השפה העברית גובל כמעט בחוסר מוסריות. הצורה שבה התעלסתם והתגלגלתם על הדשא של השכן, זה שירוק יותר, תמיד ירוק יותר משלך. אין מה לומר עשיתם חיים אתה והשפה העברית. חיים משוגעים. היית אקסצנטרי ולפעמים שנוי במחלוקת. אך תמיד תמיד נותרת בן אדם שכיף להיות איתו.
דבר אחד ברור, אין ספק שהותרת את חותמך המרתק במה שנקרא התרבות העברית, זאת שכבר עכשיו ברור שלא ברור בכלל מהי ומיהי ולאן היא הולכת.
ארבע עשרה שנה בלעדיך וחבר אתה חסר. מאוד אתה חסר. אולי תחזור?