מוטי משבך

זכרונות, מוטי משבך

בינואר 1969 היה חורף גשום מאוד, הצפון היה מכוסה שלג והכנרת התמלאה עד קצה יכולת הקיבול שלה. מארב דגן שלנו היה ממקום ליד קיבוץ אשדות יעקב כמקובל בקרבה מסוימת אל קו המים. במהלך הערב מפקד המארב דיווח כי מגיעים אליו מים. הדיווח נראה לי מוזר ולא נותר לי אלא לבדוק אתו באיזה "חומרים" השתמש לפני היציאה למארב. אחרי שהוא חזר שוב ושוב על הדיווח כי המים עולים והוא עומד כבר בתוכם יצאנו אליו עם בסיס המארבים ומצאנו נ"נ שקוע במים כשרק צריח הדגן בולט מעליהם, קשרנו כבל גרירה בצלילה והוצאנו אותו. לאחר בדיקה התברר כי בגלל עליית מפלס הכנרת פתחו את סכר דגניה אלא ששכחו לעדכן את הצבא בעניין.

החל בינואר 1970 שמשתי כמ"פ ג, שני אירועים בולטים אליהם אני מבקש להתייחס בתקופת שירותנו בגבול לבנון.

אוטובוס ילדי אביבים- ב 22.5.1970 בשעות הבוקר המוקדמות חזרנו לקיבוץ ברעם שם ישבנו באותה תקופה. לאחר התארגנות וארוחת בוקר הלכו כולם לישון. דקות מאוחר יותר נשמע פיצוץ אדיר. מבלי לדעת על מה מדובר ואיפה, התמונה החרוטה בזיכרוני היא חיילי הפלוגה רצים לרכבים כשהבגדים הנעליים והציוד האישי בידיים. יצאנו אל הכביש הראשי, כביש הצפון, ולפי הכיוון המשוער ממנו נשמע הפיצוץ פנינו מערבה ואחרי נסיעה קצרה נתקלנו באחד המראות הקשים שאפשר להעלות על הדעת. היינו הכוח הראשון והיחיד שהגיע למקום והחובש הפלוגתי שלנו, אבי וידר מבית שאן, היה היחידי שהיה מסוגל להגיש עזרה רפואית אבל כמות הנפגעים ומצבם המזעזע היו מעל ומעבר ליכולתו. יש לזכור כי באותה תקופה החטיבה המרחבית הייתה בשלבי הקמה ראשונים כך שלא הייתה מסוגלת להזרים למקום כוחות נוספים באופן מידי. מי שנחלצו לעזרה היו חברי קבוץ ברעם. לאחר גמר הטיפול בנפגעים התבקשנו לנסוע למושב אביבים ולהיות שם עם המשפחות שכמעט לכל אחת מהן היה בן משפחה שנפגע בפיגוע או בתאונת הדרכים שהתרחשה מאוחר יותר ברכב שהסיע בני משפחות לבית החולים בצפת. בשעות הערב לאחר שהגיעו מתנדבים רבים ממקומות שונים חזרנו לעיסוקינו השגרתיים. 

היתקלות במארב – באחד מלילות המארבים הארוכים ב1970 מארב שהיה ממוקם באזור שבין אביבים למלכיה דיווח כי זיהה חוליית מחבלים ופתח לעברה באש. יצאנו עם בסיס המארבים מקיבוץ ברעם לעבר המקום. בחבירה עם הצוות נמסר לנו כי הם זיהו 3-4 אנשים ולדבריהם פגעו בוודאות באחד מהם. נכנסנו עם צוות בסיס המארבים לסריקה בשטח שהיה מלא סלעים גדולים ושיחים רבים, כל דבר נראה כמסתור אפשרי לחוליה וירינו עליו. אחרי מספר דקות מצאנו את המחבל שצוות הדגן פגע בו והמשכנו בסריקה אחרי האחרים. מאחר והלילה היה חשוך מאוד ביקשנו סיוע בתאורה מיחידת מרגמות 120 שהייתה מוצבת באזור תל קדש. אחרי זמן קצר מאוד נענתה בקשתנו אבל במקום תאורה קבלנו זרחן, ללא נפגעים. בהמשך מצאנו את יתר אנשי החוליה, שניים או שלושה עד כמה שאני זוכר, שוכבים מתחת לקיר אבנים נמוך, אני הייתי הראשון שקפץ מהקיר, מיד זיהיתי אותם מטווח קצר ביותר, מנסה לפתוח באש לעברם אבל העוזי לא יורה, מעצור. רימון שנזרק לטווח של כ 10 מטרים חיסל אותם. אחרי אותה התקלות הקלצ'ניקוב של אחד מהם הפך לנשק האישי שלי עד תום השרות.

בהמשך למה שאורי כתב על המנון היחידה, קצת צבע מאורי בעניין. לאחר שהשיר יצא לרדיו צריך היה להביאו לראש מצעד הפזמונים. כפי שהדבר היה מקובל באותם ימים באמצעות גלויות שנשלחו לרדיו. ביחידה מונה מש"ק גלויות אלי שבדרון (נדמה לי שהיה אפסנאי וצייר מחונן) תפקידו היה להסתובב בין הפלוגות ומפקדת היחידה ולהביא גלויות אותן שלח לרדיו ואכן משימתו צלחה והשיר הגיע לראש מצעד הפזמונים. אך לא די בכך צריך היה לדאוג לשידורו בתכניות עם האזנת שיא, אחת מהן הייתה שירים ושערים אותה הגיש מנשה רז שהיה גם כתב בערוץ הטלוויזיה היחיד שהיה קיים. מנשה הוזמן לצלם פשיטה של כוח צה"ל על כפר ערבי שנערכה בזעורה תוך שימוש בהרבה נותבים, לימים ראיתי את הכתבה משודרת עם "כתבנו הצטרף לכוח צה"ל שפשט...". מאז בכל תכנית של שירים ושערים המנון אגוז שודר לפחות 3 פעמים.