עדי אגמון

בת אוה ודוד. נולדה יומיים לפני ראש השנה, ביום כ"ח באלול תש"ל (29.9.1970). אביה היה מ"פ בסיירת "אגוז" והודיעו לו בקשר: "נולדה לך קטנה". סבה, שהיה רופא כירורג, ליווה את האם לבית החולים "קפלן". עדי היתה תכולה כשנולדה, בתום החודש התשיעי, והוא הרגיע את האם, שזה רק מהלחץ. לימים, כשגדלה עדי, היא טענה תמיד שזו ההוכחה להיותה נסיכה אמיתית בעלת דם כחול. עדי נולדה כאזרחית חיפה, שם התגוררה אמה, שלמדה באוניברסיטה הצעירה ואביה, שהגיע בעתותיו הפנויות ממילוי תפקידו בסיירת "אגוז". היא היתה "ילדה של צה"ל" משחר ילדותה, שבילתה בג'יפים קרביים ובנסיעות ארוכות, ילדה של הפלוגה בסיירת. כבר בגיל שלוש פגשה בשכול, כשדירהלי, הסגן של אביה וחבר קרוב של המשפחה, נהרג בגולן. דירהלי, שאמו סרגה לה שמלה, דאגה לפנק אותה, לקנות לה תחפושת של כיפה אדומה. עדי היתה ילדה נבונה, בעלת עיניים גדולות וריסים ארוכים כווילונות, ראש מלא תלתלים וגומה אחת, שהופיעה בכל פעם שחייכה. ילדה, ששלחה במלחמת יום הכיפורים נשיקות לאביה בכוכבים. בגיל ארבע התחילה לרקוד בחוג לריתמיקה, וכבר אז היתה מוכנה לוותר למענו על תוכנית הילדים האהובה "הצריף של תמרי". אהבת הריקוד התמידה גם כאשר בגיל שבע הגיעה עם ההורים, וגם עם שירה ודנה, אחיותיה הצעירות, לפריס, בשליחות. אביה למד בבית-הספר למלחמה ועדי, עם המודעות הבטחוניסטית שצברה, שאלה מיד כשהגיעו, "אם יתקיפו אותנו מחבלים, השוטרים הצרפתיים יהיו לטובתנו או לטובתם?" עדי נרשמה לקונסרבטוריון של הרובע ה- 15 ולבלט, הכל בצרפתית ומאוד פורמלי. למרות תחושת הזרות, ולפעמים בדמעות בעיניים, היא לא ויתרה. פעם הגיעה לשיעור רגיל והסתבר שזו בחינת סוף השנה עם כל הגינונים, ועדי לא ידעה, כי לא הבינה די צרפתית. בבית-הספר הישראלי בפריס היתה אווירה מיוחדת (לימודים רצופים מן הגן ועד סוף כיתה י"ב). עדי ביקרה בכיתות ב' וג' ושירה אחותה, בגן. עדי אהבה מאוד לקרוא. היא קראה במהירות מסחררת מגיל צעיר ובשנתיים בהן שהתה המשפחה בפריס קראה את כל הספרים שהיו בספריית בית-הספר עד סוף כיתה ח'. הלימודים התנהלו בעברית ובצרפתית, וכך נשאר לעדי מבטא מצוין ומאוד פריסאי, גם אם בשפה עצמה היו לה שגיאות. בשנתיים אלה טיילה המשפחה בכל אירופה - באנגליה, בסקוטלנד, באיטליה, בהולנד, באלפים ובספרד, שם ראתה עדי את מלחמת השוורים ששנאה ואת מחול הפלמנקו שאהבה.

כששבה המשפחה ארצה, החלה עדי את לימודיה בכיתה ד', והמשפחה החליטה להישאר בראשון לציון ולא לנדוד ברחבי הארץ בעקבות תפקידי האב, כדי שתהיה לעדי אפשרות לשמור על קשרים עם חברים ועל שורשיה. עדי למדה בבית-הספר היסודי "בארי" בראשון לציון, בו למדה גם אמה בילדותה. היא עשתה חיל בלימודים, והוריה גילו רק לאחר זמן רב שהיא לא מתכוננת למבחנים, לא מכינה תמיד שיעורים ולפעמים קוראת ממחברת ריקה. הלימודים היו קלים לעדי, והיא חזרה שוב לעסוק בקריאה, בריקוד ובנגינה בפסנתר, שלא אהבה במיוחד. בסיימה את לימודיה בכיתה ח', מלבד תעודת ההצטיינות בלימודים, קיבלה תעודה מיוחדת על תרומתה לארגון הטקסים בבית-הספר, בעיקר ככוריאוגרפית, ובהעמדת הופעות. בשנים אלה היתה חברה בלהקת המחול של ראשון לציון לריקודי עם, והקדישה לכך זמן רב. היה זה גיל של קבלת החלטות ומאחר ששנה קודם לכן קיבלה מילגה ללימודי מחול בסטודיו בו למדה, החליטה להיבחן ללהקת "בת דור" ול"ביכורי העתים" בתל אביב. ל"בת דור" לא התקבלה, אך המורה הבכירה ציינה באוזני הנבחנות האחרות: "אתן רואות, משיעור בלט צריך לצאת כך, רטובים לגמרי, כי צריך להשקיע את הכל". עדי נסעה כל יום לתל אביב, ל"ביכורי העתים", במקביל לחברותה בלהקה בראשון לציון, שכללה הדרכת ילדות צעירות. והלימודים? ובכן, בשיר שכתבה עדי לחגיגות העשור של הלהקה, בהן ייצגה בקריאה את כל השכבה, נאמר: "ואומרים שאת הלימודים בגימנסיה לקחתי כחוג". באביב, נסעה עדי עם הלהקה לפסטיבל של מחולות עם בדרום צרפת, בערים ניס ונים.

בגימנסיה "התאחדה" עדי לשנה עם חברתה הטובה מהגנון, ענת. חברות אמיצה שגורמת לאמהות להפוך לחברות לתמיד ומחברת גם בין האחיות הצעירות של שתיהן - כמו משפחה. בחופשת הקיץ, נבחנה עדי והתקבלה ללהקת "בת דור", ומעתה השקיעה שעות רבות בנסיעות, חמש פעמים בשבוע, לתל אביב, שם למדה בלט קלסי ומודרני ובקיץ גיוונה בסטפס.

בסוף כיתה י' בחרה עדי במגמה לכימיה, יחד עם טלי, שתישאר עמה עד סוף ימיה הקצרים. למרות עיסוקיה הרבים, היתה עדי פעילה מאוד בכל נושא בכיתה וידה בכול. היתה בעלת מודעות צרכנית גבוהה ותמיד בדקה כמה אפשרויות. כשלמדו בכיתה על העדות השונות, אפתה עדי עוגיות מרוקאיות מסובכות, "ספינס", עד שעה מאוחרת בלילה, לאחר שחזרה מן הבלט, וכבר אז אפתה ממש טוב. בגלל עיסוקיה הרבים, כמעט לא השתתפה בקורס ההכנה למבחן הפסיכומטרי מטעם הגימנסיה, ולמרות זאת קיבלה ציון 697 והיתה מאוכזבת מאוד שלא קיבלה 700 עגול. זו עדי. ציוניה בכל המקצועות הריאליים היו 100 או קרוב ל-100. וממוצע הבגרויות המשוקלל שלה הוא 10.6. במהלך שנותיה בגימנסיה צמחה עדי, ובסוף כיתה י"ב הגיעה לגובה 1.77 מ' וידידיה הקרובים כינוה בחיבה LEGS. בכיתה י"ב קבלה זימונים מפרויקט "חמ"ן תלפיות", ולאחר התלבטות החליטה להצטרף לפרויקט. הרופא, שבדק אותה לקראת גיוסה לצה"ל, לא התאפק, קרא לה במיוחד ואמר: "אני בדרך כלל לא אומר לאנשים כלום, אבל את ממש 100% בהכל!".

אביה סיים את תפקידו כמפקד יק"ל. עדי היתה מעורבת מאוד בעשייתו של אביה, הרבתה בביקורים משפחתיים במטולה, והעניין בלבנון, דרך ההיכרות האישית מאוד עם גנרל לאחד ומשפחתו והנסיעות התכופות למארג' עיון, היה מובן מאליו. במסיבת הסיום של אביה, הופיעה עם חברה בריקוד שהכינו לבגרות (עליו קיבלו 100, כמובן).

בשיר לאביה, השיר האחרון מתוך מחברת מיוחדת של "שירים לאבא", שנכתבו בתקופה הקשה בה נעדר מהבית עוד יותר מהרגיל, כתבה: "לא תאמינו, אבל קשה לנו להיפרד". בקיץ שלפני גיוסה לצה"ל, יצאה המשפחה לטיול של חודש ימים באירופה, טיול שנחרט כזיכרון לשלמות המשפחתית, זו שכבר לא תשוב.

עדי התגייסה לצה"ל במרץ 1989 ויצאה לקורס אינטנסיבי של חצי שנה. כל המשתתפים ב"פרויקט תלפיות" הם בעלי כישורים כשלה, והיא לא רגילה להיות בינונית. הלימודים היו קשים ורציפים, החברה מצוינת והיא נהנתה מאוד. פתאום היא מבינה בעניינים החשובים של הצבא ובוחנת את אביה התא"ל במידע צבאי, והשניים הפכו לפתע לשותפים. בתום הקורס הוצבה עדי בבסיס בצפון, והיא עובדת במרץ ולוחצת לצאת לקצונה. בקורס קצינות נבחרה על ידי הבנות לחניכה למופת, ובסיומו הוצבה ביחידה קטנה ומיוחדת, בה, לראשונה, היתה מפקדת. כהכשרה, דרשה, התעקשה וקיבלה "סטאז'" ביחידה שישבה במוצב בצפון, מקום שבדרך כלל יושבים בו רק בנים. כן, היא בהחלט גם פמיניסטית בנושאים הללו. כשנכנסה לתפקידה ביחידה, חזרו החיים למסלול רגוע יותר והיא מחפשת דרך לחזור למחול, ופונה ללימודי פלמנקו אצל דליה לאו, וזו היתה אהבה מיידית. גובהה, עמידתה וכישוריה הריקודיים, קידמו אותה מהר מאוד והיא רוקמת תוכניות להתפתח בתחום זה ולנסוע אחרי הצבא להשתלמות בספרד. ביחידה היא פוגשת גם אהבה, היא, שהיתה עד כה עסוקה ותמיד מוקפת בקבוצה של ידידים. עדי הוא איש מילואים של היחידה, שגויס להדריך אותה לפני כניסתה לתפקיד. שמו כשמה, וכולם כינו אותם: עדי- בת ועדי-בן. גם הוא לומד ספרדית, ולומד באוניברסיטה את ההיסטוריה של ספרד. עדי מזעיקה את אמה, שגם היא למדה קצת ספרדית, ויחד הן לומדות בקורס מתקדם, לימודים שהיו תחרות בונה. עדי ועדי עוברים לגור יחד ורוקמים תוכניות רבות, כולל נסיעה לספרד. מלחמת המפרץ והעבודה ביחידה קירבו אותם עוד יותר.

ואז, כרעם ביום בהיר, בעקבות כאבי בטן עזים והמלצה של סבה לעשות אולטרסאונד, מתגלה אצלה גידול סרטני בכליה, ויש לארגן ניתוח מיידי. אביה הקים "חדר מלחמה" והגיע לכל מרכז ולכל רופא ברחבי העולם. הניתוח להוצאת הכליה נערך תוך שבוע. עם הבדיקות נוסע אביה לארצות הברית, שם הסתבר שהגידול ממאיר ואופייני לילדים צעירים מאוד, שבקרבם אחוזי ההחלמה גבוהים מאוד, אולם אין ניסיון עולמי במבוגרים. למרות ההלם, עדי מקבלת את הבשורה בגבורה, ובתמיכה עצומה של עדי-בן, היא הרי מגזע של לוחמים. תוכנית של טיפולים כימותרפיים אגרסיביים במיוחד פוגעת בכל גופה, השיער נושר, ועדי, למרות שהכינה מראש פיאה, מחליטה לחבוש לראשה מטפחות וכובעים. עדי מתעקשת לעזור למחליף שלה ביחידה, שקיבל את התפקיד באופן פתאומי, ובכל רגע שהיא מרגישה קצת יותר טוב, היא יוצאת אל חברים ואפילו רוקדת מעט פלמנקו, למרות שרגליה בוגדות בה. בקיץ, בזמן ההקרנות, נסעה עם המשפחה לירוחם, לסיום קורס מדריכות חי"ר של אחותה, שירה. היתה הרגשה שעדי תנצח את המחלה. היא נרשמה ללימודי כימיה באוניברסיטת תל אביב ונסעה לטיול בספרד. אביה ליווה את הטיפול בה והיא אמרה לו שהוא מחזיר לה את כל שעות ההיעדרות שלו מכל האירועים בילדותה, כשהיה רחוק בצבא.

למרות הטיפולים הכימותרפיים, מתגלות לפתע גרורות קטנות בריאה, שנראו כצלקות מתות בעיני המומחים. אביה מגיע למרכז רפואי בליון שבצרפת, ושוב נרקמת תוכנית חירום, ושוב טיפול אגרסיבי במיוחד, ועדי נאלצת להפסיק את לימודיה. למרות כל החרדות, לא איבדה את רוח הלחימה ואת חוש ההומור שלה. היא מצחיקה את הרופאים והצוות ואפילו התפתחות המחלה שלה וההצעה להשתלה וניתוח ביופסיה בריאות, מצליחים להישמע מצחיקים בפיה. כשנסעה פעם נוספת, עם עדי-בן, לניתוח הביופסיה בליון, הם מצליחים לטייל כמה ימים בפריס. היכולת הזו, ליצור דברים נעימים, היוותה גורם מרכזי בהתמודדותה עם המחלה. החדשות, למרבה הצער, לא טובות. הגרורות ממאירות ואי-אפשר יותר לתת לה טיפולי כימותרפיה קשים. המשפחה חיפשה הקלה בקליניקה טבעונית בגרמניה, אצל פרופסור סיני בסלובקיה ועדי אף נסעה עם אחותה שירה ללונדון, לרופא הומיאופת. הטיפול לא עזר, אך הן מוצאות רוח וזמן גם לבלות.

עדי מבינה שיש אפשרות שהיא לא תנצח בקרב הזה ומבקשת מאביה ומעדי-בן שאם לא היא, אז שישלחו רקדנית פלמנקו צעירה ונחמדה לקורס בספרד. מתוך צוואתה זו הקימה המשפחה את "קרן עדי", המקיימת תחרות פלמנקו, נוסף על אירועי תרבות ספרד, "ימי הפלמנקו", מדי שנה במרכז "סוזן דלל", שם הופיעה עדי עם להקתה של דליה לאו. ימים ספורים לפני מותה עדיין קיוותה עדי להגיע לניו יורק, עליה שמעה רבות מעדי-בן, דאגה שלא להתמכר למורפיום ושלא יהיו מלחמות אחים (היה זה בזמן ההודעה על הסכם אוסלו וההפגנות).

עדי נפטרה יומיים לפני ראש השנה, ביום כ"ו באלול תשנ"ג (12.9.1993), בדיוק לפני שמלאו לה עשרים ושלוש. עדי הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון, בדיוק בשעת החתימה על הסכם השלום על מדשאות הבית הלבן, ב-13.9.1993. מיד עם סיום הטקס, התקשר אל המשפחה ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, והביע צער מעומק לבו.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)