מוקי בצר

בצר נולד בנהלל. הוא נכד של שניים ממייסדי המושב, ישראל בצר ושפרה לבית שטורמן, אנשי העלייה השנייה. אביו, נחמן בצר, היה איש ההגנה ופלוגות הלילה של אורד וינגייט

את עיקר הקריירה הצבאית שלו עשה בצר ביחידות המובחרות של צה"ל. עם גיוסו לצה"ל בשנת 1964, התנדב מוקי בצר לצנחנים, שירת בסיירת הצנחנים ועבר קורס מ"כים חי"ר[1]. לאחר קורס קציני חי"ר מונה למפקד מחלקה בסיירת שקד[2], ולחם בראשה במלחמת ששת הימים בקרבות הציר המרכזי[3]. בתום המלחמה, על פי בקשתו של מתן וילנאי, שב לצנחנים והיה סגן מפקד הסיירת, עד לפציעתו הקשה בפעולת כראמה[4][5]. כשהחלים השתתף בצר בהקמת מערך האבטחה של אל על. בצר שב לצבא כמפקד פלוגה[6] וכמפקד קורס סיור בסיירת אגוז והשתתף בפשיטת הסיירת על הכפר אל-ח'יאם שבלבנון ב-31 בינואר 1971[7].

הוא יצא לאוגנדה בשליחות צה"ל ועסק באימון הצנחנים של אידי אמין. אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל באותה תקופה, ויוני נתניהו, שהכיר אותו עוד מן הצנחנים, משכו אותו ליחידה[2]. בצר היה מפקד פלוגת האימונים ביחידה והשתתף בין היתר במבצע ארגז לחטיפת גנרלים סורים בגבול לבנון, ובמבצע אביב נעורים, שנערך באפריל 1973, השתתף בצר כמפקד אחת החוליות שתקפו שני בנייני מגורים של מנהיגי המחבלים בלב ביירות. תחת פיקודו בחוליה היה סגן מפקד היחידה באותה עת, יוני נתניהו. החוליה הרגה את יוסוף א-נג'אר, סגנו של יאסר ערפאת[8]. במלחמת יום הכיפורים לחם ברמת הגולן, תחת פיקוד יוני נתניהו, בכוח שלחם בקומנדו הסורי[9] וחילץ את יוסי בן חנן. כן לחם בצר גם במסגרת כוח נוסף של היחידה בחזית הדרום[10]. לאחר המלחמה השתתף בפעולת ההשתלטות במעלות ובפעולת ההשתלטות בבית-שאן[11] כקצין בכוח הפורץ. בשנת 1974, בעקבות לקחי מלחמת יום הכיפורים, שבה לא באו יכולותיה של סיירת מטכ"ל כיחידה מיוחדת לידי ביטוי, הקים בצר את יחידת שלדג[12], אשר בראשית דרכה הייתה פלוגת מילואים של סיירת מטכ"ל.

ביולי 1976, לפני מבצע יונתן, היה בצר מפקד מערך המילואים של סיירת מטכ"ל. במבצע עצמו היה סגנו של יוני נתניהו ומפקד כוח הפריצה לטרמינל הישן. בצר היה מראשוני הלוחמים שפרצו לטרמינל והרגו את המחבלים[13]. לאחר שיוני נפצע אנושות, לקח בצר פיקוד על כלל כוחות היחידה והשלים את ההשתלטות על הטרמינל ואת משימת חילוץ בני הערובה[14].

לאחר מבצע אנטבה, יזם בצר את הקמתה של יחידת קומנדו לעיתות מלחמה, שתתמחה בשיתוף פעולה עם חיל האוויר. בהקמת היחידה נעזר בצר רבות בדודיק רוטנברג, איש הצנחנים ומגיבורי הקרב על גבעת התחמושת, וביפתח ספקטור, ראש מחלקת מבצעים בחיל האוויר[15]. בעקבות תמיכתו של סגן הרמטכ"ל באותם ימים, רפאל איתן, הוחלט בינואר 1977 להפוך את פלוגת המילואים ליחידה סדירה, ובצר מונה למפקדה הראשון של יחידת שלדג[16]. היחידה הייתה כפופה באותם ימים למפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי והייתה מסונפת לצנחנים[17]. בהמשך, הפכה היחידה ליחידה מיוחדת ייעודית של חיל האוויר[18]. הלוחמים הגיעו מסיירת מטכ"ל ומסיירת שקד שפורקה באותה שנה[19], וב-1978 התגייס מחזור הטירונים הראשון למסלול לוחם ביחידת שלדג, והיווה את צוות הלוחמים הראשון של היחידה[20]. בצר פיקד על היחידה עד שנת 1979[21], ובתפקידו האחרון בצה"ל, והוא כבר אלוף-משנה, עמד בראש מפקדת כוחות אוויר מיוחדים, אותה יזם והקים. המפקדה, כיחידת שלדג שהקים לפניה, נותרה גוף מטה בחיל האוויר אולם במקביל גם היוותה מודל ראשוני למפקדת העומק[22].


המעבר לחיים האזרחיים

לאחר מבצע אנטבה התגלע ויכוח חריף בין בצר לבין משפחת נתניהו על חלקם של בצר[23] ונתניהו בתהילת המבצע[24]. בצר טוען שהיות שנתניהו היה בתרגיל בסיני, רוב תכנון המבצע הוטל עליו - זאת בניגוד לכתוב בספרו של שמעון פרס "יומן אנטבה". לאחר מספר שנים שמעון פרס חזר בו ואישר שיוני נתניהו אכן היה בפעילות בדרום בזמן תכנון המבצע כפי שטען מוקי בצר ואף שלח לבצר מכתב התנצלות שפורסם על ידי אמנון אברמוביץ' בערוץ 10. העימות עם בני משפחת נתניהו החריף לאחר פרסום ספרו של עידו נתניהו, אחיו הצעיר של יוני, "הקרב האחרון של יוני" (1991).

בשנת 1996 יצא לאור ספרו של בצר, Secret soldier : the true life story of Israel’s greatest commando, שאותו כתב יחד עם הסופר והעיתונאי רוברט רוזנברג. בספר מוצגת גרסתו של בצר לדברים. חלק ניכר ממשתתפי המבצע בחרו שלא להתערב בפולמוס על המבצע. מתן וילנאי, חברם של יוני נתניהו ובצר, שהשתתף כמח"ט הצנחנים במבצע אמר כי: "כשיוני נהרג, המבצע היה עלול להיכשל בקלות. המבצע הצליח הודות למוקי בצר ולאנשים שלו שרצו פנימה. בשניות האלה נקבע אם המבצע הצליח או נכשל"[25].

בשנת 2005 הקים מוקי בצר, ביחד עם ד"ר יוסי לשם, מכינה קדם צבאית לפיתוח מנהיגות חברתית. המכינה הנקראת "מנשרים קלו", שוכנת בבית ספר שדה מעגן מיכאל המוקף בשפע אתרי טבע, היסטוריה וארכאולוגיה - רצועת חוף-הים, הציפורים בברכות הדגים, נחל תנינים, קיסריה ושמורת הר-הכרמל - המשמשים בסיס ללימודי הסביבה. המכינה פועלת בשיתוף עם "החברה להגנת הטבע"[26].

בצר נשוי בשנית ואב לשלושה, ומתגורר ביישוב הקהילתי תמרת שבגליל התחתון אשר היה אחד ממייסדיו. אחד מבניו הוא המפיק והבמאי שאול בצר, אשר שירת אף הוא כלוחם בסיירת מטכ"ל[27].

הוא בעל חברת מ. בצר יזום וניהול פרויקטים, במסגרת זו הקים שתי שכונות ברמת ישי, ניהל את פרויקט שכונת נווה גנים בקריית מוצקין, והיה ממייסדי היישוב נווה זיו בגליל[28].

מבצע אנטבה

הדיקטטור המטורף שדיבר עם תנינים, הבחירה במרצדס וההארה - זו התוכנית הנבחרת למבצע אנטבה: קטע מהספר "לוחם חשאי" של מוקי בצר, סגנו של יוני נתניהו במבצע באוגנדה, מוקי בצר פורסם:  02.07.16 , 17:03

יום ראשון, 27 ביוני 1976, השתתפתי יחד עם דודיק רוטנברג וקצינים נוספים בפגישת עבודה באג"ם מבצעים בקריה בתל אביב. תכננתי להקדיש את כל השבוע הזה להשלמת ההכנות לקראת ביצוע התרגיל הגדודי הראשון של הגדוד החדש. שבועות עבדתי על הכנת התרגיל הזה, יחד עם צוות מצומצם של מפקדים וקציני מטה.

 באותו שבוע הייתי אמור לשבת עם מפקדי הפלוגות ועם מפקדי הצוותים כדי לסיים את הסידורים האחרונים, תוך כדי כניסה לפרטי הפרטים של ההיערכות לקראת התרגיל הגדול. חיכו לנו ימים גדושים של עבודה, אבל ההרגשה הייתה מצוינת וכולנו היינו דרוכים מאוד. לאחר ביצוע של עשרות תרגילים בהיקף צוותי וגם פלוגתי, הגיעה העת לבצע תרגיל יחידתי בהיקף מלא בגזרות שונות, במהלך שבוע מרוכז אחד.

 לפני יציאתי לדיון באג"ם מבצעים הודעתי ללשכה ולקצין המבצעים היכן בדיוק אמצא, כדי שיוכלו להזעיק אותי במקרה הצורך. באותו שבוע הייתי "מצביא תורן" ביחידה. המפקד התורן אחראי על התפקוד השוטף בהיעדרם של המפקדים הרגילים, ואילו המצביא התורן אחראי על כוח הכוננות הייעודי, המופעל במקרה של אירוע טרור בעל אופי של "פיגוע מיקוח" בתחום הארץ. הטיפול הצה"לי בסוג כזה של התרחשויות היה בתחום אחריותה הבלעדית של היחידה, והמצביא התורן היה צריך להיכנס לפעולה מיד עם היוודע דבר האירוע. ביום שישי, בישיבת מטה, מינה אותי יוני נתניהו להיות מצביא תורן. הוא עצמו ירד לסיני השכם בבוקר יום ראשון עם כוח, לשבוע ימים, לפעילות מבצעית.

 בפגישה שהתקיימה באג"ם מבצעים, סביב שולחן צר מידות, ישבתי עם דודיק ועם עוד ארבעה קצינים מהמטכ"ל. הדיון התארך. לפתע פרץ פנימה קצין וקרא לעברי נרגש: "מוקי, חטפו מטוס!".

אידי אמין. שליט כל יכול, רודן ואכזר

  בחדשות הראשונות של הבוקר שלמחרת, יום שני 28 ביולי, הודיע "קול ישראל", בהסתמך על הבי-בי-סי, כי "המטוס החטוף של חברת אייר פרנס נחת בנמל התעופה אֶנטֶבֶּה שבאוגנדה. נשיא אוגנדה, אידי אמין, הציע את שירותיו כמתווך לשחרור המטוס והנוסעים תמורת מחבלים הכלואים בישראל". איש מן האנשים סביבי לא שמע מעולם את השם אנטבה, ספק אם ידעו איפה בדיוק שוכנת אוגנדה ובוודאי שלא ביקרו בה מעולם. אני, לעומת זאת, נזרקתי אחורה בזמן אל אותה אנטבה שהכרתי, ועכשיו היא צצה בחיי שוב באורח כל כך מפתיע. עם נחיתת המטוס באנטבה, הכוננות ירדה אך לא בוטלה. בצה"ל לא מבטלים כליל כוננות כאשר יש מטוס עם חטופים, אפילו באפריקה. שבנו לבסיס.

 

הדיקטטור הפטפטן והרברבן

עם צפירת ההרגעה הזאת חזרתי אל קציני הגדוד שלי, כדי להמשיך בהכנות לקראת ביצוע התרגיל שלנו. אך ראשי היה כל הזמן נתון לאנטבה. בארבע השנים שעברו מאז עזבתי את אוגנדה, קראתי ושמעתי לא מעט ידיעות על מנהיגה המטורף. הדיקטטור הפטפטן והרברבן שעורר לעג במערב. הסיפורים עליו היו תמיד עסיסיים. הוא אסף עשרות נשים מכפרי ארצו להרמונו הפרטי. הוא צולם משוחח עם תנינים בימת ויקטוריה. שגרירים זרים נאלצו לכרוע ברך לפניו. ולמרות כל אלה, בשנת 1975 הוא נבחר לנשיא הארגון לאחדות אפריקה. במערב הוא עורר אולי גיחוך, אך בארצו הוא היה שליט כול יכול, רודן ואכזר כלפי בני עמו.

יוני נתניהו. נהרג במבצע

 אנטבה המשיכה להטריד את מחשבותי, הרי הכרתי את המקום הזה היטב. שם נחתי כאשר הגעתי לאוגנדה, לשם באתי פעם בחודש כדי לקבל ציוד שנשלח אלי בטיסה מן הארץ, ומשם המראתי ביום שבו גורשנו מהמדינה על ידי אידי אמין. פעם גם הזדמן לי לעשות במקום סיור מקיף, כשבאתי עם איציק בן-עקיבא לבקר את סגן-אלוף יוסי סלנט, בן קיבוץ עין חרוד, מפקד בית הספר לטיסה שהקים חיל האוויר באנטבה.

יוסי לקח אותנו ל"סיבוב" ברחבי השדה. אבל היו הרבה אנשים שהכירו את שדה התעופה הרבה יותר טוב ממני, כמו יוסי סלנט עצמו שבילה במקום ארבע שנים, וכמו אנשי חברת סולל בונה שבנו את הטרמינל והמסלולים. עדיין לא חשבתי על מבצע צבאי לשחרור החטופים, אבל לא הרפתה ממני המחשבה שההיכרות עם המקום – של יוסי, או של אמנון הלבני, הטייס שנחת באנטבה מדי חודש להביא את הציוד – בוודאי יכולה לעזור בדרך כלשהי.

  ביום שלישי, 29 ביוני 1976, החליט ראש הממשלה, יצחק רבין, לקיים בירושלים ישיבת ממשלה מיוחדת בשעה 17:30. הרמטכ"ל, מוטה גור, שכבר היה בדרכו לשדה דב כדי לטוס לסיני ולצפות בתרגיל, התבקש להתקשר אל לשכת ראש הממשלה. בטלפון הוא הוזמן להשתתף בישיבת ממשלה שלא מן המניין. מוטה ניחש שבישיבה הוא יישאל אם צה"ל כבר בדק את האופציה הצבאית, ולכן הורה מיד הוראה ליקותיאל (קותי) אדם, ראש אג"ם, לעשות בדיקה כזאת.

 קותי ידע שהסיכוי למבצע צבאי באוגנדה אינו גדול, ולכן החליט לא לשבש את משחק המלחמה שצה"ל עסוק בו. הוא לא הורה לראש מחלקת מבצעים ולסגנו לבדוק היתכנות של מבצע. את מלאכת הבדיקה הוא הטיל על אלוף-משנה אהוד ברק, עוזר ראש אמ"ן למבצעים מיוחדים בשל בקיאותו וניסיונו במבצעים מיוחדים וכמפקד סיירת מטכ"ל לשעבר.

אהוד ברק עם מוקי בצר. הטיל על בצר את תכנון המבצע (צילום: מוטי קמחי)

בינתיים, כשהתברר כי בשלב זה אין לצה"ל כל רעיון מבצעי של ממש, לא הייתה לממשלה בררה אלא להתחיל במשא ומתן עם המחבלים. צוות השרים המיוחד, בראשות רבין עצמו, התחיל לדון בדרישות הטרוריסטים ובאפשרויות העומדות בפני ישראל.

 מוקי, איך החיילים האוגנדים?

בערבו של יום שלישי, בסוף יום עבודה עמוס, הגעתי לצהלה אל הדירה השכורה שחלקתי עם עוזי דיין ועם צביקה דגן. שם לנתי מדי פעם, כשהייתי מחוץ לבסיס. אתי היו גם אמנון מנקי, קצין המודיעין של גדוד המילואים, ומשה ביחובסקי (ביחו), קצין המבצעים של הגדוד, שאותם הזמנתי לישון בדירה. פתאום – טלפון. אהוד ברק על הקו. "מוקי, תגיע אלי למשרד כמה שיותר מהר". הבנתי מיד במה מדובר – בדיקת ההיתכנות של מבצע צבאי באנטבה. אמרתי לאמנון ולביחו: "בואו אתי. אנחנו נוסעים לקריה. זה היה אהוד ברק".

 כשנכנסתי למשרדו של אהוד, בערך בשעה 23:00, כבר ישבו שם כמה קצינים מחילות שונים. "נו, מוקי, איך החיילים האוגנדים?" שאל אותי אהוד בחיוך, בעודו נשען לאחור בכיסאו שבראש השולחן.

המרצדס של הלוחמים (צילום: שלומי ריזמן)

"אימנתי אותם רק ארבעה חודשים", השבתי. "אילו הייתי ממשיך לאמן אותם הם היו עכשיו טובים יותר".

כולם בחדר צחקו. "ובכל זאת..."

"הם מפחדים מהלילה ובאופן כללי אין להם הרבה מוטיבציה. ובמקרה שלנו, אני באמת לא חושב שיש להם מניע להילחם".

 

אהוד חייך אל הקצינים האחרים, כאילו אישרתי בדברי משהו שהוא כבר אמר להם בעצמו לפני בואי. "אהוד, הבאתי אתי את אמנון מנקי ואת משה ביחובסקי. אני מבקש לצרף אותם לצוות תכנון, יהיה להם מה לתרום". הוא התלבט שנייה, אבל כיוון שהכיר את שניהם היטב משירותם ביחידה, הסכים. כשהשניים היו כבר בפנים, המשכתי: "יש הרבה קצינים, כמו יוסי סלנט, שמכירים מצוין את שדה התעופה באנטבה ויכולים לספק מידע חיוני על המקום. חוץ מזה, חברת סולל בנתה את שדה התעופה, הטרמינל והמסלולים".

 

כך החל תכנונו של מבצע אנטבה.

 ארבע אפשרויות מבצעיות

בדיון שנמשך עד לשעות הקטנות של הלילה נזרקו לאוויר לא מעט הצעות. העיקרון המשותף לכולם היה ההפתעה. השאלה הייתה איך ליישם את העיקרון הזה בדרך הטובה והיעילה ביותר במקרה המיוחד של אנטבה. אין טעם להציג בפני ראשי הצבא תוכנית שעקרון ההפתעה בה, שהוא תנאי לביצוע, לא יישמר עד לרגע חיסולם של המחבלים כדי למנוע את זממם לפגוע בחטופים שנייה לפני חיסולם, כפי שקרה באירוע במעלות.

 

כיוון שבשלב זה עדיין האמנו שאידי אמין נקלע לכל הפרשה הזאת בעל כורחו, ואין הוא שותף למעשה החטיפה, התכנונים כוּונו כנגד המחבלים בלבד. ההנחה הייתה שבשעת מעשה – ובמקרה הצורך – האוגנדים לא יפגינו התנגדות רבה, ולאורה נבחרו ארבע אפשרויות מבצעיות.

שדה התעופה באנטבה (צילום: מהאוסף הפרטי של רונן ברגמן)

האפשרות הראשונה הייתה להגיע לאנטבה במטוס בואינג של חיל האוויר צבוע בצבעים של חברת אייר פרנס ובו מחבלים אמיתיים שצוינו ברשימת השחרורים של החוטפים, והשאר יהיו חיילים מחופשים למחבלים. המטוס ימריא לאנטבה לאחר "הצלחת" המשא ומתן המדיני, ובשדה התעופה יזנקו החיילים מן המטוס, ישתלטו על הטרמינל על ידי חיסול המחבלים וישחררו את בני הערובה.

 אפשרות שנייה הייתה להפתיע את המחבלים ולהגיע אל הטרמינל מכיוון ימת ויקטוריה. כיוון שדובר באגם, מיד הוזעק לצוות גם גדי שפי, מפקד השייטת. שתי אפשרויות עמדו על הפרק: האחת – שאנשי השייטת תמכו בה – הייתה לטוס מעל לאגם ולהצניח אליו לוחמים וסירות גומי. בעזרת הסירות יגיעו הלוחמים אל נקודה המרוחקת כקילומטר בלבד מהטרמינל, יעלו על החוף, וישחררו את בני הערובה. היה מי שהעלה את החשש שבימת ויקטוריה יש תנינים העלולים לסכן את אנשי השייטת, אבל הדבר לא הוריד את תוכנית ההצנחה מעל הפרק. כשראיתי שיש אפשרות למבצע ימי, ביקשתי מאהוד לצרף אותי גם לכל אופציה כזאת. ואמנם, כבר באותו דיון הבהיר אהוד לגדי שפי: "בכל מבצע ימי – מוקי בצר מצורף, גם כמומחה למבצעים מיוחדים וגם כמי שמכיר את האוגנדים ואת הטרמינל באנטבה".

הטרמינל הישן באנטבה. בצר שימש כמפקד כוח הפריצה(צילום: אלעד גרשגורן)

האפשרות השלישית הייתה לעלות על יאכטה בקניה, לחצות בה את ימת ויקטוריה, וכך להגיע אל החוף שבקרבת שדה התעופה של אנטבה. האפשרות הזאת נראתה קוסמת מאוד שכן הייתה חשאית, מפתיעה, פשוטה לביצוע ולא כרוכה בקשיים מבצעיים מיוחדים כמו הצנחה של ציוד ושל לוחמים, ועקרון ההפתעה יישמר בה באופן מוחלט.

 

האפשרות הרביעית הייתה להנחית מטוס בשדה התעופה החדש, להוריד מתוכו כוח – רכוב או רגלי – שינוע במהירות אל הטרמינל הישן ויפתיע שם את המחבלים. באשר לרכב שיביא את לוחמי הכוח ממסלול הנחיתה אל הטרמינל הישן, העליתי את הרעיון להשתמש במרצדס – כמו זאת שאידי אמין נהג להופיע בה בשדה התעופה מדי יום ולפעמים גם בלילה. משהייתי באוגנדה ידעתי שחייל אוגנדי הרואה מרצדס עובר אוטומטית לדום, כי זה הרכב שבו נוסעים כל בכירי הצבא האוגנדי ושרי הממשלה.

 

החיסרון העיקרי של התוכנית הזאת היה היעדר ביטחון שנוכל לשמור בה על עקרון ההפתעה. נחיתה בשדה הבין-לאומי החדש, המרוחק מהשדה הצבאי שבו מוחזקים בני הערובה, לא יכולה להיעשות בהיחבא. כיוון שלא ידענו אם קיימת או לא קיימת תקשורת בין השדה החדש לישן, לא היינו בטוחים שנצליח להפתיע את המחבלים. וכשאתה לא משוכנע בעצמך, אתה גם לא יכול לשכנע אחרים.

 

הייתה גם הצעה להצניח בקרבת אנטבה כוח צנחנים גדול, שישתלט על שדה התעופה וישחרר את בני הערובה. אבל הרעיון הזה נדחה כמעט על הסף. הבעיות והסיכונים הכרוכים בו היו גדולים מדי. כדי לאתר שטח הצנחה מתאים דרושים צילומי אוויר ומידע מעודכן – שני נתונים שחסרו לנו. אלה חיוניים כדי להבטיח שהשטח אכן נקי ממכשולים ומהפתעות, כדי שהצונחים לא ייפגעו עם הגעתם לקרקע. כך הגיעו ל"שלב הגמר" ארבע ההצעות. אהוד רשם אותן לעצמו, מתוך כוונה להציגן בשעות הבוקר המוקדמות של יום רביעי, 30 ביוני 1976, לראש אג"ם ולרמטכ"ל.

 עלי, כנציג סיירת מטכ"ל, הטיל אהוד להכין את תכנון הפריצה למבנה הטרמינל הישן, שבו הוחזקו בני הערובה. חברת סולל בונה העבירה אלינו את תוכניות המבנה, אבל פרטי מידע חיוניים היו חסרים. פטרישיה דיברה על ארבעה חוטפים, אך לא יכולנו להיות בטוחים שלא הצטרפו אליהם באנטבה מחבלים נוספים. וכמובן לא ידענו אם הם מלכדו את הטרמינל, ואיך בדיוק הם ארגנו את השמירה סביבו. שאלות רבות נותרו ללא מענה, וידענו שהתשובה לכל אחת מהן יכולה לסמן את הקו הדק המפריד בין הצלחה לכישלון.

 

אחרי הישיבה צלצלתי ליוני. הודעתי לו על הקמת הצוות המטכ"לי, בהשתתפותי. כל העניין היה סודי ביותר, והיחידה הייתה ממודרת ומחוץ לתמונה. סיכמנו שאם העניין מתחמם, אודיע לו ואדאג שיביאו אותו מעומק סיני במטוס. צוות התכנון פעל בסודיות מוחלטות וממודרת בפיקוח ביטחון שדה, למניעת תקלות או דליפות חלילה.

 

הארה פנימית

בשעות אחר הצהריים של יום רביעי כבר הגיעו דיווחים ראשונים מפריז על עדויותיהם של בני הערובה המשוחררים. מהם למדנו סוף סוף את האמת על התמיכה המלאה של אידי אמין במעשה החטיפה, על החום שבו התקבלו החוטפים באנטבה ועל הקשרים ההדוקים שבין המחבלים לצבאו של אידי אמין.

 

רגע לפני הדיון אצל שי נכנסתי למשרדו של עידו אמבר בבור של חיל האוויר, ומצאתי שם את איוון, קצין המבצעים של קצין חי"ר וצנחנים ראשי, דן שומרון. מזגנו לעצמנו קפה מהביל וניתחנו שוב ושוב את התוכניות השונות לחילוץ בני הערובה. מבין חמש התוכניות שהכנו מלכתחילה, אחת נראתה לא מעשית ולכן אפילו לא הוגשה – תוכנית ההצנחה המסיבית ביבשה. השנייה נפסלה לאחר ניסוי כושל – תוכנית ההצנחה לאגם. נותרו שלוש, שכל אחת מהן לוקה בפגם.

 

התוכנית הראשונה, תוכנית החצייה של ימת ויקטוריה ביאכטה חייבה לא מעט זמן לביצועה: יש להגיע לניירובי בטיסה מסחרית, להגיע לנמל אגם ויקטוריה ברכב ולחצות אותו ביאכטה. בסך הכול לא מעט שעות, הרבה יותר מן הזמן הדרוש לטוס לאנטבה ולנחות בה. התוכנית השנייה - תוכנית ההנחתה של המטוס האזרחי - שוב לא הייתה מעשית משהתברר כי אידי אמין עושה יד אחת עם החוטפים, שכן אין די בהונאת המחבלים ובחיסולם כדי לחלץ את בני הערובה. הכוח הנוחת באנטבה צריך לטפל גם בחיילים האוגנדים שמסביב, כלומר דרוש כוח בהיקף גדול.

 

גם לתוכנית השלישית הייתה נקודת חולשה. תוכנית זו דיברה על מטוס שינחת בשדה התעופה הבין-לאומי של אנטבה, ומתוכו יגיחו כלי רכב נושאי לוחמים שימהרו אל הטרמינל, יפרצו לתוכו, יפתיעו את המחבלים וישחררו את בני הערובה. התמונה הסתבכה מרגע שהתברר שהאוגנדים שותפים למעשה החטיפה. היה חשש שעם נחיתת המטוס, האוגנדים משדה התעופה הבין-לאומי יודיעו על הנחיתה למחבלים, ועד שיספיק הכוח להגיע לטרמינל, יהיה למחבלים מספיק זמן לחזור על "מעשה מעלות" ולערוך טבח בבני הערובה.

ארבעה הרקולסים הוטסו לאוגנדה (צילום: דובר צה"ל, אורי הרצל צחיק)

החגיגות אחרי חזרת החטופים (צילום: אבי שמחוני ומיקי צרפתי, במחנה)

בין שתי לגימות שמעתי את עידו אומר פתאום, כממשיך איזה דו-שיח פנימי שניהל בינו לבין עצמו: "אם המטוס יגיע לאנטבה ופשוט ינחת שם – עד שיבחינו בו, אם בכלל יבחינו בו, ועד שיבינו שהוא מטוס עוין יעברו דקות ארוכות! גרתי הרבה שנים בבסיס של חיל האוויר. אם מטוס מצליח לחמוק ממכ"ם עד לנחיתה, הוא יכול לעצור בשקט בקצה המסלול, ואף אחד לא ישים לב. עד שיתחילו להבין שמשהו לא בסדר, ייקח לפחות 20 דקות!"

 את מה שעבר עלי באותו רגע, לשמע הדברים האלה, אני יכול לתאר רק כתחושה חריפה של הארה פנימית גדולה בעוצמתה. אם נכון מה שעידו אומר – ואין שום סיבה לפקפק בעדותו – הרי התוכנית של הנחתת המטוס בשדה החדש של אנטבה היא הדרך הטובה ביותר. בוודאי לאור העובדה שאידי אמין וצבאו עושים יד אחת עם המחבלים. אם ננחת בלא הפרעה, ונרד מן המטוס רכובים, ייקח לנו לא יותר משלוש-ארבע דקות להגיע לטרמינל הישן, שתי דקות נוספות תארך הלחימה, וכך - בתוך שבע דקות תושג המטרה. שאר המטוסים יחלו לנחות זה אחר זה לאחר שבע הדקות. ידענו שלושתנו באותו רגע שזאת התוכנית הנבחרת.

 

הספר "לוחם חשאי" של אל"מ במיל' מוקי בצר, סגן מפקד סיירת מטכ"ל בעבר ומייסד יחידת "שלדג", יצא לאור בהוצאת כתר.

לוחם חשאי - ספרו של מוקי בצר, זוכה פרס יצחק שדה

אורי שמחוני פירסם במעריב על הספר ועל הלוחם - מוקי בצר

שיחה בטלוויזיה החינוכית עם בן כספית

מוקי בצר מספר בספרו "לוחם חשאי" על דרכו למ"פ קורס סיור באגוז ועל הקרב באל חיאם (הצילומים נשלחו על ידי מוקי) 

עמוד 106

עמוד 107

עמוד 108

עמוד 109

עמוד 110

עמוד 111

עמוד 112

עמוד 113

עמוד 114

"מנשרים קלו ומאריות גברו" - מכינת מנשרים קלו מיסודו של מוקי בצר

מוקי בצר, מ"פ קורס סיור מחזור גיוס אוגוסט 1970 

כשבצר דיבר איש לא צייץ... אימון לש"ב בזעורה דצמבר 1970. קורס סיור מחזור אוגוסט  70  - אריה חסון

מכתב הערכה ששלח בני גנץ למוקי בצר

סיפורו של לוחם חשאי מוקי בצר

סיפורו של לוחם חשאי מוקי בצר (י"א) – חילוץ האלוף בדימוס יוסי בן חנן מתל שַׁמס ב-1973

מילשטיין: חלק אחד-עשר בסדרת שיחות עומק עם אחד הלוחמים המהוללים בתולדות צה"ל, אלוף משנה בדימוס מוקי בצר. בחלק זה מספר בצר על חילוץ האלוף בדימוס יוסי בן חנן (אז סא"ל), שהיה פצוע קשה ברגלו, מתל שַׁמס במובלעת הסורית במלחמת יום הכיפורים. בן חנן, שמילא תפקיד של מפקד גדוד טנקים מאולתר, נותר לבדו עם נהגו, צביקה רוזנצווייג, שעה שכל פקודיו שעלו אִתו לתל שַמס ולא נפגעו נטשו אותו. מוקי בצר חושף בשיחה את תִפקודם הבעייתי מאוד של מפקד האוגדה רפאל איתן ('רפול') ושל מפקד חטיבה 7 אביגדור בן גל (יאנוּש), בפרשה. * הסבר יסודי לחשיפות האלה של מוקי בצר אפשר לקבל בספרִי "תורת הביטחון הכללית – עקרון השׂרידוּת" העוסק באבני היסוד של הוויית הצבא והמלחמה, ובספרִי "גלגל המנוף של ההיסטוריה" העוסק בהתגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי. על סיירת מטכ"ל אפשר לקרוא בכרך ד' "אביב נעורים" של סִדרת ספָרַי, "ההיסטוריה של הצנחנים". על מלחמת יום הכיפורים ניתן לקרוא בספר של הפורום לאִזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים, "ניצחון בסבירות נמוכה"