גדליה שלום .... 

אני מביא להלן כמה הבזקי זכרון משנים שאני גאה עליהן בסיירת אגוז (אביסרור ארמונד מחזור אוגוסט 67). הן בהמשך לפוסט שלך בפייסבוק ובעיקר בהערכה והוקרה לסגן המיתולוגי של אבי תלם... ובעיקר לחיוך המקסים שאני זוכר לך.

1) אני זוכר שבדרך להתמקמות למארב במוצאי שבת בין ירדנה לבית יוסף עברנו בדרך הטשטוש מול מנשייה הכפר הירדני שורץ המחבלים. אני סורק עם פרוז׳קטור האינפרא אדום ומזהה לפתע כשבעה ״חבר׳ה״ עם כלי נשק מתמקמים ופורשים שמיכה בחזית של מבנה.  אני מיד מודיע למפקד אריה מורבצ׳יק תוך נעילה על אחת הדמויות שהיתה עם נשק ב״תלה״. אני מתאר למורבצ׳יק מה קורה ומבקש אישור לירות. אני יורה עם המאג באחד ועובר לשני. שניהם נופלים. בינתיים, שאר חברי החוליה נשכבים. תוך המשך סריקה מתגלה עוד דמות שרצה לכיוון של שיח, תופס מחסה ומשגר אלינו פצצת RPG, ממש מעלינו (היו לי צלצולים במשך לפחות כמה ימים). יריתי תוך כיוון לשיח, ולא בטוח שפגעתי בו. מפה לשם, התפתח קרב יריות בינינו לבינם תוך חילופי מקום של הג׳יפ. 

כמובן, שבמשך כל אותו זמן מורבצ׳יק גם מדווח לבסיס המארבים בראשות שוקי (שהחליף את תלמודי שיצא שישי-שבת). לאחר זמן נכנס כבוד לשטח קומנדקר עם אורות דלוקים לכיוון הדרך על הירדן. מיד נורתה לעברם פצצת RPG. אני רואה את שוקי קופץ ימינה ואת אילן סולומון קופץ שמאלה, ואת הקומנדקר שמתעקש לכיוון המים באופן עצמאי. פתאום הוא ביצע תפנית צפונה ונעצר .... איזה מזל ? חחחחחח .... 

כשחבר אלינו, שוקי שאל איפה הגופות. אנחנו כמובן הסברנו שהם מעבר לירדן. למחרת באו קציני חטמ״ר לתחקר אותנו (במחנה גדעון). דוד ברעם חבר למחזור שנפצע ועבר למודיעין החטמ״ר סיפר לנו ששם רשמו שהיו שני הרוגים. 

 2)  אני זוכר מארב של ערב שבת באל חמה. על הדגן ישב משה טרי ואנו שאר חברי המארב התמקמנו למטה, על משטח בטון נוח. טרי זיהה דמויות ומיד התמקמתי מאחורי המקל״פ (נראה שהיה מארב חשוב). חיכיתי להצטרף לחגיגה לאחר שאראה לאן יורה המאג. מיד הצטרפתי לאש עם צרורות מקלע ה-03. פתאום אני מקבל מטח קללות עסיסיות ותלונות על כך שהמסך שלו מטושטש לגמרי. זה היה מארב עם SLS ולא עם אינפרא אדום, ולכן הנותבים יצרו לו פסים על המסך והכל היטשטש לו. אני כמובן חדלתי מיד מהירי תוך שאני שומע קולות צחוק מתגלגל שלא יכול להיפסק. המפקד עמי גרינברג געה מצחוק בשל המצב. אני רק מקווה שאלה שחטפו את הצרורות של טרי כבר לא צחקו יותר .... 

 3) ופעולה שפיקדת עליה (גדליה) ישירות. חיכינו כל הלילה במבנה ליד רג׳ר לקבל התראה מודיעינית ולרדוף עם שחר אחר חוליית מחבלים בדרום לבנון. היינו חיילים מהיחידה בתוספת נהגים וזחל״מים של גולני. אני זוכר שמדיבור עם נהג הזחל״מ התרשמתי שהוא לא שש להיכנס לשטח ולרדוף אחר חוליה. באמת, בבוקר התקבלה ההתראה והסתערנו עם הזחל״מ בשטח הררי מלא טרשים. את אנשי החוליה ראינו בבירור אף שמכמה מאות מטרים. תוך כדי נסיעה נתקע הזחל״מ ואז פקדת לקפוץ ולהסתער רגלית. קפצתי אחריך (אמנם רק עם תרמיל ררנ״טים על הגב) ותוך שאני מנסה להדביק אותך וליישר קו אני חש שנשימתי נעתקת. ואו, איזה צעדים היו לך! 

לאחר זמן החוליה נעלמה ונראה שהגעת להבנה שלא נדביק אותה. וכך החלנו לחלץ ולדלג את הזחל״מ לאחור. האכזבה היתה גדולה והתנחמתי בהקלה שחשתי לאחר המאמץ. 

אגב, בתור ״פרס״ כשחזרנו לחורשת טל הוטל עלי ללוות את הנהג והרכב לסדנה בנפח. בדרך (כשניים שלשה ק״מ לפני ראש פינה) שוב נתקע הזחל״מ הסורר. הבטחתי לנהג שאין מה לדאוג ושיישאר ברכב (היה כבר חושך) ואני ארוץ לדאוג לחלוץ. רצתי למשטרת ראש פינה ושם אפשרו לי להתקשר לקלצ׳קו בנצרת. הוא הבטיח לשלוח גרר. היו לי כמה גרושים בכיס לקנות לנו פלאפל ולשמח את הנהג). חזרתי לרכב עם ״החמים וטעים״. זה הרגיע ואפשר לנו אורך רוח לחכות לגורר שהגיע בשעות הלילה המאוחרות. בבוקר ולאור יום התחלתי לתפוס טרמפים מהרמה למחנה גדעון כשאני מצויד בחגור, נשק וכובע פלדה. למחנה הגעתי בשעות הצהריים מייחל ל״פס״ המובטח כדי לצאת לחופשת שבת. לא זוכר מי היה הקצין במחנה. הייתה לו רק בקשה קטנה שאלך להתגלח. עשיתי זאת בזריזות ומיהרת לדרך, וזו הפעם הביתה. 

 4) ואולי סיפור שכמו שאז לא הייתי גאה בו, אני לא גאה בו גם היום. אני זוכר שהיתה פשיטה לכפר מנשייה והיה צריך לפוצץ כארבעים בתים. בגלל המספר הגדול של מבנים לפיצוץ הופקדה על המלאכה יחידת הנדסה. אנו נכנסנו כדי להתמקם בסוף הכפר לכיוון כביש הרו׳ר הירדני ולאבטח. בראש הכח עמד איציק כץ ואנו מספר חבר׳ה איתו. בהתחלה היו כמובן מתח והתרגשות ואט אט התחיל להיות רגוע. אני רק זוכר שטומי מאיר מנער אותי קלות ואומר : ״ויסי (קיצור של אביסרור), קום ! חוזרים״. ואני שואל אותו בפליאה גדולה : ״מה, לא מפוצצים ?!״. 

להגנתי, ובעיקר כחלק מהטיעונים לעונש רק אומר שזה היה בעיצומן של פעילויות רבות באותה תקופה וחסרו לנו הרבה הרבה שעות שינה. 

יש עוד פה ושם הבזקי פולקלור אבל אלה שהבאתי הם מאפיינים... אני בטוח שיש עוד הרבה שהם חשובים ומעניינים יותר אבל אלה שלי מאירים מצד החייל הקטן .... 

4/1/2020

משה שלום ...

בהמשך לסיפורי חוויות ששלחתי אני שולח קטע נוסף ששופך אור על הפעילות שלנו בפלוגה ובצדו אנקדוטה נחמדה. כמובן אני נסמך על הזיכרון ולהשלמת הפרטים כדאי לשאול את שאר חברי הצוות. בשלהי שנת 69 יצאנו נובל המ״מ, ישראל הייליג ואני אביסרור עם קומנדקר דגן לכיוון ״בדק״ בלוד שהיתה התומכת והמלווה של הדגנים ביחידה. השלישיה הזאת (נובל, הייליג, אביסרור) לא הייתה במקרית כי שימשנו כצוות חילוץ במסוק בל 212 שליווה הפגזות של חיל האוויר על מטרות מעבר לגבול. היו אוספים אותנו על ציודנו במנחת שליד מחנה גדעון ומשם לרמת דוד עד שעלינו לאוויר ללוות את ההפגזה לכל מקרה שחס וחלילה יקרה לאחד המטוסים (קצת מעל לשעה באוויר).

בקיצור, באותו יום לפני חזרה לצפון נתבקשנו ליסוע לבית אל (אם אני לא טועה בה״ד 4) כדי להדגים את פעולת הדגן (שנתגלה כלא קוטל קנים במלחמה כנגד חדירות מחבלים בגזרות הצפוניות) לצוות מטכ״לי. השמועות על התוצאות המוצלחות של ההיתקלויות עשו כנפיים. על בימת המכובדים היו בעלי דרגות (ותפקידים) גבוהות. ביניהם אריאל שרון, אהרון דוידי (אולי גם ברלב ?). כל זה במטווח מטרות קופצות די משוכלל. 

את הקומנדקר העמדנו במרחק עשרות מטרים מהצופים. ישבתי בצריח של הדגן החשוף כדי להדגים את נפלאות השילוב המתואם של כוונות המאג עם מרכז זרקור (״הצלב״) האינפרא אדום (כשהדגן לאחר איפוס כמובן). הקומנדקר חנה במדרון די משופע ונוצרה בעיה (בכלל הכל נעשה במהירות תוך אלתור ודי בחפזה).  

כאשר שחררתי את בלם/תפס הצריח כדי להתכונן לפעולה הצריח הסתובב במהירות ותוך כדי תנועתו התנתקו כבלי הסוללות (24 וולט ? ...) ולא הגיע חשמל לצלולויד. שהות לא הייתה והתחילו להקפיץ לי מטרות. באופן אינסטינקטיבי התחלתי לירות ולפגוע במטרות דרך הכוונות הרגילות של המאג (זה היה לפנות ערב ולמזלי היה עדיין אור יום). בסופו של דבר הסתיימה הצגת התכלית לשביעות הרצון של כל הגורמים. כל הנוגעים בדבר חשבו איך להגיע מהר ובשלום הביתה (לבסיס כמובן) ולא נערך לנו תחקיר. לפחות מבחינתנו החפש״ים לא היו נפגעים לכוחותינו .... לגבי שאר עלילות הדגן, אלה הרי כתובים בספר דברי הימים של היחידה : ״הכושי עשה את שלו, הכושי (כבר) יכול ללכת ...