1.         קורס סיור

1.1.      מסע קבלה ליחידה

לך ספר לילדיך שמדברים על סרגל מאמצים בבניית הכושר, שמסע הקבלה ליחידה היה מייד לאחר חופשת הרגילה לאחר סיום הטירונות בבסיס בן עמי של גולני. הגענו לבן עמי ומשם נסענו במשאית אל מרגלות ראש הנקרה. חלקו לנו בגדי עבודה ופריטי חגור, הרכבנו חגורים, קבלנו נשק, והמ"פ וקסנר (שתמיד היה מגרד את התחת בעומדו מול הפלוגה) יצא לדרך...

לאחר זמן לא רב, ירדנו לשביל חסום בגדר. המ"פ עבר אותה ואנו אחריו, אך מעבר של אחד אחרי השני יצר רווחים והאחרונים לא הפסיקו לרוץ במשך שעה. 

לאחר כ- 30 ק"מ עצרנו להפסקת תה וסנדויצ'ים שארגן הרס"פ, ניסיתי לאכול אך מייד הקאתי והסתפקתי בתה. לקינוח המ"פ שואל מי לא יכול להמשיך, ורובנו הרמנו יד, אך כמובן השאלה רק נועדה להבהיר לנו עד כמה אנו חלשלושים.

ממשיכים, רואים את אורות שפרעם ואני, שלא מכיר כלל את האזור כבר מפנטז שזו נצרת... עוברים חולפים אותה, ואני שגם מקנא באותם שהתעלפו וקבלו הסעה (זמנית) על הקומנדקר, חושב שאולי זה הזמן לפרוש ללא כבוד.

באותם רגעים, מציע לי משה טרי שהיה לו עוזי (שעל גופו הענק נראה כמו אקדח) לסייע לי ולשאת את מקלעון ה- N.F לתת את העוזי ששוקל 5 ק"ג פחות.

לעולם לא אשכח לך זאת משה. היית שם שהייתי צריך.

1.2.      המ"פ תופס אותי ישן בעמדת ש"ג 

אני שומר בעמדת הש"ג בשעה בלתי אפשרית לאדם נורמלי החשוף לקור של נצרת בחורף ולעייפות האין סופית של טרטורים בלתי פוסקים – להישאר ער. כמובן שהישיבה בתוך ה-"בוטקה" מוגן מרוח גורמת לי לשקוע בשנה עמוקה.

זה כמובן הרגע הנכון שבו יגיע המ"פ וקסנר לבסיס, יעצור מול המחסום, יהבהב מספר פעמים וגם יצפור (כך אמר לי מאוחר יותר), אך לשווא, לא נכנעתי, לא התעוררתי ולא פתחתי את המחסום.

בצר לו, ירד וקסנר מהרכב,  נכנס ל- בוטקה, הסיר מעלי את העוזי (בהצלב), הוריד את כובע הגרב, ורק משניסה להפשיטני מהחגור, ניאותי להתעורר.

חוויה זו מסתיימת במשפט בו אני מקבל – 7 על תנאי. אכן הורתעתי ונמנעתי מלישון בשמירה, אך אטען להגנתי כי כקצין הועמדתי ליותר משפטים וחטפתי עונשים כבדים יותר.

1.3.      מסע בחזרה מתצפית המוחרקה אל הבסיס בנצרת

באחד הערבים של חודש אוקטובר או נובמבר ירדנו במשאית מנצרת ועצרנו מול קריית חרושת ומתחת למוחרקה. עלינו בחושך וברגל עד למעלה (אגב, זה ציר יום מדהים ביופיו לאור היום לרכב 4X4). מטרת האימון היתה בנית עמדות תצפית ותצפית על שדה התעופה רמת דוד. בנינו במשך הלילה עמדות שהתמלאו מים מגשם בלתי פוסק. שנים (איני זוכר שמות) חטפו מכת קור ופונו לבי"ח רמב"ן. רועדים מקור בילינו את הלילה וחיכינו לשחר, רק סיגריה שהצלחתי לעשן בהגנב הנעימה לי את הלילה.

סוף סוף עלה השחר ואנו רואים שאיננו רואים דבר. אנחנו בים שלב חלב – ערפל סמיך ולא רואים ממטר (באמת). לאחר המתנה של שעתיים בהם לא התפזר הערפל ולו במילימטר, נואש המ"פ והורה להתקפל.

רועדים מקור רטובים, שבו"זים, ורעבים, אנו שומעים בקשר כי המ"פ דוחה את הצעתו של הסמ"פ לשלוח משאית לאסוף אותנו, וכי "נגיע בכוחות עצמנו חזרה לנצרת. אמירה קצרה שפירושה (באותן רגע לא הבנתי עד כמה) קריעת תחת של חציית עמק יזרעאל וטיפוס על ההרים עד נצרת.

המסע התחיל קל – לרדת את המעלה שעלינו בערב הקודם, אך כאשר נכנסנו לשדות בעמק, התחלנו ללכת בבוץ עמוק ובכל פסיעה הרמנו 2 קילו בוץ. בנוסף, כל הביגוד שלקחנו נגד הקור, הכביד וגרם לנו להזיע בטירוף על אף הקור.

כשסיימנו לחצות את העמק ולעלות לנצרת, החלו חברים להתעלף, ופתחנו אלונקות. היינו כה מותשים, כך שהמ"מ דוניו נאלץ לבצע "צוות התחלף" כל 2 דקות. 

סוף סוף הגענו לבסיס ונפלנו על המיטות מלוכלכים ומלאי בוץ. לדעתי הינו מושבתים מספר ימים בשל ריבוי החולים בבידוד בבסיס ובבתי חולים.

ג'וערה גבעות מנשה

במשך שבועיים אנו תקועים במאהל שדה (אוהלי סיירים) וכאילו חטאנו חטא כבד, השמיים לא מפסיקים להוריד עלינו גשם ברד. הקור עז, מים בכל מקום.

המטבח דפוק ומייצר תפוחי אדמה וגזר מבושל עם בשר ממנות קרב.

"המקלחת" היא עוקב 550 ליטר עם מים קפואים, לך תתרחץ.

בקיצור, תנאי שירות מעולים.

באוהלי הסיירים שלנו הכל רטוב, המים זורמים בתעלות ניקוז בין האוהלים, ורק הבזוקאי עושה חיים שכן הוא יכול להשתין מתוך האוהל דרך הצינור...

הנשקים "שוחים" במים ועם בוקר מקדמים את פני מפקד מסדר בוקר בתפרחת אדומה, כמו מחזר להוט המגיש לאהובתו זר ורדים אדומות, ואנו (כבר באדישות - יש לאמור), יודעים ששוב נרשמנו לקבוצת העילית שתפסע בלילה בקאדר עד אחרי חצות.

מתקופה זו זכורים לי ארבעה קטעים ...

- כאמור לעיל, העוקב היה פיתוי חלש ואפסי להניע אותנו להתקלח בקור. סירחון עדיף על קור, כך חשבנו, ואכן המקלחת נותרה שוממה. לאחר שבוע ללא רחצה סדר אחד מאנשי הסגל (מי?) שהיו לו קשרים עם רמת השופט או בעין השופט, שאנו נוכל לבוא ולהשתמש במקלחות הציבוריות של המשק. וכן, המים החמים זכורים לי כאחת המקלחות הטובות בחיי.

 - מי שמכיר את שדות ג'וערה בחורף, יודע בוץ מה הוא. האימון בזחל"מים (כן, אפילו לא זחל"ד, רק WHITE או INTERNATIONAL מונעי בנזין – עופי מלחמת העולם השנייה) לא היו מסוגלים כלל להתגבר על הבוץ ונשארו תקועים. למיטב זכרוני גם ג'יפ מ"פ כמעט שקע במעבר באחד הערוצים וניצל בנס.

אז מה יקרה? לוחמי הסיירת המהוללים לא יקיימו אימון זחל"ם? בעיה בלתי פתירה? לא ממש. אין דבר העומד בפני דמיון יצירתי של צוות מדריכים מתוסכל (המ"כ דביקו ליתר דיוק). הפתרון מונח ממש מתחת לאף. נקיים אמון זחל"ם וירטואלי בו החניכים משמשים בו זמנית כזחל"מ עצמו וכלוחמיו באותה עת. וכך תנוע דבוקת לוחמים כעין זחל"ם ולמשמע הפקודה "נתקלנו משמאל, מן הרכב פרוק", יצאו הלוחמים אחד אחד לפי הפק"ל וידמו פריסה ירי והסתערות. רק "הנהג" ימשיך "לנסוע" עד קבלת הפקודה "אל הרכב עלה".

- בגילנו הצעיר בזמן הקורס, בן מתקיים איזון מופלא בין יכולת שכלית מוגבלת לכוח וכושר פיזיים מעולים, אחד ממדדי "הגבריות" היה כמות הזיפים והצורך בגילוח של כל לוחם. ואני, עבדכם הנאמן, עם שערו הדק ופלומתו הקלושה, סווגתי בעשירון התחתון בענייני גילוח. מום ועלבון קשה זה שחוויתי באוהל הצוות בבסיס (אוהל 10), הפך ליתרון מובהק בשטח.

יושב או שוכב הייתי באוהל, מוציא את מכונת הגילוח פיליפס שקנו לי הורי לקראת הגיוס, ומגלח את "זיפיי" הרכים, כך שיעמדו גם במבחן נייר הכסף המוחלק על פני הנידון לעונש. מבעד לפתח האוהל הייתי מביט ברעיי הלוחמים עתירי זיפים נוקשים העומדים סביב העוקב בשעה 0630, אחרי התעמלות בוקר, ומגלחים את שערם ....

- כך, כאחרוני הפליטים בקוסובו נראינו וגם מצב רוחנו תאם את הופעתנו. כחניכים טריים מאוד התרגשנו באחד הערבים מביקור המג"ד אורי אלחנני, קודם כל בגלל שבקורו קיצר את שעות הקאדר בלילה ושנית כי זכינו לראות את המפקד.

ככל מפקד בצה"ל שאל אורי אם יש לנו שאלות ובקשות (שכמובן לא הייתה שום כוונה לתת להן תשובות מעבר ל- "זה מה שצה"ל מנפק", או להיענות להן). הקדים את זמנו אחד מחברינו (למען צנעת הפרט שמו שמור אצלי לעד)  וביקש לדעת אם החיילים (אנו) נוכל לקבל נעליים מרופדות נגד הקור. הקדים את זמנו אמרתי? ראו איזה נעלים מקבלים הלוחמים כיום (ישנן יחידות מיוחדות שאפילו חימום חשמלי יש לנעליהן).