מקווה ששלומכם טוב בימים קשים אלה.
שמי עדנה שם נעורי המאירי, הייתי פקידה של פלוגה ג" בין השנים 1970 וחצי משנת 1971.
ואיך הגעתי אליכם? נולדתי וגדלתי במושב נטעים. בזמן הגיוס לצבא הצטרפתי לגרעין נחל ואחרי הטירונות הוצבנו בהיאחזות "קליה" על יד ים המלח.
לצערי לא הצלחתי לשרוד את מזג האויר והוחזרתי לבקו"ם להצבה מחדש.
באותה תקופה גיסו חיילות לתפקיד טבחיות ונהגות. הסתובבתי בשבילים של בקו"ם מיואשת ובוכה, מחפשת מי יכול לעזור לי. ושם פגשתי את פתאל רס"ר מרפאה (מקווה שאני לא טועה בשמו) והוא הצליח לסדר לי העברה לפיקוד צפון משם הגעתי לאגוז.
כבר ביום הראשון השליש הבהיר לי שאין מצב שאהיה פקידה פלוגתית מפני שהתור ארוך מאוד. אמרתי לו שזה שאני פה מספיק לי.לימים נעשתי פקידת דואר ובמסגרת התפקיד ביקרתי את כל הפלוגות. התפתחו קשרים חמים עם חברה מפלוגה ג". באחד הביקורים עם המג"ד בפלוגה אילן טורנר היקר ביקש מהמג"ד שאבוא להיות הפקידה שלהם.
וכך היה עברתי להיות הפקידה שלכם.
מה לא עשיתי כדי למצוא חן!!! כריכים ליוצאים למערבים ארוחות שחיתות באמצע הלילה, בניתי מועדון קפה בבירנית ועוד.....
מסתבר שהכריכים היו איומים והם הגיעו לפח ....😏
היו לנו ימים יפים מלאים בחוויות כשירדנו לנהריה או לצפת והיו לנו ימים קשים כשחברים נהרגו או נפצעו. אני לא קיבלתי שום הכשרה או הכוונה לטיפול במקרים כאלה וזה היה קשה. בנוסף לקשר עם המשפחות השכולות. עשיתי כמיטב יכולתי.
הדובדבן שהיה הוא שהרס"פ אברהם פרו ואני הפכנו לזוג ואף אחד לא ידע. אחרי שנתיים נפרדנו.
עדנה, הפקידה הפלוגתית, שלחה את המכתב לשי מאירי בעקבות פציעתו בתאונת דרכים
מה אמרה אמא כשראתה אותך אני מאד מקווה שלא נבהלה אבל בטח הטיפול שלה הוא נהדר ומה עוד שזה "בבית" מילת הזהב של כל החברה יש הרבה שמקנאים בך לא היו רוצים להיות פצועים אבל בבית בטח שכן .
אז מה אתה עושה? שוכב או מתהלך אני מקווה שפחות כואב לך ואתה עושה קצת חיים.
עכשיו כשתהיה בבקו"ם לפחות יהיה עניין כל שהוא ומה עוד שהטירונים רואים אחד כזה חושבים בטח שנפצעת באיזו פעולה מבצעית מסוכנת אי אי אי ממש קרבי .
אצלנו הכל בסדר ושגרתי שוכבים ומקטרים מקטרים ושוכבים ומדי פעם לעיתים רחוקות יוצאים לשטוף את העיניים בנהריה .
עכשיו באו המכ"ים החדשים אמנם רק חמישה אבל זה בכל זאת משהוא אלה שחזרו מקיבוץ דן היו מיואשים שם בצורה איומה מסכנים עכשיו החליפו אותם אחרים .
כמה הערות על המכתב של עדנה הפקידה הפלוגתית החמודה שלנו, ובכלל ...
הפציעה שסיימה את הקריירה שלי בפלוגה, נבעה מתאונת דרכים מאד לא הירואית . נסענו בנ.נ. שכונה לימים "הנ.נ התימני "(בשל הרכב נוסעיו ) ממקלחת במשטרת סאסא ( היו מים חמים ... ) לבסיס בבירנית . בעיקול הדרך בא מולנו רכב, יוחנן מדר שנהג הסיט את הנ.נ. לימין , התהפכנו 3 פעמים לתהום מצפון לכביש, מצאתי את עצמי עם יד נפוחה (בדיעבד - פריקה במרפק ) ולסיום הגלגל רזרבי ניתק ועלה לי על הרגל . כחובש , ידעתי שמצופה ממני לטפל קו"כ בחברי ( בכל זאת , שנה אחרי "שיר החובש" ... ) אבל פרט לי , הלבנבן ביחיד בנ.נ. איש לא נפצע כך שהחמצתי אפשרות לקבל צל"ש ... פוניתי לזיו בצפת , השאירו אותי שם ולמחרת שחררו אותי שאסע בטרמפים הביתה .
עדנה מציינת שבטח אמא טיפלה בי במסירות ובחמלה. אמא, הולנדית קשוחה, מחלוצי העלייה החמישית, לא התרשמה מי יודע מה מהגבס והצליעה, אמרה לי "נו נו !! " והמשיכה בשיגרה. הייתי בבית כשבועיים ואח"כ בשיקום בתל השומר, ואז קיבלתי הוראה מהשליש להתייצב לגיוס טירונים בבקו"ם וכמו שעדנה ציינה, הגבס הגדול היה מקדם מכירות לגיוס, כאשר נאסר עלי לציין את נסיבות הפציעה (כפי שעדנה ציינה )... לאחר שיקום יום בתל השומר (ומגבלה קלה שנותרה עד היום) חזרתי ליחידה, הוצבתי במפקדה, אבל ליבי נישאר עם פלוגה ג"!!! (עד היום ) ...