הספר "לוייתן לבן" (הוצאת גלורי, 2006), שבעריכת גלעד שמחוני, הינו למעשה אסופת שיחות עם אביו, האלוף (במיל') אורי שמחוני, בעברו ראש מה"ד ונספח צה"ל בארה"ב, בהן חיווה האב את דעתו בנוגע ל-167 נושאים אישיים ולאומיים, קטנים וגדולים: אהבה, מלחמה, אליטות, פיקוד, מלחמת לבנון הראשונה (והשנייה), משפחה, אריק שרון הראשון (והשני), שכול, כדורגל ישראלי, מאיר שלו, קרבות, אלתרמן, סיירת אגוז, תנ"ך, מובי דיק, כיבוש וריצה. ללא ידיעת האב, תיעד בנו את הדברים והביאם אל הכתב. כך, שלא לפי הסדר, מתוודע הקורא למסכת חייו של אורי שמחוני, יליד 1936, אשר גדל בקיבוץ גינוסר. בשנת 1954, התנדב לצנחנים, ושובץ בגדוד 890 בפלוגה א' עליה פיקד תחילה "סופפו" ז"ל ולאחריו מאיר הר-ציון.

לדבריו, "פלוגה א', גדוד 890, שנת 1954, הייתה ללא ספק הקבוצה האיכותית ביותר שלתוכה נשאני גורלי. במשך שנות חיי הייתי במקומות רבים, בקבוצות רבות של אנשים, ביחידות שונות, בארצות רבות, בין אנשים ברמות שונות. הכרתי את האנשים הטובים ביותר, ואחרי שהשתחררתי מהצבא גם את הגרועים ביותר. אך מעולם לא הייתי בתוך חבורה כל כך מיוחדת, מגובשת ומשקיענית, חבורה של האנשים האמיצים ביותר, החכמים ביותר, המצחיקים ביותר והכיפיים ביותר; אנשים שהלכו לכל המקומות, לחמו בכל המלחמות והסתערו על כל הגבעות ומעולם לא ביקשו, רק נתנו. היו איתי חבריי לכיתה בבית הספר – מיכה לבני ואורי שחודה, וגם רמי כפכפי, שהיה חצי גינוסרי, וחברי לכיתה מקיבוץ גבת – יוחנן, ואליש ויוסי שווישה, ושמש ויהודה בן זאב מעין כרמל, ומוני ודואק ועמוס נאמן ופיקס מבית השיטה, ואפרים ודוביק וצביקי ויוסי מעין חרוד, ואבשה ושמיל העירוניים, וניר ניצן ואורי שיין, ואילן ועמוס ואורי משער העמקים ועוד אחרים. שלושה חודשים אחרינו התגייסה פלוגת בני קיבוצים נוספת ודרכינו התמזגו בגדוד: דן זיו מאיילת השחר ודודיק מכנרת ואלישע ויוסי ואמנון משריד, ועוד רבים וטובים. יוצאי שתי הפלוגות האלה – פלוגות בני הקיבוצים הראשונות שהתגייסו לגדוד 890 – היוו במשך שנים רבות את שלד הפיקוד ביחידות צנחנים רבות. כאשר אני נזכר בחבריי ובמפקדיי מאז, אני יודע שחייתי עם נפילים" (עמוד 122). בצנחנים הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם, ולאחר מכן עבר קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. במבצע קדש, כמפקד מחלקה בגדוד 890 השתתף בצניחה במיתלה ובקרב שנערך במקום.

מג"ד 890 בתקופה שאני הייתי בצנחנים היה אמיר ברעם. הימים היו ימי השיא של אינתיפאדת אל אקצה והלחימה בטרור באיו"ש, "חומת מגן" ושאר ירקות. קטע שכתב שמחוני, ששירת בגדוד 890 בעת שמפקדו היה אריק שרון, כתב פעם בספר, הזכיר לי את תחושותינו לגבי המג"ד שלנו והגדוד. שמחוני כתב כי "כשהתגייסנו לגדוד 890 אריק שרון היה המג"ד. כמג"ד הוא היה מדהים. היתה לו אותה יכולת נדירה, מתת אל הניתנת לבודדים בלבד, לבנות ולעצב יחידה כרצונו: הוא הגדיר את אופיה ואת מטרותיה, בחר בעצמו את האנשים והיעדים, קבע מֵעֶמדה של מג"ד - דרגה לא גבוהה - את מדיניות צה"ל, ולפעמים את מדיניות הביטחון של המדינה. הוא הכתיב נורמות וערכים ושינה את שיטות הלחימה של צה"ל" (עמוד 24). שמחוני מספר כי "הכול נוצר והתגבש בגדוד 890, בתקופה קצרה יחסית של שנתיים-שלוש, ומשם הפך לתורה ולנורמה; בהתחלה בגדוד, אחרי כן בצה"ל, ומצה"ל לצבאות אחרים. היה צורך בהבנה מעמיקה של מהות הלחימה החי"רית - איך נלחמים באמת ולא כמו בסרטים, איך נלחמים בחוכמה וחוסכים נפגעים ואיך לא נעים כמו מטרות דמות על קו הרקיע. היה גם צורך לקבוע שהתנועה מותרת רק קדימה, ושהעמידה בערכי הלחימה אינה ניתנת לשיקול דעת של אף אחד. צריך היה להגדיר הרבה מאוד דברים קטנים, החל מתרגולות טָקטיות וכלה בערבי שירה אדירים. כל אלה היוו מערך אחד שלם ויצרו את אחת ממכונות הלחימה הנחושות ורבות היכולת, בהתאם לזמן ולמצב, שידע צה"ל אי פעם: גדוד 890 של אמצע שנות ה-50. בזמנו היה ברור לכולנו שגדוד 890 יכול להגיע לכל מקום, לעשות כל דבר, אם רק יגידו לו. הרגשנו שאנחנו מעֵבר למגבלות, ש"אף אחד לא יכול עלינו". אריק של אז היה הכול" (עמוד 25).

אני לא משווה בין המג"ד שלי למי שהיה אולי המפקד הטקטי הטוב ביותר בצה"ל אי פעם, אני גם לא מתיימר לטעון שבתקופה הנ"ל הגדוד היה הטוב שבגדודי צה"ל בסדיר ובמיל', זה הרי לא ניתן לבדיקה, אבל אני כן חושב שבדרישותיו מאיתנו ובהובלתו את הגדוד הוא השיג הישגים מרשימים כנגד הטרור הפלסטיני ונטע בנו את התחושה שהגדוד יכול לבצע כל משימה, ממש כפי שכתב בשעתו עפר שלח, אודות שירותו שלו בגדוד צנחנים בשלהי שנות השבעים, "היינו חדורים בתחושת היכולת, רק תגידו לאן ואנחנו כבר נגיע" (מתוך הכתבה "30 שנה לך תזכור" מאת עפר שלח, בלייזר, מאי 2007).

שמחוני השתחרר אך חזר לשירות קבע ב-1964. בין היתר השתתף במלחמת ששת הימים כקמ"ן בחטיבת גולני ובגילוי מיקומה של גמלא. "ישבנו על סלע. שמריהו סיפר לי את סיפור גמלא ואני חשתי רוממות רוח נדירה. הוא תיאר באוזני את הטבח שהיה במקום, והרגשתי כאילו אני חלק מזה. מאוחר יותר אימתו הממצאים את הסיפור כולו. זה היה לפני כמעט אלפיים שנה, אבל אלה היו האנשים שלנו. הם ראו כל בוקר את המראות שאני ראיתי בילדותי – הכנרת, השקיעות מעל הארבל. הם דיברו עברית, ראו ממול את גינוסר, הם קראו לה גינוסר ולארבל קראו ארבל. הרי את המקום הזה, את הרכסים המשתפלים מדרום הרמה לכנרת, ראיתי כל יום בהיותי ילד בגינוסר, ישר ממזרח, ולא ידעתי מה אני רואה" (עמוד 35).

בשנת 1970 קיבל לידיו את הפיקוד על סיירת אגוז. שמחוני הוביל את סיירת אגוז למבצעים רבים בלבנון, ובהם הפשיטה על מפקדת המחבלים בכפר עינתא הסמוך לבינת ג'בייל, והפשיטה על מפקדת המחבלים בעיירה אל-ח'יאם. במלחמת יום הכיפורים שימש כקצין אג"ם של פיקוד צפון סיפור הלחימה מנקודת מבטו כקצין מטה בפיקוד, מתואר בספר והוא מטלטל את הקורא ומכה בו בעוצמה. במיוחד חוסר האמון שנותר בו כלפי הרמות הממונות. לאחר המלחמה שימש כמפקד חטיבת גולני וכמפקד בית ספר לקצינים. במבצע ליטני, כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, פיקד על אוגדת הקחצ"ר. כאלוף שימש כראש מחלקת ההדרכה, בין היתר במלחמת של"ג. בספר הוא מספק אבחנה חשובה על לבנון. לדבריו, "סלט טבולה הוא לא רק טעים במיוחד, הוא גם הדבר היחיד הטוב שאי פעם יצא לנו מלבנון" (עמוד 101). בתפקידו האחרון בצה"ל כיהן כנספח צה"ל בארצות הברית.

עולם התוכן והעניין ששל שמחוני עשיר ומגוון והוא עוסק בטולסטוי, אנשי פאנפילוב, הפלמ"ח, מובי דיק (ומכאן שם הספר), בטהובן והביטלס (ואף ראה אותם בהופעה בנמל ליברפול בטרם זכו לפירסום והכרה). שפתו של שמחוני הינה עברית טובה ועשירה, וגישתו הרבה יותר ספקנית ושואלת מאשר נחרצת, במיוחד בהשוואה לספרים אחרים בסוגה זו של ספרות. ספר קטן שראוי שיקראו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית וכמובן כל מי שצה"ל והשירות את המדינה יקרים לליבו, שנעים לקרוא ומומלץ בחום!!!