אלי שבדרון

מעריב 2002

אלי (אלכס) ושיר שבדרון, תאומים זהים, שניהם אמנים ומורים לאמנות, נולדו לפני 52 שנה ("רצו לקרוא לנו בועז ויכין, וכל מיני שמות סמליים מהסוג הזה"). באותם ימים, כדאי להזכיר, טרם ההפריות והאולטרסאונדים, שיא התחכום באבחון ההריוני התמצה בסטטוסקופ של הרופא שהונח על בטן היולדת, כך שלידת תאומים היתה לא פעם הפתעה גמורה, בנוסח "רק רגע, גברת, זה לא מים, זה שניים", וגם שלושה וארבעה וחמישה. "ראינו פעם סרט וידאו על לידה ביתית בנורווגיה לפני 15 שנה", מספר ד"ר בליקשטיין, "ובכל פעם מודיעים שם לאב המאושר, שמצלם את הלידה, ש'רגע, הנה בא עוד אחד'. בילד הרביעי המצלמה פשוט צונחת לרצפה. האבא התעלף"."גם אמי לא ציפתה לשניים ­ כולם חשבו שהיא סתם השמינה", מספר שיר שבדרון. "פתאום יצאו לה שני תינוקות, בהפרש של חמש דקות, כל אחד במשקל שלושה וחצי קילוגרם". אכן, משקל נאה, שכמותו נדיר לראות אצל תאומים. באותם ימים רק תינוקות בריאים וחזקים שרדו, בעוד שכיום, בגלל שכלולי הרפואה, מתאפשרות לידות מוקדמות של פגים זעירים כל כך "שאפילו עוף כזה לא היית קונה", כהגדרתו הפלסטית משהו של ד"רבליקשטיין. לשם המחש ה: מתוך 12 אלף תאומים, קיים סיכוי ש­11 אחוז ייוולדו במשקל של מתחת לקילו וחצי ­ מתכון בדוק (40 אחוז סיכון) לבעיות התפתחותיות ונכויות קשות. אבל השבדרונים, כמובן, לא ידעו שהם נס רפואי. "אנחנו כמו יעקב ועשיו ­ אני יצאתי שני בלידה, אבל בברית התבלבלו, לקחו אותי קודם וקראו לי על שם הסבא", מספר אלי שבדרון בחיוך. מתברר, שכמו בתנ"ך, בין תאומים יש משקל משמעותי לשאלה "מי יצא ראשון". האם, שגילתה דווקא מודעות מתקדמת יחסית לאותם זמנים, לא הלבישה אותם בבגדים זהים, "ואפילו התעקשה שנלמד מהתחלה בכיתות נפרדות, מה שהיה לטובתנו, כי כך יכולנו להתפתח קצת בנפרד".אבל הטבע עשה את שלו, כיוון שאלו הם תאומים זהים, החולקים אותו מטען גנטי (ראו מסגרת). שני הילדים היו שובבים, ומוכשרים באופן בלתי רגיל בציור. "שנינו ציירנו מגיל אפס. בתערוכת ציורי ילדים במוזיאון לקחו ציורים של שנינו. היה לנו עולם שלם משלנו. ההורים היו כל היום בעבודה, ואנחנו שיחקנו ורבנו והקמנו לנו ארמונות של סולטנים ודמויות מפלסטלינה וממקלות של ארטיקים. מצד אחד, היתה בינינו תלות אדירה ­ מצד שני, רצון אדיר להשתחרר מזה, ומצד של ישי, כל אחד סומך על השני שיציל אותו, אם יש צורך".בכך בעצם סיכם אלי שבדרון, תאום שיש לו כבר פרספקטיבה, את תמצית ההווי ה"תאומי". "כל החיים עסוקים התאומים בתמרון בין מצבים של שיתוף פעולה בלתי רגיל ותחרות", אומרת היועצת החינוכית מרים טמיר, אם לתאומים בוגרים. האחים שבדרון עזבו, כל אחד בזמנו (שיר בכיתה י', אלי בכיתה י"א) את התיכון לטובת בתי ספר לאמנות ­ שיר לוויצו, אלי לבצלאל. הם התגייסו בזמנים שונים, שירתו ביחידות שונות, נסעו לחו"ל בזמנים שונים והתחתנו בהפרשים גדולים (אלי בגיל 25, שיר בגיל 40). כיום שניהם עוסקים באמנות. אלי גר בירושלים, ומלמד אמנות במכללות, בסדנאות ובבתי ספר לאמנות. שיר מתגורר בתל­אביב, ומלמד אמנות בשנקר ובתלמה ילין. "אנחנו עובדים אחרת, מלמדים אחרת, אבל עדיין קיימת איזו השלמה הדדית. כשהוא נתקע עם ציורים, הוא קרא לי. אני המשכתי והוא סיים. לפני חודשיים, כשאבא שלנו נפטר בבית, שיר ביקש ממני שאבוא לעזור לו לעשות יציקה לפסל פנים של אבא ומיד באתי, ועבדנו על זה יחד, בלי מילים, כל אחד ידע מה הוא צריך לעשות". באמצע, כמובן, עברו השניים את כור ההיתוך הבלתי נמנע של סיפורי כפילות משעשעים בבית הספר ובצבא. כמו הסיפור על אותו בדואי בסנטה קתרינה, שראה את אלי יורד מהמטוס והחל להשתחוות אפיים ארצה. "התברר שהוא הכיר את אחי, שהיה שם לפני ועזב, והנה, הוא שוב רואה אותו יורד מהמטוס. הבדואי כנראה חשב שראה את מלאך אלוהים". בתקופת האוניברסיטה נסעו השניים לחו"ל, כל אחד בזמן אחר. "קבענו להיפגש בהולנד, אבל לא סיכמנו תאריך. כשהגעתי לאמסטרדם, אני רואה שכולם נורא נחמדים אלי. התברר שאחי הגיע לשם לפני, והוא כבר הספיק לעשות לו שם חברים. פגשתי אותו בהפתעה, ברחוב, ואני לא אשכח את התחושה הזו, המוזרה ­ פתאום אתה רואה את הכפיל שלך צועד מולך".עד היום, מספר אלי, המזכירות בבתי הספר שבהם הם מלמדים מתבלבלות. "הלכתי יום אחד לבקר את אחי בשנקר, והמזכירה מדברת אלי כאילו אני שיר. 'אני אלי', אני אומר לה, 'אחיו התאום', והיא עונה לי 'נו בטח, ומחר תהיה משה'". "אנשים תמיד מאשימים אותנו בסנוביות", מספר בחיוך עידו לב (21), "מפני שאנחנו לא אומרים להם שלום. 'אתה לא יכול להגיד שלום?'. לך תסביר להם שהם מכירים את אחי, רועי, לא אותי". גם לצמד האחים לב לא חסרים קוריוזים, עוד מימי בית הספר: "פעם החלפתי את אחי, רועי, בשיעור אנגלית. הוא היה חולה, והמורה החזירה מבחנים", מספר עידו לב. "אחי עשה מבחן על הפנים, והמורה עשתה לי שיחת מוטיבציה של שעה. מה יכולתי להגיד לה? שאני לא רועי? אז אמרתי לה שמעכשיו אקח את עצמי בידיים. אני חושב שהוצאתי את אחי ממש טוב מהסיפור ההוא". בענייני בחורות הדברים מגיעים לא פעם לשיאים מביכים. "פעם אחי שיר בילה חופשה בצפון עם אשתו, ופגש שם מכר שלי, שמכיר את אשתי", מספר אלי שבדרון. "מאוחר יותר, אחרי כל מיני קריצות ורמזים, התברר שההוא חשב שזה אני, שאני פשוט לא אומר לו שלום מפני שאני עם המאהבת". האחים לב, החתיכים הצפונים ילידי רמת אביב ג' (הם בניה מנישואים קודמים של לאה לב, כיום אשתו של יורם גלובוס), טוענים בתוקף כי מעולם לא התחלקו או התחלפו בחברות, "אבל נכון שיש לנו אותו טעם", מאשר עידו לב. "הייתי בא ומספר לאחי, 'שמע, שמתי עין על זאת וזאת', והוא אומר לי, 'לא יכול להיות ­ גם אני!'. וגם לבחורות, מתברר, יש טעם עקבי: לא פעם הן רואות אח אחד ויוצרות קשר עם האח. "היתה לי פעם חברה שבעצם ראתה את אחי קודם , וכשיצאתי לחופשה מהצבא, היא פגשה אותי ברחוב וקפצה עלי, כי היא חשבה שאני זה הוא", נזכר אלי שבדרון, "בסופו של דבר, כשנפרדנו, היא התחתנה עם בחור אחר, שדומה לשנינו. אולי זה התאום השלישי שלנו".עידו לב, שגילם את מומו הנחשק בהפקה המחודשת של "אסקימו לימון" והפך לאליל הבנות, מודה שמאז שהתפרסם העניינים הסתבכו עוד יותר: "אחי, שממש לא אוהב חשיפה, די סובל מהפרסום שלי. בנות כל הזמן ניגשות אליו, מבקשות חתימה. הוא מנסה לשכנע אותן שהוא לא עידו, אבל זה לא עוזר, אז בסוף הוא נותן להן חתימה וכותב 'עידו, אח של רועי'. האמת היא שאני תמיד מנחם אותו שהוא רק מרוויח מכל העניין. אני עשיתי את כל העבודה, והוא קוטף את התהילה". לנושא הרגיש של שחרורם המוקדם של השניים מן הצבא, שתפס כותרות במדורי הרכילות, מסרב עידו לב להיכנס. "אני רק יכול להגיד שכל אחד מאיתנו השתחרר בנסיבות שונות, מסיבות שונות. אבל לאנשים לא אכפת מה באמת היה. זה בדיוק הקטע: תופשים אותנו כמו איזה גוש כפול, לא מבינים שלכל אחד מאיתנו יש את האישיות ואת העולם שלו".

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/archive/ART/305/465.html