עוזר נולד בירושלים בשנת 1952. גדל והתחנך במושב ברק בעמק יזרעאל. למד ספרות וחינוך באוניברסיטת חיפה. לאחר שירותו הצבאי כלוחם במלחמת יום כיפור, במסעו לזהות היהודית, למד בישיבת אור שמח בירושלים. היה למנהל חינוכי במגזר החרדי. עוזר עמד מאחורי הקמת כתב העת דימוי והיה אחראי על הענקת שמו. לנגד עיניו עמד הרצון להשיב ליצירה היהודית את היחס לביטוי היצירתי. בשנות התשעים ליווה את הקמת כתב-העת לשירה "משיב הרוח" ומאז הוא משתתף בעריכת גליונותיו.
חתן פרס ראש הממשלה פעמיים: לשנת 1993 ולשנת 2014, ואומן האוניברסיטה העברית לשנת 2015.
עוזר כיהן גם כיו"ר מועצת מערכת "מאזנים" של אגודת הסופרים העבריים.
ערב מלחמת יום כיפור היה עוזר ידיד קרוב של ראובן פוליטי, ששרת לצידו, והשניים התנסו בכתיבת שירה. ראובן פוליטי נהרג במלחמה, ולאחריה הביא עוזר למשפחתו את קובץ השירים שפוליטי הותיר אחריו. אחד השירים של פוליטי, "אמא, אבא וכל השאר", הולחן בידי עידן רייכל ובוצע בידי עידן חביב.
מתגורר בירושלים. נשוי לנעמי ואב לשבעה ילדים.
יוסף עוזר פורסם: 25.08.13 , 20:04
במקום יציאה הביתה, "עד אחרי החגים", הפך מבצע יום הכיפורים של יוסף עוזר לצום מתמשך בצפון, שחלקו הגדול התקיים במקלט המופגז לעייפה
יוסף עוזר
אֲנִי הַלָּכוּד
מֵהַבּוּנְקֶר בְּקוּנֵיטְרָה
הַשָּׁעָה אַחַת וַחֲמִשִּׁים
עוֹד כַּמָּה שָׁעוֹת אֵהָרֵג
אֲנִי נוֹתֵן קוֹקוֹס וָרֹד לַטַּיָּס הַסּוּרִי
מַעֲמִיד שִׁרְיוֹנָאי סוּרִי פָּצוּעַ לְהַשְׁתִּין
מְשַׁנֵּן "שָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי
אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָּךְ"
אָבֵל עַל הַמִּכְחוֹל
מְקוֹנֵן עַל הַמִּלִּים
סוֹפֵד לַצְּלִיל.
שֶׁהֶאֱמַנְתִּי לִמְצֹא
מְנוֹרָה אַחַת קְדוֹשָׁה.
שֶׁהִתְאַכְזַבְתִּי יוֹתֵר מִנַּחַל.
שֶׁנָּחַלְתִּי שִׂנְאָה וְאַהֲבָה.
שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם הִיא שֶׁקָּרְעָה בִּי
תֶּלֶם יִזְרְעֶאל.
(מתוך "עמק יזרעאל ירושלים", ספר שירים)
בשנת 1973, לפני החגים של חודש תשרי, אני חייל סדיר לקראת סוף השירות. התנדבתי לעלות לרמת הגולן כמפקד מארבים, תוך "הבטחה" שבעקבות הפעילות המבצעית הזו אצא לבית "לכל החגים". הייתי בן 21. באוקטובר חל גם יום הולדתי. הבסיס היה בקוניטרה במבנה שנקרא "בית הספר" או "בית הדמים" בפי החיילים. שירתתי בסיירת אגוז. המשימה: מארבים כל לילה לצירי החדירה של "המחבלים".
בערב יום שישי השגרה כרגיל: עמדנו במגרש המסדרים, זיוודנו את הקומנדקר בנשק למארב. לא קיבלנו רמז לשום מלחמה. במלחמה לא נכנסים למארב לילה עם רובה ומרגמה 52 מילימטר. נסענו לדרום הרמה לקחת כמה מילואימניקים, וליל הכיפורים נעשה בשטח מול סוריה. סיסמת המארב: "שמחת חג". הפתקה שעליה רשם המפקד את הסיסמאות הסודיות ואת הקודים של הקשר שמורה אצלי עד היום.
היה זה לילה רגיל לחלוטין, מול טנק סורי שנשאר שם ממלחמת ששת הימים, סורקים את האזור במכשיר מגביר אור כוכבים. שומרים על שקט. אין פעילות חריגה. עוד חודשיים אשתחרר ואלך ללמוד אמנות. אחרי יום כיפור אני יוצא הביתה כמובטח, "עד אחרי סוכות".
עם שחר אני מדווח בקשר שהכול תקין ואוסף את החיילים. נעים להרגיש בקומנדקר את הרוח שורקת באוזניים. הקו הארוך של הכביש מאפשר לדהור, ואני ממהר למיטה. הגענו לבסיס בשמונה בבוקר. הנשק שקיבל מאיתנו את הציוד היה ישנוני. הוא צם. הוא לא יודע שעוד כמה שעות הוא ייפצע קשה בהפגזה פתאומית שאיש לא הכין אותנו אליה. בשעה זו, גולדה התווכחה עם דדו ודדו התווכח עם משה דיין ומדינת ישראל הייתה בצום מידע.
פרקנו את הקומנדקר והכנו אותו לחיילים שצריכים לצאת למארב במוצאי יום הכיפורים. בשעה 13:00 אני צופה מהקומה השנייה ב"פראיירים" שמתכוננים במגרש. חמישים דקות אחר כך נשמעת שריקת מטוסים והבסיס שלנו מופצץ. פגזי תותחים נשמעים במבול אדיר. אנחנו בהלם. אני וחבריי מתפרצים בתחתונים החוצה כגלמים ובוהים בשמיים: "מה קרה?"
אנחנו דוהרים לבונקר, מרחק 150 מטר, אבל הסיכון אדיר. האדמה כולה קופצת עם נחיתת הפגזים. הגענו עשרה, ובדרך נהרגו הטבח והאפסנאי. בקשר לא מובן מה קורה. אנחנו לבד. ההפגזה אימתנית. שומעים ברדיו שגם התעלה מופצצת. הטרנזיסטור משמיע סיסמאות מוזרות. בתוך הבונקר רעבים מאוד. יש כאלו שצמו. אני בצום שנמשך עד יום שני. יש קצת גרעינים, וגם ויכוח בין מעשנים ללא-מעשנים.
הפצצות שהבונקר סופג נשמעות יותר כטילים. אולי RPG? אולי קטיושות? מכוונים אלינו ממש. הקצין לוחש שיש סורים בגבעה הקרובה, 300 מטר מאיתנו. מציעים שלכל אחד יהיה רימון ביד, ושאם יגיעו הסורים נפעל. בשלב הזה אני מחליט לכתוב במהירות יומן. אם אתרסק, איך אבא ואימא העדינים שלי יידעו מי אני ואיפה התפזרתי?
הוצאתי דפים מהכיס. כתבתי בחושך בידיים רועדות מפגזים. כתבתי את שמות החיילים. את שמי. את מחשבותיי. את דבריהם, שתהיה עדות אם יהיו אלו מילותינו האחרונות.
תעודת החייל הסורי. רציתי להחזיר אותה להוריו
מוכרח להיות שלום
שעות האימים האלה הפכו אותנו לנעדרים זמנית. בערב יום ראשון הגיע חילוץ. טיפסנו על הזלדה והגענו לבסיס השריון הקרוב. בשטח מסביב קלטנו טנקים שרופים משני הצדדים, ומאות סורים הרוגים.
"הסיסמה היום - שמחת חג", כתבתי בבונקר. "נמצאים איתנו עדוט, פוליטי, זבטני, לנסקי, צציק, דדי, אברהם כהן, מותי, מתי, גיל, מרגלית, שמן, חדד, אני יוסף עוזר. מה עושים היום חבריי לבונקר? התנתקתי לחלוטין מהחברים".
לאחר המלחמה ידעתי שאעשה דבר משמעותי אחד: אתעד. בכתיבה שעיקרה שירה, על פי דרכי, אני עדיין כאילו ממשיך את היומן ההוא. לאט נושרים הזיכרונות אבל לא המסקנות מאותה הונאה עצמית.
בידיי פנקס של חייל סורי הרוג ששלפתי מכיס חולצתו. לתומי חשבתי שאוכל להעניק אותו להוריו. הרי מוכרח להיות שלום אחרי הדבר האווילי הזה שנקרא מלחמה.
השיר של ראובן פוליטי שנערך והולחן על ידי עידן רייכל:
...........................................................................
[למטה תמצאו את השיר המקורי שראובן כתב ומסר לי כמה ימים לפני המלחמה]
..............
וּכְשֶׁהַלַּיְלָה תָּם וְהַשֶּׁמֶשׁ מְאִירָה
הֲתֵדְעִי אִמָּא מַה לְעֵינֵינוּ נִרְאָה?
עֵצִים סָבִיב, רָמֵי צַמֶּרֶת אַךְ חֲרוּכֵי גֶּזַע
בָּתִּים גְּדוֹלִים סָבִיב אַךְ הֲרוּסִים הֵם דְּהוּיֵי צֶבַע
מְהַלֵּךְ עַל הֲרִיסוֹת אֲנִי, אִמָּא
וְתַאֲמִינִי לִי אֵין כָּאן שׁוּם אַגָּס וְאֵין כָּאן פֶּרַח
לֹא גִּבּוֹרִים אֲנַחְנוּ כִּי מְלַאכְתֵנוּ שְׁחֹרָה
תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ, תָּבוֹא הָעֲלָטָה
וְאָז נָנוּם בְּבִגְדֵּנוּ בַּמִּטָּה
כֵּן אִמָּא, זֶה חָשׁוּב, זֶה קָשֶׁה וְזֶה נוֹרָא
בְּחַיַּי שֶׁזֶּה קָשֶׁה אַךְ אֲנִי נִשְׁאַר
אֲפֹרָה הָאֲדָמָה וְשָׁחֹר הָאֹפֶק
וּכְחֹל שָׁמַיִם כְּאִלּוּ מִשְׁתַּהֶה וְהוּא מַמְתִּין
וְלֹא נוֹגֵעַ, הוּא לֹא נוֹגֵעַ בָּאֹפֶק הַשָּׁחֹר
בֵּינֵיהֶם חָלָל, שׁוּם קֶשֶׁר וְכָל הַשְּׁאָר
וְזֶה קָשֶׁה מְאוֹד אַךְ אֲנִי נִשְׁאַר
יֵשׁ כָּאן גֶּדֶר תַּיִל וְאַחֲרֶיהָ חֶרֶב שְׁלוּפָה
אִמָּא, אַבָּא וְכָל הַשְּׁאָר
לֹא גִּבּוֹרִים אֲנַחְנוּ כִּי מְלַאכְתֵנוּ שְׁחֹרָה
תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ, תָּבוֹא הָעֲלָטָה
וְאָז נָנוּם בְּבִגְדֵּנוּ בַּמִּטָּה
כֵּן אִמָּא, זֶה חָשׁוּב, זֶה קָשֶׁה וְזֶה נוֹרָא
וּכְשֶׁהַלַּיְלָה תָּם וְהַשֶּׁמֶשׁ מְאִירָה
הֲתֵדְעִי אִמָּא מַה לְעֵינֵינוּ נִרְאָה?
................................................
מהו גלגולו של השיר הזה שעבר כאש לצעירים? השיר היה אצלי משך שנים רבות. כתב אותו ראובן פוליטי, ידידי שנהרג בתל ליד חאן ארנבה- במלחמת יום הכיפורים. השיר נכתב בקונייטרה - ראובן נתן לי את המילים ימים ספורים לפני המלחמה כי נהגנו להציג את יצירותינו זה לזה. לאחר שנים רבות [1993?] התבקשתי לכתוב רשימה על "החייל שלי" שהתפרסמה באחד האתרים. עברו עוד שנים וגלי צה"ל מצאו את השיר באתר וחיפשו את בני המשפחה כדי שהשיר יולחן על ידי עידן רייכל ליום הזכרון בשנת 2011. כך השיר הפך להיט בפי הצעירים. ופרץ החוצה. פעם באחד ממועדוני "בני עקיבא" ראיתי את השורות "לֹא גִּבּוֹרִים אֲנַחְנוּ כִּי מְלַאכְתֵנוּ שְׁחֹרָה / תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ, תָּבוֹא הָעֲלָטָה" רשומות במכחול עבה של צבע גועש על הקיר מעל ארון הקודש. הנה המילים המקוריות:
................................................
אַבָּא אִמָּא וְכָל הַשְּׁאָר
בְּחַיַּי שֶׁזֶּה קָשֶׁה אַךְ אֲנִי נִשְׁאַר
עֵצִים סָבִיב, רָמֵי צַמֶּרֶת
אַךְ חֲרוּכֵי גֶּזַע
בָּתִּים גְּדוֹלִים סָבִיב,
אַךְ הֲרוּסִים וּדְהוּיֵי צֶבַע
מִתְהַלֵּךְ עַל הֲרִיסוֹת אֲנִי, אִמָּא
וְתַאֲמִינִי לִי אֵין כָּאן שׁוּם אַגָּס וְאֵין כָּאן פֶּרַח
אֲפֹרָה הָאֲדָמָה וְשָׁחֹר הָאֹפֶק
וּכְחֹל שָׁמַיִם כְּאִלּוּ מִשְׁתַּהֶה
מַמְתִּין וְלֹא נוֹגֵעַ, בָּאֹפֶק הַשָּׁחֹר
בֵּינֵיהֶם חָלָל, שׁוּם קֶשֶׁר וְכָל הַשְּׁאָר
זֶה קָשֶׁה מְאוֹד אַךְ אֲנִי נִשְׁאַר
יֵשׁ כָּאן גֶּדֶר תַּיִל וְאַחֲרֶיהָ חֶרֶב שְׁלוּפָה
אִמָּא, אַבָּא וְכָל הַשְּׁאָר
לֹא גִּבּוֹרִים אָנוּ כִּי מְלַאכְתֵנוּ שְׁחֹרָה
תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ, תָּבוֹא הָעֲלָטָה
וְאָז נָנוּם בְּבִגְדֵּנוּ בַּמִּטָּה
כֵּן אִמָּא, זֶה חָשׁוּב, זֶה קָשֶׁה וְזֶה נוֹרָא
וּכְשֶׁהַלַּיְלָה תָּם וְהַשֶּׁמֶשׁ מְאִירָה
הֲתֵדְעִי אִמָּא מַה לְעֵינֵינוּ נִרְאָה?
עַל עֵצִים חֲרוּכֵי גֶּזַע מְאִירָה
עַל בָּתִּים הֲרוּסִים וּדְהוּיֵי צֶבַע. [ 3-10 1973]
...................................
שיר נוסף של ראובן נותר אצלי והוא לא פורסם ברבים [ראובן סיפר לי על נורית אהובת נעוריו]:
....................
ים של דמעות
יָם שֶׁל דְּמָעוֹת
שְׁחֹרוֹת כַּמָּרָה
נִגְזַר עָלַי לִשְׂחוֹת בּוֹ
בְּלִי אֹמֶר מִלָּה
יָמִים וְרֻדִּים, נִסְתָּרִים,
מֵעֵבֶר עַרְפִלֵּי זִכְרוֹנִי
וְרוּחַ קָדִים תְּסַמֵּר בְּשָׂרִי.
אֵין עוֹד יָמִים שֶׁל שֶׁמֶשׁ
וְלֹא שֶׁל אַהֲבָה
אֲהוּבָתִי הָלְכָה לָהּ
וְאִתָּהּ גַּם חֲלוֹמִי
אֵין עוֹד יָמִים שֶׁל שֶׁמֶשׁ
וְלֹא שֶׁל אַהֲבָה
........................................................
ראובן פוליטי, יוסף עוזר (11.05.05)
פוליטי ראובן: בן מזל ומשה, סמל בית העלמין הצבאי: הר הרצל אזור: ה, חלקה:2 שורה: 3 קבר: 10 נהרג ביום כ"ד בתשרי תשל"ד (20.10.1973), בתל ענטר.
כאשר אני חושב עליו, אני יודע שהיה לו שם פרטי, לפני ששמו נחרט באבן בהר הרצל. זה היה גם לפני שייצרו את האינטרנט הזה שמעולם לא הכיר, ובו מהבהב באתר החיילים, נר הנצח המפוברק, כפי שחיינו נהיו מפוברקים כל כך.
מופלא הוא הזיכרון, כולנו נאבקים לזכור. בתקווה שייאבק כך מישהו גם למענינו. ואני זוכר שראובן שלא הקים משפחה, היתה לו אהבה. אפשר לזכור ריח של לחם. תמונה של זריחה. סערה של ים. אבל זיכרון של עיניה שאומרות בעצימת עיניים: אני אוהבת אותך... גם למתנה הקטנה הזו לא היה המשך.
החייל שלי -ראובן פוליטי היה ג'ינג'י. הוא כתב שירים שמיד אחרי מותו העבירו צמרמורת במי שקרא אותם. לא מפני עוצמתם האומנותית דווקא. לא בגלל זה. היתה בהם בשורת מוות שיכלה להתפרש רק לאחר המוות. יש לנו חוש ריח מפותח מאד למוות. אבל היה שם עוד משהו, בקונייטרה אליה התנדבנו לעלות, שהרי בחגים הקרבים, בחגי חודש תשרי, נזכה לחופשה ארוכה ארוכה בזכות התנדבות זו. חיילים תמימים של "סיירת אגוז" שלא היו מודעים כלל להיותנו כלים במשחק פוליטי שהתרחש מאחורי הקלעים הפוליטיים במשחק הכוחות שבהתמודדות בין אמריקה לברית המועצות - גושי אידיאולוגיות ענקיות מאתנו, מארצנו הרוטטת בין קיום להכחדה. מאבק אליו אתוודע כאשר אקרא כעבור עשרות שנים בזיכרונותיו של קיסינג'ר: עכבתי את ניקסון שלא לתת לישראל מיד את רכבת הנשק כדי שכוחות צהל יישחקו מעט, ונוכל לקרב את הסכמת שני הצדדים להסכם שבו נפיל את רוסיה שתכיר בעדיפות הנשק המערבי. וכן, לאחר שבעצמי אעבור תהליכים ושינויים שבהם לא אכיר בהם את עצמי, את ארצי ואת מולדתי - כי אלך לארץ אחרת ששמה:
היהדות...
ראובן פוליטי נכנס לנפשי ואני נכנסתי לנפשו באותם ימי מארבים משותפים בהם השווינו את שירי הבוסר שלנו. אהבנו את השיר החדש של להקת כוורת. סנדרסון ומי עוד, שרו: "אני זוכר אותה מהמכולת, אני זוכר אותה קונה שם סולת", כי ערוצי קניות עדיין לא היו בארץ ישראל. הייתה גם עקיצה קלילה באחד משיריהם על גולדה שמסרבת לפגוש את האויבים שלנו - אינני יכול כבר לצטט עקיצה מהזיכרון. [ברור היה לי שאלה השורות מכוונות רק לגולדה מאיר: היום תמצא שהנושא לכל ויכוח/ הוא מה בא קודם - הביצה או התפוח,/ אחד אומר שנגמרים לו השמיים/ כשיש מספיק אוויר למדינה או שתיים./ אולי בכל זאת נסתדר,/ היא תרצה אז נתגבר,/ היא מנעה כל גישה,/ זה מה שקרה כש... ]
היינו שרים ביחד עם פוליטי תנצב"ה. אני הייתי מפקד מארב והוא היה חייל צעיר ממני. אני עדיין לא פרסמתי את שירי, רק אחרי מלחמת יום הדין ההיא עליתי למשה שמיר, עורך מוסף הספרות של מעריב. שירים שנוצרו ביני לבין הילד הבלתי פוליטי שימות, שבכיסו תפילה לפני הקרב שכתבתי אני, בכתב ידי, כבקשתו, מפני שהתפילות שחילק הרב גורן נחטפו מיד על ידי כולם, כל החיילים החילונים וביניהם אני.
כתבתי את התפילה בערב, בעט כדורי כחול, והיא נמצאה בכיסו למחרת כשנהרג בחאן ארנבה בהפגזה המזוויעה שבה נצמדנו אל התעלות ואני שמתי את מכשיר הקשר שעל גבי צמוד לראש שלי, שאולי יגן עלי שלא ייכרת לי הראש. היא נמצאת התפילה הזו, מן הסתם, בבית אחד מאחיו, שהרי הוריו כבר ודאי אינם כבר בין החיים.
ידידותינו הרשתה לו לספר לי סוד עצבותו על הפרידה מנורית. מי היא נורית? היום היא צריכה להיות כבת ארבעים פלוס. האם יש לה ילדים - אהבה? האם היא מובטלת, חד הורית? האם היא אמא בשחור, בירוק, במופשט? האם תמכה בצעדה של כְּנָפוֹ? האם היא בעד הגלובליזציה או נגדה? מה דעתה על החיסולים הממוקדים? היא בעד הפינוי? נורית, אינני יכול לספר לחייל שלי דבר ממה שעובר עלינו. אינני מכיר את נורית. כמו שלא הכרנו את ברוך ג'אמילי. אולי. אבל הוא אהב את נורית.
וזיכרון האהבה הזה וגעגועיו של הידיד למשך שלושת החודשים צפונים בלבי. אני מאמין שאהבתו משתמרת. יש לה משמעות למרות מקומה המקנן רק בענפי הזיכרון שלי שעמוס בחיי האישיים, בחיי המשפחה והמצוקה בה אני כותב, זוכר, שוכח, מתבגר, כל מה שהחייל שלי חדל ממנו. כמה מופלא הזיכרון, כולנו נאבקים לזכור. בתקווה שייאבק כך מישהו גם למעננו. ואני זוכר שלראובן שלא הקים משפחה הייתה לו אהבה. אפשר לזכור ריח של לחם, תמונה של זריחה, סערה בים, אבל זיכרון של עיניה שאומרות בעצימת עיניים: אני אוהבת אותך.
החייל שלי היה אומר: מה חיינו לולא הסערות האלה שהים שלהם אין סופי גם אחרי המוות?
הוא כתב:
"ים של דמעות שחורות כמרה / נגזר עלי לרחוץ בו בלי אומר מילה/ אהובתי הלכה לה ואתה גם חלומי/ אין עוד ימים של אושר ולא של אהבה/ אהובתי הלכה לה ואתה גם חלומי."
הוא היה כבן 19. אני בן 21. אופנועים הוא אהב. לפעמים כדי לתאר גבר לעניין די לשים ליד הדימוי שלו אופנוע. הוא היה אומר מאתיים עם פתח מתחת לאלף. ביום הראשון למלחמה, בדיוק בעשרה לשתיים החלה הפגזה פתאומית. היה כפור, אני צמתי. רצנו בתחתונינו ובקסדה על הראש לבונקר שנקרא שכפ"ץ. היינו חמישה עשר חיילים שעדיין איש לא גילה להם שזוהי מלחמה. מוקפים סורים שלא גילו אותנו. הוא סיפר בדיחות להפיג את המתח. אני מפרסם כאן לראשונה מהיומן שכתבתי אז, בשכפ"ץ ההוא. כתבתי בחושך. כתבתי מפחד שנקבר מתחת השכפ"ץ והורי לא יוכלו לזהות אותי את השיחות שדברו כולם, את ריח הדם של שמן שהיה פצוע קשה ושכב באמצע,
הנה חלק ממה שכתבתי: הסיסמה היום - שמחת חג. נמצאים אתנו : עדוט, פוליטי, זבטני, לנסקי, צציק, דדי, אברהם כהן, מותי, מתי, גיל, מרגלית, שמן, חדד, אני יוסף עוזר.
ואחרי כמה תיאורים על עצמת ההפגזה כתבתי:
...פוליטי אומר - בטח אימא שלי התחילה לעשן, או לאכול גרעינים. (מחוסר אוכל עשינו חלוקה בין הסיגריות לבין הגרעינים. מרגלית טוען שמי שמעשן צריך לוותר על גרעינים).
...פוליטי עושה הצגה של דיבור בטלפון שלמעשה מנותק: "שלום אימא...איך את מרגישה, כן, הכל בסדר אצלי... מה, בא לבית טנק מצרי... שכח את הצריח אצלנו בבית? בא לבקש מים?"
פוליטי מציג קופסת "טיים" מרוטשת: "זו יכולה להיות החביתה האחרונה" ומוסיף: "איפה הסיגריות של מתי?" [הרוג בדקות הראשונות של המלחמה] גיל, הקצין, פוקד: "חברה, מפגיזים בחוץ, אל תפגיזו בפנים!"
דיברנו שנחזיק רימונים, אולי נצטרך להתאבד. סורים אינם מכירים באמנת ז'נבה. המצוקה והפחד הסמויים מצאו מסלול במלחמת הגרעינים במעשנים.
סיגריות ההרוגים יכלו לשכך מעט את המתח.
למזלנו ביום ראשון בבוקר חולצנו מהבונקר לבסיס השריון הקרוב. הסורים היו כבר בנפח.
אחר כמה ימים היה זה. הצטווינו להחזיק באיזו גבעה סורית נטושה שהייתה חרושה בתעלות. עם העלייה אל גבעת הרוע ההיא, החלה הפגזה כותשת של הסורים. חתיכות הפגזים שרקו לי ליד האוזניים. כולנו, גדוד סיירת, נצמדנו לתעלות. פתאום הופיע מישהו בקשר והודיע על ג'ירפה.
פתאום הג'ירפה הפכה לנמר. בעלי חיים תמוהים שתפסו את מקום שמם המפורש של הפציעה והמוות סימנו את צביונו החייתי, הברברי של האדם כבעל חיים שלא נמלט מהמלחמה. אחר כך הלכתי ללמוד באוניברסיטה. והלם הפגזים רדף אותי והקפיץ אותי לילות רבים. בדמיוני הוא מופיע חייל א-פוליטי ששם משפחתו הוא פוליטי. מעין דווקא נצחי של שובבות נעורים שהוא החדיר לתוכי באותה ידידות קצרה... המוזרויות שבכתיבת התפילה לקרב בידי. אולי לא דייקתי בהעתקת התפילה?
האם יש לזה קשר שהיום אני עצמי הפכתי לחרדי?
ואפילו שבאיזו דרך משונה מצאתי באינטרנט ביצוע מוסיקלי שביצע הרב רחלין שהחרדים מתעבים, ובו הוא שר על, כן, על ראובן פוליטי, עם אופרה מהממת, עם קולות שופר ודיגום תותחים, אני כותב זאת לבקשת מנהלת האתר, אצבעותיי פורטות על המקלדת בעייפות וברקע שיחות על הזיכרון והגבורה, אבל אני נרדם, סחוט מיום עבודה בתלמוד התורה ומחזרה אל החייל אשר נח לו מנוחת עולמים, שם, בהר, והמצבה עליו היא כמו הֹר הָהָר הקטן, על ראובן.
..........................................................................
שׁוֹנִים
לְעָלֶה יָבֵשׁ חָלַף הָרֵיחַ כְּבָר
מְעַט וְגַּם צוּרָתוֹ
תְכוּלָה בַּיְּקוּם הָאֵין סוֹפִי
וְאַתָּה מְחַפֵּשׂ אֶת
הֱיוֹתְךָ . שׁוֹנִים מִמְּךָ -
לְאֶבֶן אֵין סָפֵק. לִפְרֹחַ אֵין בְּמַעֲשֵׂיהֶם
גַּם לֹא לְחַיַּת הַבַּיִת שֶׁאֲנִי מַכִּיר
וְהִנֵּה הַבֹּקֶר עוֹלֶה לְאַט
וְהַמַּיִם טְעִימִים בַּפֶּה וַעֲדַיִן
כֹּה מָרִיר הָרֶוַח הַצַּר
שֶׁבֵּין הַהִרְהוּר לָעֵט :
פַּעַם רָאִיתִי אִישׁ שׁוֹקֵל חַיָּיו . רָאִיתִי
בַּמֶּה אִזֵּן אֶת כַּף הַמֹּאזְנַיִם
אַתָּה שׁוֹבֵר בַּמִּלָּה
לִרְאוֹת הֵיכָן אַתָּה מִתְאַחֶה,
חוֹפֵר קִיּוּם
זְנְגוּלָה *
עַפְעַף סוֹגֵר עַפְעַף
חֲבוּקִים כְּטַבְּעוֹת זְנְגוּלָה טְבוּעַת דְּבַשׁ
חָרַזְנוּ חוֹחִים וְשִׂמְחָה
רָאִינוּ עַיִן בְּעַיִן גַּם אִם לֹא בִּמְנוּחָה
פִּכְּתָה הָעֲלִיָּה הַגְּדוֹלָה מִבָּבֶל
גַּם מִשְׁפַּחְתִי
חֲפֵצָה לִהְיוֹת נָהָר :
אֲסֵפָה כִּנּוֹרוֹתֶיהָ הַשְׁתוּקִים
וְעָלְתָה לְאֶרֶץ מוּצְרֵי רֶפֶת וְכַוֶרֶת.
סַבָּא מִמִּטַּת חָלְיוֹ אוֹמֵר לְסַבְתָּא טוֹבָה לְהַקְדִּים תְּרוּפָה
לֶאֱפוֹת עִם נֶכְדָּהּ אֶת הַזְּנְגוּלָה
עָמֹק בַּשֶּׁמֶן הָרוֹתֵחַ - חֲבוּקִים עִגּוּלִים
כְּמוֹ פַּעַם - בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה. וּמַדּוּעַ לֹא יִמְתַּח כִּנּוֹרוֹ הַמְכֻוָּן
לוֹמַר שִׁירָה שִׁירָתוֹ. לֹא פַּעַם לִרְאוֹתוֹ עוֹמֵד בְּרֹאשׁ רֹאשָׁהּ
שֶׁל הַתִּזְמֹרֶת הוּא דּוֹבֵר עַרְבִית מְצֻיֶּנֶת בִּיְהוּדִית מִתְרַפֶּקֶת
וְכִנּוֹרוֹ עֶצֶב עָצֵב בְּכוּר הַהִתּוּךְ מֵצֵר.
הִבַּטְנוּ בַּסַּגְסֹגֶת: הִנֵּה, יָשַׁבְנוּ.
מַיִם חַיִּים עוֹמְדִים עַכְשָׁו בַּצֵּל.
שׁוּב תָּלִינוּ הַכִּנּוֹרוֹת עַל נְהָרוֹת.
שִׁיְטוּ דְּאָגוֹת הֲרוֹת צִפִּיָּה.
כְּהוּיִים, שַׁבְנוּ אֶל הַשְׁתִיקָה. מְנֵצִים,
כְּמַיִם חַיִּים הָעוֹמְדִים עַכְשָׁו בַּצֵּל הַמִּתְכַּהֶה.
*טבעות מאפה שמטגנים
וטובלים בדבש.
שִׁיר לַיְלָה מוּרָד - הַפֶּרַח שֶׁלִּי
מַבִּיטָה בַּחַלּוֹן
הָיְתָה שָׁרָה בְּשַׁחַר בְּדִידוּת
וְקוֹלָהּ מַגִּיעַ לִיּשֵׁנֵי הַרִפְאוּת בַּלַּיְלָה שֶׁל לַיְלָה.
חַשְׁרוֹת חִיּוּךְ עָלוּ בִּשְׁנָתָם וְזֹהַר עָטַף. רָאִיתִי
אֶצְבָּעוֹת מְרַקְּדוֹת עַל חָזָם בְּחִיּוּךְ שְׁנָתָם שֶׁהַלְמָה אֵלַי.
צְלִילֵי קוֹל לַיְלָה נִכְנְסוּ אֶל תַּן חֲלוֹם, כְּשֶׁהָיְתָה שָׁרָה לַיְלָה מוּרָד
וְקוֹלָהּ מִתְמַשֵׁךְ עַד הֲלוֹם,
זַמֶּרֶת מִצְרִית יְהוּדִית שֶׁהִתְאַסְלָמָה לְמַעַן אַהֲבָה
שֶׁהִיא חוֹלֶפֶת נָגוֹזָה בַּמּוֹרָד.
עֵינֶיהָ שְׁחוֹרוֹת כְּבוֹר צָמֵא, לִשְׂפָתֶיהָ לַהַט אָדֹם עַרְמוּמִי
וְקוֹמָתָהּ - תָּמָר תָּמֵהַּ בַּמָּטָר. אֲבָל הָאַהֲבָה? מְיַבֶּבֶת הָיְתָה לַיְלָה לַיְלָה
שֶׁקּוֹלָהּ זָמִיר וְאַהֲבָתָהּ צִפּוֹר טֶרֶף. דּוֹאָה מְמַקֶּדֶת מַבָּט.
כְּשֶׁכָּל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם נָתְנוּ לָהּ נַפְשָׁם וְהִכְאִיבוּ לְעַצְמָם בִּמְחִיאוֹת
עוֹד חָשָׁה לַיְלָה לְבַד. אוֹמְרִים אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם. שָׁרָה לַיְלָה,
נְהַר פְּרָת הִתְחָרָה עִם הַחִדֶּקֶל עַל גּוֹבַהּ הַגֵּאוּת, הַיְאוֹר רָקַד.
כַּמָּה הָיָה צָרִיךְ לָשִׁיר כְּדֵי לָחוּשׁ לֹא נֶחֱרַד. נִשְׁמָתָהּ הָמְתָה: "אוּרְבָּק עֻמְרִי יִיטוּל,
רִיָאבָּק חִיַרְנִי",* לִבָּהּ אָבַד. מַשַׁב קוֹל לַיְלָה מוּרָד : מִתְנוֹעַעַת, נוֹדֶדֶת לְקוֹל סִלְסוּל הָעֶצֶב,
גַעְגוּעֶיהָ סְתָו, כְּאִישׁ מַאֲזִין עָצוּב, נוּרַת הַלַּיְלָה מִן הַתִּקְרָה נוֹדֶדֶת, כְּאִישׁ מְקוֹנֵן, חַיְרָן*
שָׁרָה וְקוֹלָהּ מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו כָּל שֶׁלִּבּוֹ עֵר וְהוּא יָשֵׁן וְלַיְלָה שָׁרָה: חֶדֶר מָלֵא גַּעְגּוּעִים.
ושָׁרָה לַיְלָה לְבַד. רָאִיתִי
הַפְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל מְסִבִים רֹאשָׁם מַבִּיטִים לַכִּוּוּן בּוֹ שָׁרָה לַיְלָה מוּרָד.
הַוִּילוֹנוֹת בַּחֲמוּקִים מַרְעִידִים, שָׁרָה לַיְלָה מוּרָד שָׁרָה לַיְלָה לִפְרֹחַ שֶׁלִּי - הַיְּהוּדִי
מַמְתִּין לִי בְּלֵב הַיְּשֵׁנִים, מַאֲזִינִים לְלַיְלָה, שָׁרָה לִפְרֹחַ שֶׁלִּי, שֶׁהִרְקִיד
אֶצְבְּעוֹת הַיְּשֵׁנִים, שֶׁהֵסֵב בָּאֲגַרְטָל אֶת רָאשֵׁי הַפְּרָחִים, שֶׁרִטֵּט חַמוּקֵי וִילוֹנוֹת
שֶׁהִרְקִידָה לַיְלָה בְּקוֹלָהּ לַיְלָה מוּרָד
וּדְמָמָה עֵת הַשִּׁיר נִפְרָד.
* אורבק עומרי ייטול, ריאבק חירני : נוכחותך תאריך קיומי לכתך- יזעזע .
* חירן : אובד עצות.
שאלת חלום
בקול דממה של נצן
של אור , לפעמים
שיר עמי ששכח
כעת צועקים לו להמשיך החלום,
כאלו לא צמאו עפעפיו להסגר.
דעתי חתן שבר כוס לא בשביל להדביק חזרה
תהיה מציאותי
לפעמים שבר הוא בניה חדשה.
הנה הבאר העמקה של אי הודאות.
עוד קוראת לו לרוח
אי שלימות הסלע קוראת לרוח רק
אחר כך חול קורא ליסודות געגועיו
הן גַּם העורים יודעים
שפני הדור כבר לא כפני כלבם. אומרים:
המבקשים לביית יונה תמיד מורטים
נוצה מכנפה.
חשבתי ארץ נבא. נבא
דואים כדרור מתולדות ימים שבורים.
חלומות יהיו כסלעים של משה.
אולי לא רכה פרודת האהבה
פרדה, פתיתי דמעות לרבבה
כמה קשה היא.
הן אם זה אותו השבר אז איפה המים.
" רוֹחָה בָּלָה רַגְ'עָה " * סילן טהור , הפועלים 1981
כָּתַשׁנוּ הֵל כָּתַשְׁנוּ מַקְלוֹת קִנָּמוֹן
בִּכְלִי דָּכִים וּמְפוֹרְרִים
יְמֵי הָדֵק הֵיטֵב הֵיטֵב הָדֵק
שָֹרִים וְכוֹתְשִׂים בְּכֹחַ
בְּשָׂמִים יָפִים לָעֶצֶב
הַשֶּׁקֶר מָתוֹק לִמְבֻגָּר.
מִבְּהָרָט וְכֻּרְכּוּם צָהֹב נִלְקַחְנוּ
בְּחֵרוּת מַפְלִגָה כַּמּוּן נִזְכָּר
בַּקִטְשְׁרִי הָאָדֹם
מְסַפְּרִים לְאוֹר הַנֵּר:
חֲכָמִים כִּבְלִי מַדָּע, וּנְבוֹנִים
כִּבְלִי הַשְׂכֵּל
הִגַּשְׁנוּ מַיִם צוֹנְנִים לְזָר
הִצַּעְנוּ מִטּוֹת לְאוֹרְחִים
וְנִרְדַּמְנוּ עַל הָרִצְפָּה.
נָגְעוּ עָבְרוּ כַּפּוֹת הָרוּחַ
לְפֶתַע שִׁנִּינוּ צַעֲדֵי רִקּוּד
מוֹחִים עָפָר מִן הַשְׂפָתַיִם
אָהַבְנוּ הַלְמוּת הַפָּח וְהִבְלַגְנוּ
דורכים עַל הֶעָפָר אוֹתוֹ נָשַׁקְנוּ
מִתְרַפְּסִים בֶּעָפָר, כְּמֵהִים לִנְבֹט
"שְׁמוֹנֶה עֶשְֹרֵה " מִבְצָר פָּרוּץ
גִּלְבֹּעַ מְקֻלָּל בִּנְטִיעוֹת כִּסִינוּ
אַךְ לָהָר הַגָּבֹהַּ כְּבָר זָר צִלּוֹ
עוֹטֵף אֶת הַסַּחַף לִקְרַאת הַשּׁקִיעָה
עַכְשָׁו אֵיפֹה כָּל זֶה, דָּךְ מְכְ'נָה
(כָּאָב רֹאשֵׁנוּ), כָּתוּשׁ הַכַּמּוּן וּמְכֻרְכָּם מְאֹד
אֶת מַחֲטֵי הָאֹרֶן תֶּאֱסֹף הָאֲדָמָה
אֶל בִּטְנָהּ הַשׁוֹתֶקֶת
צוֹנְחִים עָלֶיהָ כְּמַחֲטֵי הַרְדָּמָה.
בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בַּמַּעְיָן בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל
מָה אֹשֶׁר נטוה מִמֶּרְחַקֵּי הַלֶּב
מַפְלִיגִים אֶל עֲרָבִים בְּתוֹכֵנוּ
נַפְשֵׁנוּ לְבַד בִּדְמָמָה נְשׁוֹבֵב.
נַנְחֶה אֶת פְּסוּקֵינוּ הָאַחֲרוֹנִים:
בְּבַיִת שֶׁנִּשְׁחַק, לֹא נָאֶה לִכְתֹּשׁ שׁוּב תַּבְלִינִים.
לְעִתִּים נָשׁוּב לְמַבָּט מְרֻחָק
בְּמַכְתֵשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר שֻׁתַּק -
תָּמִים וּמְצַלְצֵל
לְלֹא מַגַּע יַד אָדָם .
"
רוחה בלה רג'עה "
בערבית – הליכה בלי חזרה
- כרטיס לכיוון אחד, כך החתימו שלטונות עירק
את דרכוני היהודים העולים לארץ ישראל
סַבְתָּא טוֹבָה ְוסַבְתָּא סָלִימָה
סַבְתָּא טוֹבָה ְוסַבְתָּא סָלִימָה
סַבְתָּא טוֹבָה, אֵם אָבִי, לְיַד הַשְׁקֵדֶיהָ הַמָּרָה
בְּמֵי נֶפְתּוֹחַ
בַּכְּנִיסָה לִיְרוּשָׁלַיִם
רוֹכֶנֶת, גַּבָּהּ אֶל הַשֶׁמֶשׁ; מִי חָלַם,
מְקַלֶּפֶת תַּרְמִילֵי אֲפוּנָה בָּאֲוִיר יְרוּשָׁלַיִם
בְּעֵת מְסַפֶּרֶת בִּדְבַר "סְלַת יִצְחָק" בְּבַּגְדָד, אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַיַּצִּיבוֹת
מַשְׁמִיטוֹת אֲפוּנִים פְּרוּמִים לַקַּרְקַע :
סָבָתְךָ סָלִימָה, אֵם אִמְךָ, דָבְקָה בְּ אִ י שָׁ הּ
כְּאָפְקֵי קִמּוּרוֹ שֶׁל גֵו הַיָּם הַנִמְזָג אֶל כַּפּוֹת הַשָׁמַיִם.
עַד כִּי רָאוּ אֲנָשִׁים
סַבְתָּא סָלִימָה נִסְפְּתָה בָּאֵשׁ. יְמֵי פְּטִירָה לֹא נִכְתְּבוּ אָז
בִּתְּעוּדָה רִשְׁמִית שֶׁל שִׁלְטוֹן.
פְּרָטִית הָיְתָה
וּלְאִמְּךָ לֹא נוֹתְרָה עֵת יְעוּדָה לִבְכִי, בְּלִי
זְמַן לְהֵאָחֵז, לְהַדְלִיק בּוֹ בְּגוּף שָׁלֵו אֶת הָעֵת הַיְּעוּדָה.
סַבְתָּא טוֹבָה, הַרְשִׁי לִי לִמְסֹר לָךְ דָּ"שׁ עִם שִׁיר
הֲרֵי אַתְּ שְׂמֵחָה לִהְיוֹת כָּאן בַּכְּנִיסָה שֶׁלָּנוּ לִיְרוּשָׁלַיִם.
מַפְנָה גַּב בְּתוֹךְ הַר הַמְּנוּחוֹת.
בַּבַּיִת אַבָּא כָּל פּוּרִים מִתְקַדֵּר:
בְּפוּרִים סַבְתָּא נִפְרְמָה מִן הָעוֹלָם,
בְּגוּף נִגָּף בְּגוּף הִיא
מְאַחָה עֲפַר אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל. הָאוֹת שָׁזוּר -
אִמָּא כָּל הַשָּׁנָה מִתְבּוֹנֶנֶת בִּבְעֵרַת הַפְּתִילָה
עָבַרְנוּ מִן הָעִיר לַכְּפָר, קָנָה אַבָּא כִּירַיִם שֶׁל גַּז
אַרְבַּע לֶהָבוֹת בְּלִי חוּט מִתְכַּלֶּה
נִכְנֶסֶת שַׁבָּת. בְּדָלֶת אַמּוֹת נִדְמֶה שָׁלוֹם עַל יִשְֹרָאֵל.
* בית כנסת יצחק.
מִכָּל שָׁלֶכֶת מִכָּל צִפּוֹר
הַלַּיְלָה מְלֹא הִרְהוּרָיו
מָלֵא זְמַן מִתְפַּתֵּל כְּבַצִּינוֹק
מִי יִשְׁמַע הָאוֹר הַמְדֻכְדָךְ
אֶת הַצֵּל שִׁמְעִי צוֹעֵד לְהַעֲלִים
אוֹתָךְ הָאֲפֵלָה:
מִכָּל שַׁלֶּכֶת בָּרָאת צִפּוֹר לוּ
מִכָּל צִפּוֹר נְדִידָה לְשִׁיר
אֲשֶׁר יָשִׁיב לָךְ אֶת נַפְשֵׁךְ
אֲשֶׁר יִטְרוֹף טוֹרֵף
אִם תַנִּיחִי לְהִתְרַפֵּק עַל הָאָבָק
הַנִּיחִי לוֹ לָלֹק, לַצִּבּוּר צוּרָה
הִנֵּה מַכִּים בָּךְ שָׁרְשֵׁי בְּרִיחָה
מִי יָדַע שֶׁנַּגִּיעַ כֹּה מַהֵר לְהִתְנַתְקוּת
מִי יָדַע שֶׁנְּהִי כֵּן - חֲרוּזִים שְׁבוּרִים
לְמַעַן הַשֵּׁם, לְמַעַן הַיְלָדִים
לְמַעַן אֵלֶּה שֶׁיִּוַּלְדוּ
בְּאֵין אַךְ עַרְעָר לְזַמֵּר שִׁיר עֶרֶשׂ
הֵן תִּינוֹקוֹת הָאוֹר עֻמְעֲמוּ בְּיַד אֶרֶס
יָצְאָה בַּת קוֹל , בְּבֵרוּר אָמְרָה:
הַתָּמָר שֶׁאֲכַלְתֶּם רַק הַיּוֹם
גַּלְעִינוֹ בְּכִיסִי*.
*התמר שאכלתם רק היום
הנה גלעינו מאתמול בכיסי -ביטוי
מה שהבנתם היום ידעתי מכבר .
לבנים של חלום
לאחז לבנים של חלום עלינו
להקים מסד.
ואנו כאן: יהודים מצפון ותימן
כעונות השנה הקרובות זו לזו
אך זרות זו לזו
באין שרש
בהכרת דבר.
- - - - - - -
ים המות אותנו מפרנס
כפי שלא פרנס מעולם.
איך בחלום שהנחה אותנו כאן
נהגתם כבגרזן:
לקצץ את העץ משרשיו
ולבקש ממנו שיעשה פרי?!
גַּם מתחת לעפר, הזרע רגיש לאור. אֲנִי מאמין –
מתחת לאור אנחנו רגישים.
ואתה מה תכסה פניך?
- כמו חם להבות המקדש
מכאיבים מעבר אלפי שנים!
ידיעה
אבדו את חיותן הירקה
לחיות יבשה מתוקה, בשקט חום,
לחוצות עור לעור, תדענה:
בסופו של דבר.
וזה האגוז כי חתום לעצמו
צועק קיום,
חושב לא תראה ללבו
רמה מבעד לקליפה.
יודעת אנשים:
"אְ-תִין מְקָאבָּאס
וּג'וֹז מְצַ'אק'צָ'אק'"
(התאֲנִים לחוצות והאגוזים מקשקשים)
אומרת דודה דינה
זוקפת מצח
מישרת: לרגע –
קמטים בחיוך בוטח.
חלה במלח
אבא פותח "בן איש חי"
גַּם הנר מטה אליו להבה.
התפילה נוטפת אור זרוע מסופי געגועים
חֻמָּשׁ שהשאל חזר לבית
זמן רב חכה הלב ללמוד
לרפא את שפת האם שלי
עצוריה – קהלת, בן איש חי
עשרתן, ערבתן,*
ומכבר אמר לאמא מלהדליק הנר.
מנגן אביב קולו: שלום עליכם ... בואכם לשלום...
פרי הגפן מצטלל כחיוך
וחלה במלח היא תמתק מאד
בטעם שלא תתיר בימי השבוע.
יום שכלו שבת זה
מכוץ צמוק בתוך הלב
והחלה טבולה במלח
היא פתאם מתוק מכל מתוק.
*משלשה דברים שצריך אדם לומר בהתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה.
אידיליה
בְּמוֹשָׁב בָּרָק
בַּכֻּתְנָה הַלְּבָנָה כְּיַלְדוּת עננית
עִם ג'ימי וְרָפִי בִּצְחוֹקֵי יַלְדוּת
רָצִים אֶל הַוָּאדִי לִתְפֹּס אֵיזֶה עֹפֶר
לְהוֹכִיחַ לְמִיכַל יְרֻקַּת הָעַיִן.
בֵּין הַחֲלוֹם לְבֵין קְלִפָּתוֹ –
רָאשֵׁינוּ צוֹמֵחַ כְּעוֹלֶה מֵעָנָן
כְּמוֹ צִפּוֹר שֶׁחָזְרָה, הַצִּפּוֹר שֶׁתִּפְרַח לָהּ
מִיַּלְדוּת רֵיחָנִית – כִּמְעַט רֵיחָנִית
הִגִּיעָה עַד גֶּדֶר הַמּוֹקְשִׁים הַמְּקֻשָּׁט
סְרָטִים לְבָנִים, שְׁלָטִים צִבְעוֹנִיִּים
תַּחַת הֲרֵי שׁוֹמְרוֹן – ג'נין, לֹא רַק
רַעַשׁ הַטְּרַקְטוֹר רָחוֹק נָמוֹג
בְּרַעַשׁ צַפָּרִים וְשֶׁמֶשׁ חַמָּה.
בְּיָדֵינוּ הַקְּטַנּוֹת חֲבָלִים שֶׁפָּרַמְנוּ
בַּסֵּתֶר מֵחֲבִילוֹת הַקַּשׁ הָרֵיחָנִי
שֶׁל "יודה" הַסַּבָּל הַשָּׁמֵן הֶחָבִיב
הוֹבִיל שַׂק תַּעֲרֹבֶת בְּלִירָה וָחֵצִי
עוֹד יֻפְתַּע עֵת יִתֵּן שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל לָאָתוֹן
וְכָל חֲבִילוֹת הֶחָצִיר יִתְמוֹטְטוּ
יְכַסּוּ אֶת כְּרִיסוֹ מַקְפֵּצַת וְצוֹחֶקֶת
רָצִים וַחֲבָלִים קוֹשְׁרִים אֶל נִיחוֹחַ
נַבִּיט אֶל הַחֶרְמוֹן שֶׁבֵּין שֵׁנִי הֶהָרִים –
הַתָּבוֹר )עָגֹל כְּמוֹ הַבֶּטֶן שֶׁל יוֹדֶה(
וְגִבְעַת הַמּוֹרֶה, מֵעַל עֲפוּלָה,
חוֹפְרִים אֶת בֶּעָפָר הַשֶּׁקֶט.
מֵעֵמֶק יִזְרְעֶאל רוֹאִים דְּבָרִים רְחוֹקִים,
נַפְתִּיעַ חֲמוֹרוֹ הַנּוֹעֵר בְּשִׂמְחָה
בְּשִׂמְחָתוֹ מַחְרִיד תַּרְנְגוֹלוֹת בַּלּוּל
מְבֹהָלוֹת שׁוֹבְרוֹת פְּרִי בֶּטֶן
בְּרֶמֶז שֶׁלֹּא נַכִּיר כָּעֵת – בְּחֶדְוָה,
מַפְתִּיעָה אֶת אַדְמַת יִזְרְעֶאל הַמָּרוֹקָאִית
עִם עִבְרִית רִאשׁוֹנִית שְׂפַת עוֹלִים עִלֶּגֶת
הֲלוּמַת דונמי סֶלֶק סֻכָּר
בְּתוֹךְ רְגָבִים מַמְתִּיקִים סוֹד בִּדְהָרָה
אַךְ הִנָּהּ מִיָּד נִתְפֹּס אֵיזֶה עֹפֶר
מג'ניה הָרוֹמָנִיָּה טַבָּחִית בֵּית הַסֵּפֶר
נַאֲכִיל אֶת הַחֲלוֹם בִּמְעַט בִּשְׁאֵרִיּוֹת,
כְּמוֹ לֹא יָדַעְנוּ שַׁרְווּל אֶחָד מֻפְשַׁל –לָהּ
הִיא מַחְבִּיאָה תַּחְתָּיו מִסְפָּר כָּחֹל.
כָּעֵת מִי יֵדַע מַה תִּבְחַר הָאֲדָמָה
סַסְגּוֹנִיִּים , מדיפי חִיּוּךְ, קוֹרְאֵי עֹנֶג
נֵרֵד בַּמִּדְרוֹן שֶׁאֵלָיו הִגַּעְנוּ
צוֹרְחִים , מַפְרִיחִים בְּבֶהָלָה אֶת כָּל דְּרוֹרֵי הַבַּיִת
מוּזָר כֵּיצַד אֶפְשָׁר לְהַבְרִיחַ
אֶת דַּיָּרָיו הֲכִי מְתוּקִים
אִם אַךְ יוֹדְעִים לִצְרֹחַ בְּאַהֲבָה
אִם אַךְ בּוֹנִים אֶת הַקֵּן מִקַּשׁ…
הַמִּדְרוֹן יוֹרֵד וְעָפָר עִם הַקַּשׁ
מִשְׁתַּלְּטִים עַל שׁוּלֵי הַמִּכְנָס וְכִיסֵי הַבֶּגֶד
קוֹצִים דְּבֵקִים בַּדֶּרֶךְ לִלְכֹּד
מִי יִלְכֹּד רִאשׁוֹן לְמַלְכַּת כִּתָּה ב'
לְמִיכַל הַיְּרֻקָּה אֵיזֶה עֹפֶר קָטָן
הַשָּׂדוֹת הִתְאָרְכוּ עַד שׁוּלֵי הֶעָנָן
בְּעִקְבוֹת מִלְחָמָה אַחַת מִתְנַצַּחַת
מַה תָּפַח אֶת אַדְמַת יִזְרְעֶאל פֶּנְטְהָאוּזִים
הָהָר הָפַךְ אֶת גַּבּוֹ בְּקֶצֶף
וּמִטּוֹת הַבַּרְזֶל – סוֹכְנוּת וּקְלִיטָה
צָמְחוּ וְהָיוּ לְרִפּוּד קְטִיפָה בְּעֵת לַיִל
הֵדֵי יְרִיּוֹת וְאַזְעָקָה שֵׁנִית
נָפְלוּ כְּמוֹ חָצִיר בַּצָּהֳרַיִם.
הַשֶּׁמֶשׁ הִזְהִירָהּ בָּבוּאָתֵנוּ בַּמַּיִם
הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁרָאִינוּ מֵרֶגַע הַלֵּדָה
וְלֹא יָדַעְנוּ אֲדָמָה אַחֶרֶת: חִיּוּךְ בַּזְבְּזָנִי,
בְּשָׂפָה יְחִידָה , בְּעוֹד שָׁנִים נִשְׁכָּחוֹת , הוֹלְכוֹת
ג'ימי יִפָּצַע מִכַּדּוּרֵי הַסּוּרִים
תַּחַת הַחֶרְמוֹן שֶׁהִבִּיט מִכִּתָּה אָלֶף
מִשְּׂדוֹת הַכֻּתְנָה, מֵעַל גַּג הַלּוּל
בֵּין הַתָּבוֹר (יודה נִפְטָר בֵּינְתַיִם).
לְגִבְעַת הַמּוֹרֶה שֶׁשִּׁכּוֹרִים כִּיְּסוּהָ
וְרָפִי הַתְּאוֹם לְהַפְלִיא לג'ימי
הֵבִין פִּתְאוֹם , כָּךְ הוּא סִפֵּר לִי
מַדּוּעַ אוּם כּוּל תּוּם קוֹרַעַת מִטְפַּחַת
בְּאֶמְצַע שִׁיר מְסֻלְסָל וּבוֹכָה
עֵת יָשַׁב בַּזִּנְזָנָה בִּשְׁבִי מִצְרָיִם
שָׁם יִפְלוּ שְׂעָרוֹת רֹאשׁוֹ
תִּצְמַח אַחֵר כָּךְ בְּלוֹרִית מִתְפָּרַעַת.
הַמִּסְפָּר הַכָּחֹל עַל יָד חֲשׂוּפָה
כְּמַדְלִיק אוֹר חֵרוּם בַּאֲפִילַת הַמִּקְלָט
נְצָרֵף חוּט לְחוּט, נִשְׁמַע אֶת ג'ניה
בּוֹחֶשֶׁת סֻכָּר – לֹא הַמֶּלַח, סֻכָּר
מְאַבֵּד זֶהוּת בַּמַּיִם הַזַּכִּים
אַךְ לֹא הִרְגַּשְׁנוּ עֲדַיִן צִמָּאוֹן לְשׁוּם מַיִם
צִפּוֹרִים , צִפּוֹרִים וְשֶׁמֶשׁ מִתַּמֶּמֶת
גִּ'ימִי כְּמוֹ מַחְלִים וּמְסַיֵּם טֶכְנִיּוֹן
רָפִי מַחְלִים וְגַם אֲנִי כְּבָר שׁוֹכֵחַ
מָתַי אִם לֹא בַּכְּפוֹר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת
נַרְגִּישׁ כַּמָּה רֵיק בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה
גִּ'ימִי הַמְּהַנְדֵּס יְדַיֵּק לְהַסְבִּיר לִי –
הֲתֵדַע , מוֹטוֹת הַפְּלָדָה עַל גֶּשֶׁר
בְּלָחְצָם , מְבַטְּלוֹת אֶת מִשְׁקַל הַשְּׁבִירָה
עוֹזְרוֹת לוֹ עַצְמוֹ לָשֵׂאת אֶת עַצְמוֹ
עַל גַּב גּוּפוֹ הַכָּבֵד מִנְּשֹׂא.
- יְדִיעָה בְּמָתֶמָטִיקָה, לֹֹא סִפּוּר עַל עֹפֶר
הִיא שֶׁמּוֹשֶׁכֶת אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁהֶחְלִימוּ
לְחַזֵּק נִדְבָּכִים בַּכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי
בִּתְמוּנָה זוֹ הוּא עוֹלֶה לַתּוֹרָה
מֵאֵיזֶה חָבֵר הוּא שׁוֹאֵל צִיצִית.
אֶשְׁאַל מַה עוֹשֶׂה עַמִּיחַי
לְאַחֵר הַשִּׁחְרוּר מְסַיֶּרֶת צַנְחָנִים
אַחֵר הצל"ש הוּא צָמִית לִצְמִיתוּת
בניו יורק יֵשׁ לוֹ מְכוֹנִית אוֹ שְׁתַּיִם
צְעִירִים עִבְרִיִּים חֲדָשִׁים וְגֵאִים
אָדָם בְּבוֹאֵנוּ וִיהוּדִים מִתַּחַת לַשָּׁטִיחַ
בַּמְּדִינָה גָּדַלְנוּ כְּמוֹ בְּנַעֲלַיִם:
מוֹסִיפִים מִסְפָּר כְּמוֹסִיפִים מַכְאוֹב
כָּתַבְנוּ יַחַד מִבְחָנִים בְּהִיסְטוֹרְיָה
מַעֲתִיקִים זֶה מִזֶּה אֶת תּוֹלְדוֹת הַצִּיּוֹנוּת.
שָׁעָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּמּוֹשָׁב הַשָּׁקֵט
יָפֶה לִקּוּי חַמָּה , לֹא לִקּוּי מֵאוֹרוֹת
וְכָאן – לִקּוּי מֵאוֹרוֹת-כְּבָר חֵלֶק מִן הַטֶּבַע,
בֵּית הַכְּנֶסֶת רֵיק אָמְנָם בְּשַׁחֲרִית
וּבְשַׁבָּת לֹא תַּשִּׂיג מִנְיָן אוֹ רֶבַע
טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם מַרְעִידוֹת וּפוֹסְקוֹת
לֹא, לֹא הִתְכַּנַּסְנוּ כָּאן לְשׂוֹחֵחַ
זֶה אֲנִי לְבַדִּי מְדַפְדֵּף בָּאַלְבּוֹם,
אֲנִי אֲשֶׁר בְּרִיחָיו הֵם בְּרִיחוֹתָיו
הַאֻמְנָם אִמָּא שֶׁל שָׂרָה תִּתְאַבֵּד ?
שָׂרָהּ 'לה בּוֹחֶרֶת חָתָן מָרוֹקָאִי !
וְאִמָּא שֶׁל שָׂרָה אִשָּׁה חֲרֵדִית
וְעָווֹן חָתָן כָּזֶה – לֹא יְכֻפַּר
שָׂרָה' לה בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת – "כּוּר הִתּוּךְ !"
כּוּר הִתּוּךְ , אוֹמֵר לָהּ אַבָּא, כְּבָר עֲשִׂינוּ בְּאַוּשְׁוִיץ !
לָמָּה תִּשְׂרְפִי אוֹתָנוּ עוֹד פַּעַם ?
שׁוֹאֶלֶת הַסַּבְתָּא בְּאִידִישׁ חֲרִישִׁית
הַאֻמְנָם נַחְזִיק אֶת הָעֹפֶר בְּיָדֵינוּ
רְצוּעַת הַתְּפִלִּין תִּקְשֹׁר יַחַד אֶת כֻּלָּם
אוֹ תַּחְצֹץ, וְיִבְעַר הָאָסָם כְּמוֹ אָז בִּירוּשָׁלַיִם
אֶבֶן כְּמוֹ קָמָה כַּאֲשֶׁר הַמַּיִם
סוֹחֲפִים מִסָּבִיב לָהּ טִין לִרְבָבָה
אִילָנָהּ הָאָחוֹת רוֹשֶׁמֶת כָּרָגִיל
כַּאֲשֶׁר הַקַּרְקַע רוֹעֶדֶת מִתַּחַת לְרַגְלֵי
וְלֹא צִפּוֹרַי הָאָרֶץ רוֹעֲדוֹת
בַּחֲדַר הַטֶּבַע הַמָּלֵא פֻּחְלָצִים
בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל
אַדְמַת הַסַּחַף
הִיא אֲדָמָה מְאֹד לֹא יַצִּיבָה.
שׁוּב אַזְכִּיר , לֹא מִפְגַּשׁ רֵעִים הוּא
חֲבֵרִים מִשֶּׁכְּבָר , פֹּה אֵינָם נִפְגָּשִׁים
כְּמוֹ קַלֵּי הַזָּנָב הָעוֹזְבִים אַרְצוֹת קֹר
עוֹד שָׁעָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּמּוֹשָׁב הַשָּׁקֵט
הַשַּׁלְוָה נִמְסֶכֶת כִּצְפִירַת אַזְעָקָה
בַּמִּרְפָּאָה שֶׁל אִילָנָהּ הָאָחוֹת הַמְּסוּרָה
רָצִים לְהַזְמִין תּוֹר בְּאַרְבַּע לִפְנוֹת אוֹר
שָׁם בֶּאֱמֶת אֵין תְּרוּפָה לְגַעְגּוּעַ
אֲבָל מְלַטְּפִים צַפְרִירִים שֶׁל קֶשֶׁב
זֶה אֲנִי ? אֲנִי? מִי דִּפְדֵּף בָּאַלְבּוֹם?!
הַסֻּכָּר הַמְּאַבֵּד זֶהוּתוֹ בַּמַּיִם?
מִיכַל שֶׁיָּצְאָה דּוֹחֶפֶת עֲגָלָה –
תִּינֹקֶת בָּהּ , חומת עֵינַיִם –
בְּעֵינֶיהָ הַשּׁוֹתְקוֹת יֵחָבֵא אֵיזֶה עֹפֶר
אוּלַי עַד קְצֵה הַחֹרֶף יִרְעַד .
שער שני דבש מר
למה האדם נולד
השמחה נשארת קצת זמן
והעצב הרבה זמן
והאדם הוא רק
פיסת נייר.
א. דפנה – כתה ג'
עמדות קרב
חול אבוד ונשא ברוח
יסלח לו הים,
אותה השחיקה ששחק בו
כל קשוב לאבנים יודע
מלח ירחיק דם מהבשר?
נפש תרפא לא כשהגוף נשבר
רק עץ מותיר שרשים לאחר שנעקר
אֲנִי על אדמתי אל שרשי צולע
האבן בכל זאת צריכה מאד
לרפרוף הרך ומפתה
של גלים מתעתעים
החול כבר טיח על קירות הבית.
ליום ההלדת ה27
מֵאֲחוֹרֵי תְּרִיסִים בַּלָּאט, גֶּבֶר
מְקֻמָּט כִּנְיַר טְיוּטָה
אוּלַי אֶלְמַד מִן הַמַּרְזֵב:
מַדֵּי חֹרֶף בְּחָרְפּוֹ
יֶאֱרֹב נְבִיא הַפַּח – לְהַתְווֹת דֶּרֶךְ. הוּא
יוֹדֵעַ כִּי לֹא יִשְׁמְעוּ וְיִנְטְשׁוּ, דַּרְכּוֹ
יִפְנוּ הַיָּמָּה בְּסוּרָם, גַּם אִם הֵיטֵב יֵדְעוּ
כִּי לְמַלֵּא הֵם לְעוֹלָם לֹא יְמַלְּאוּ.
בְּכָל זֹאת, בִּשְׁקִידָה, בֶּאֱמוּנָה, בֶּעָמֵל רָב.
לוּט
מֵאֲחוֹרֵי תְּרִיסִים. אֵיךְ אִכְזֵב הַרְבֵּה מוֹנִים –
אֶל כָּל הָעַרְמוֹנִים
מַבִּיט אֲנִי בָּאֵשׁ.
חיפה
עוד ביובש הזה
אִצְטְרֻבָּל יָבֵשׁ עַל שֻׁלְחָן
עוֹד בַּיֹּבֶשׁ הַזֶּה
כָּמֵהַּ אֶל צַמָּרוֹת
וַאֲפִלּוּ שָׁם רוּחַ, קַר וּפֹאֹרוֹת
אוּלַי חֲשׂוּפוֹת
וְהַמַּשָּׁב
נִדְמֶה שָׁב
וְצוֹבֵט בָּעֲצָמוֹת.
צפרים כנשימות
צִפֳּרים כִּנְשִׁימוֹת חֲדָשׁוֹת
רַכּוֹת
מֻנָּחוֹת אַט אַט
בְּכַף נֶעֱלָמָה
עַל חוּטִים אֲרֻכֵּי חַשְׁמַל
הָעוֹבֵר בִּי.
פרי
שָׁרוּי בַּאֲוִירַת
פְּרָחִים סַסְגּוֹנִיִּים
הַמַּדִּיפִים רֵיחָם לִקְרַאת
פַּרְפַּר וּפְרִי
במאמץ להנץ
רק אחד.
אור רך וחיור נופל בקצה
העונה המיגעת. במאמץ להנץ השרשים
יונקים תחתיות. פניהם מתעותות ממועקה. נים נים
נאחז בפרורים שעוד לחות בם נאנחת.
רק אחד. הנה, כבר
הושיט ידו לקחת.
אקספרומט
שקט בחוץ. עבה.
בבית יש חם נכון.
פרות במקרר
צרצרים בזמן
פרי עם עקבות שִׁנַּיִם. שקט עבה. ולא חשוב לך עוד
היכן שורת השיר נשברת. חשוב לך היכן מתאחה האדם
וכמו הכל נכון וּמְדֻיק וכל כלי תקשרת
מלא תרוצים כמו המת המלא רימה –
רוחש חיים...
הן הדגנים שהצהיבו ובשלים בשדות
לא מן העולם הקודר, לא מגסות הזמן! שקט מחריד.
לא הכל ידוע לי. נרדם.
מאחה. את עפעף השמים
על עננה שחורה רוכס.
מי יהיה אתי.
תפנית נוף מולדת
האורלוגין מניע אצבע
תנועתו שוללת
את מעשינו ומעשי עצמו הננוחים.
אתבונן במטטלת בשקידה מופרכת
מדמה אותה משיבה לשאלות:
הרס בין סבכי האור
אבי-הנחל היו לנו לזרה
מעשינו: ברושים דוקרי רקיע
וארנים דוקרי בשר
ירקים – כחדר נתוח.
כך נוף הארץ מודיע כאביו עד
האדם באמת תפנית נוף מולדתו.
ושוב אותו ירח על כדון הברוש
יפל הערב על חרבו
לא עץ אנחנו ושרשינו לא חסויים כמותו
את גבולות המחיה הנפשית סמנו
כמו כלבים מסמנים את גבולם
בידינו העתיקות הממספרות
מנורת המקדש העתקנו
משער טיטוס לבית התפוצות
ראיתי יהודים סלעיים מתחת למנורה
מקשיבים לשיר ערש אידיש של חוה אלברשטיין
מקשיבים לשיר ערש של יהורם גאון
ולא זזים. "שְׁלוּף מיין קינד" (ישן ילדי)
"דורמה דורמה" ולא זזים.
המטטלת בשעון תמיד כשוללת
זמננו משכיל לטלטל את עצמו.
לא ידעתי שאהיה החליה החסרה
כה רב המרחק
בין השרשים לפרי
גבול האדמה פסקני עד כאב
בין העלה לבין שׁוֹלְחוֹ
הכאז- בכאב לשירה,
מה שבתרבית מזון לחיידקים?
אנחנו הפכנו אותם למטרה,
עַכְשָׁו אֲנִי יודע שצריך לשתוק:- מה לצפור בין פוחלצים –
הזרע ינוח רק כשינוח
כֹּבֶד עפר עליו – בִּדְמָמָה.
התפוח פורח ואֲנִי מתבונן
מנסה להאמין לפרי הזעיר:
שביעות רצונכם נראית בעיני
מזעזעת כסדין של חולה נפילה
אתם מביטים בי בחשד – תמהים עלי
שאֲנִי חוצה כביש ברמזור אָדֹם
בשחרית שבת, עטוף ציצית.
חשבתם שכלתה התקופה הזו
בה המים עומדים חומה
מימיננו ומשמאלנו
לא
לא ידענו שנהיה חליה חסרה!
אֲנִי לוחות שבורים - - - הולכים לאיחוי.
תרנגולת
רחוקה מזרזיפי מחשבות,
מהתחבטות, מגסיסת
חושי ריח העשב הדוגר באור:
נִנְבֶּרֶת בשקת הצמאון.
מגרון השוחט יפרוץ
מֶלֶל בְּרָכוֹת אָדֹם.
מי יעמוד בִּפְנֵי ידיו וקולו
הֻסְמָךְ לְחִתּוּכֵי
תְּפִלָּה עֲרֵבָה.
יוסי יוסי רוצה לִרְאוֹת לב?
השם מלא רחמים,
הר חורב הייתי בא:
נראו איתותיו געגוע. על לוח השיש
נראה כמו מהבהב כַּחֹק
אתם אל תקרבו. שמעו. אהבתי. מרחוק.
סכין המבתרת דבש
בהפריה יצירתית תמיד פרום
ורק על פני קלפה
באור פורה: הגשם מרגיע אדמה פצועה.
חלומות משתכשכים
בְּשׂוֹרַת מִבְדֵּה האמנות כְּשֶׁמַּשָּׂאִית חָלָב הִלְּכָה בָּעִיר
כמו מינקת שיבשה.
באותו לילה קר, סהור טילתי,
כל המדינה ישנה ולבי ער
ידעתי שיר אחר, רצון אחר
יחזירני באצבעותי למקורות חרבים
כפרש של שח עובר מעל למחנה
מקיש על לוח הפתעה בהירה
בהכרה מלאה שומע צליל פסנתר דרמתי:
מנחה. שחרית. ערבית.
אצבעות מכות על קלידים בחזקה.
בהשתדלות להתריע, להעתיר
להגיש על להב של כאב את המתוק האפשרי
כשרידים על משטח סכין המבתרת דבש.
שיר לסיום הלימודים
מכל מלמדי לא גליתי האדמה בזמן.
לא שמעתי השיר.
שרה האבן בזריזות,
גלי הים נוטלים אותה בידיה בשקט
אל צעקתה
תשומת לבי לא השבו
למקריות האמצעית
בה הצפור נופלת מן העץ. די.
שמעתי קול הסירים תחת הסיר
שולח שרשים,
אֲנִי הולך לִרְאוֹת בנעם.
לשאול מדוע באתי כאן
מביט ביסודות אשר הוקמו על חול - - -
יהיו בגדי לבנים
הן גַּם צפור מצאה בית ודרור,
קן לה, אם הקפידה לפרוש כנף זכרון
בטרם יעלה הקור. אֲנִי הכורת
שיעלה על מה שלמדתי עד כה.
שעון חול
התלולית הזעירה שיצאה לדרך
בשעון החול, אינה יודעת
הטבור הנמשך אליה הוא
לבה הגווע.
וככל שתגדל
לבה ילך ויגוע.
כמו אם במבטי געגועים
אל בגדי התיוק האצבעוניים
אחרי שבגר ועזב
אביט אל זמני המחלחל בלחש
בין שתי התלוליות.
לעולם
יד ארכה לא תבא
לַהֲפֹךְ את הפה על
קַעֲרִיתֹו.
כמה שיר שוה
מתפעם ממשקם של החיים שהמסרת בם משחזת:
אחרי ברכה, חיי העוף שוים מעט.
מעביר השוחט להב
כמו כנר מעביר קשת על צואר כנור.
כמו שהופכים אטום לאור: גל לתמונה: כאב לתולעת:
אֲנִי הופך את מחסורי לדווחים –
כמה שיר שוה חלצה קרועה. רבע חתול
בכביש השגרתי
אולי צפור
כזו אשר ראיתי מונחת בקור, בתוך שלולית אחת
ומעליה קן.
רק בשר
פְּרִי עִם נְקֻדַּת רִקָּבוֹן
מַכִּיר אֶת חַיַּי, נוֹגֵעַ בָּהֶם עַל פָּנַי.
מוּעָד כְּמוֹ פְּרִי גַּם גּוּף הַבַּרְזֶל מִתְפַּלֵּל –
שׁוֹאֵף חַמְצָן. בְּעַל כָּרְחוֹ
צַר עַל גּוּפוֹ חֲלוּדָה, גַּם גּוּף הַבַּרְזֶל מִתְפַּלֵּל –
צַר עַל גּוּפוֹ חֲלוּדָה
נִיחוֹחִית כְּמוֹ צֵל. לוֹחֶשֶׁת לְהַפְלִיא
נְשִׁימָתוֹ כּוֹבֶשֶׁת בְּוַדַּאי אוֹתוֹ
אַךְ הִיא חוֹבֶקֶת גַּם אוֹתִי
כִּמְעַט מִבְּלִי שֶׁאַרְגִּישׁ
עוֹרְבִים עָלַי יָמֶיהָ בִּלְחִישָׁה אֲדֻמָּה.
אֵד זְמַן
אַעֲמִיק הַיּוֹם לָשִׂיחַ
דְּבָרִים נִפְלָאִים:
אֵינִי רַק בָּשָׂר.
שיר הפוגה
אל תראה הכל צפון בחדרי חשך
גַּם חשכות עטות למעלה כוכבים
הסכן לשלח עין
גש וקטוף אותם
שמח ביום בו אתה רואה
מעליך שמים
וקרקע דְּרוּכַת כפות רגלים
גַּם אתה רומס פרחים
ועשב מתחתיך גַּם
בוכה למעט כנפים.
שער שלישי תשובה גנוזה
אור תכלת עזה
ארץ מדברת בנופיה –
עת זמן סורג סגריר,
יפה היתה המחשבה לפיס בעשב רך
את הרי בגלבע המקלל.
הנה עומד להסתים הנסיון האחרון,
להניא אותו – אומר לחדור – עד הנצב.
במקל שֶׁשִּׁבֵּר פְּסָלִים
לעבור את ירדן השנים העקלקלות
כמעט נגענו ברוח
כמעט בסגול הרועד
כמעט ראינו את אור התכלת העזה
עַכְשָׁו שחוצות תל אביב מלאות דם
כיצד נצוק את החולות הנודדים לסלע.
תשובה כרוח תפרע, תצוק את החולות הנודדים.
עַכְשָׁו פעורות שפתי הכוס
איזו צעקה ימלטו שפתיה
כשהיא נופלת, שבורות –
עַכְשָׁו דבר מותח את ידי עד קצה מותח את לילי
מותח את אצבעותי מותח את רגלי מותח להגיע שם
בחדרים במעברה בירושלים אין חומות לה,
נולד בהד האחרון של מגילת העצמאות:
בהרי הַגִּלְבֹּעַ חדרה תקוה עד הנצב
איך לכון אורות וקול זוג גוזלי התפלין איננו
ואור התכלת העזה כבה עצמו. היו לי נא לנחלים בְּעוֹדֶנִי תמיד שלכם ים.
מאז הנני ים אצפה נחלים כואבים בלי יכלת להדמיע. בְּעוֹדֶנִי אֲנִי
שאת שיחת הלב
פה לא יוכל כמו פעם להסיע.
(מושב ברק, לאחר עיון בספר והחלפת קו בכתנה)
למצא תקוות תשובה
שוחחנו
בתלי עפר ולא
תלי כאב.
פתקאות ישובות בתנוחת עֻבָּר סרבני ברחם
בסדקי הכתל המערבי.
בחדש עשירי
כשהאצבע שלי היתה כבר על הדפק,
ידעתי:
נטינו לישר
תלי עפר ולא
תלי כאב.
פתחתי גן מקף חלום
וסגרתי פרק ח' בזכריה.
חד היה ברזל הזמן בבשר.
חדים היו פדים ומקפים חומה שתוקה
בעצב משזר.
חסומים באזמלי חייהם, סומים
יחפשו סתתים למצא
תקות תשובה בירושלים
באזמלים מחסמים בכאב,
דביר לב.
אבן בסבלה, היא מתפוררת
תחשף בשרה המענה, נשבר
אל אוהבים המישרים
תלי כאב
כמו תלי עפר.
שיר תשובה
כי תבואו אל הארץ
ונטעתם
סנה בוער.
פנינו בבקר הזה חפויים
כשמש ביום סגריר
במה שמנוע.
השורה הנופלת כמים אל צנור וכלה הנחל
זו שורת הדין.
נדע בעתיד : באין חק יפרע עם
באין תפלתו יעלם. בוער מצפיה,
הוא כאן, אחר עקבותינו
הולך,
מאכל שתיקותינו, חולם.
תשובה
בית ישראל באין רוח.
באין רוח בית ישראל’
ישפל הנס המתנוסס.
ינעץ מוטו כשפוד מותו ברוח השותק
ירתע ביריעה רחבת תכריך
יעטף שיחו
וחמימות העץ תשמר לו, באין רוח
כתבתו בספר הגשם –
פקעת בסלע ירושלים.
מברק בהול
צפור נחה על כפור
יפשיר כעת
חם גופה
נחל זעיר.
נרכן, תביט בו
כיצד יפסע מבין פלומות
למלא ים.
עַכְשָׁו נזכר
לַעֲטֹף עיר,
להחליף לב.
מֵעֹמֶק שנגלל
לדלות לה
מֵעֹמֶק אמונה.
פְּרֻדַּת אַהֲבַתְךָ
לוּ סִימָנֵי עֲצירת הדם לא נמחים
לאחר הסרת התפלין ההדוק. מרב אהבה.
שולח שרשים אל מקורות
אפסע מוריד ראש, אֲנִיח נכון בנשיקה מרבית
אנחות נותנות לנפש רויה. מאירה נסתרת,
עֶרְגָה תביט בי בזה השביל:
חזקה מתפוררת כאבן שנקראת מתוך הכרח.
זו אבן שנפדית בחתירה אחר עצמי. הנה גיד יהודי
כמה רכה בוראי
פְּרֻדַּת אַהֲבַתְךָ .
עיני אמונה
בלבך היא יושבת
ריח ההדר רועד
בשמה ברור
שמחה יושבת
פתע נכנסת
עונה נלאית, רוח מרחפת
בלתי נראית
ועיני האמונה סורגות סגריר
אושה:
לו יש בי עצובי עינים
יעטפו אותה
כמו בחבישה.
לפעמים רוצה
לפעמים רוצה לתפס
את היד
ולהניח לתוכה
חפן ורד של זמן
שלכדתי
ולפרוט בו בעשרים
אצבעותי.
להיות אותו
לנצח נצחים
אין סופי ואחיד
בשדה צהב של חטים
ולא להפסיד
אפילו את חיוניותם הרכה
של מספר פרחים
מקבצים.
חפן פה,
חפן שפ
באותו שדה אין סופי
כמו דברים הנראים
לכאורה תפלים
והם הכל.
והזמן בידי
להכין את עצמי
אֲנִי הולך עַכְשָׁו
לטל ידים.
תשל"ד
שער רביעי נאחז בפרורים
ברקע: "סונטה לאור הירח" – בטהובן
רָעָב
מעבר לקרום הלחם
אי אפשר לִרְאוֹת את המחר
מעבר לו
כל כך הרבה שמחה
ואין לִרְאוֹת מעבר לו
כשאין לדור הלחם
חזון בדוק ומאבק
במגרה העליונה
הנעולה ממנו
כמו תרופה מידי ילדים קטנים
גַּם אם הלחם מבשם מאד.
פרדס כץ מרחשון תש"מ
מסרב לארוחה
הפרה לעולם אינה
מתארת לעצמה
שאתה, המגיש לה תלתן, תוכל
לזלל אותה, מערבת,
קצוצה דק,
עם פלחי עגבניה אדמדמה ומלפפון.
אותם לא לטפת, מעודך לא חלבת את
אהבתם,
רֹךְ בעיניהם לא רָאִיתָ.
מסביב גומעים בני הבית את המרק החם
ותמהים.
אינם שומעים מֶה
מֶה עָצוּב הַנַּעַר. דְּמֵי
צַעֲקוֹתָיו עולים והוא
הוֹמֶה
ומסרב לארוחה וּמָה
אֶל רֶחֶם הָאֵם כָּל כָּךְ
צָמֵא.
חזון לטווח קצר
אנחנו נהיה החיות המשונות של ספור רחוק ותמוה
כמו אור נשחז במים – שָׁבוּר שָׁבוּר
אַךְ עשיר כקשת.
יד תשלח תדוג בספיר של צבע
תספרו מאב לְבֵן לאבן. השנים יטשטשו את מאמץ הנצן.
לא לנשור,
אנחנו כבר לא נהיה רק מעשים.
הרגשנו כחליות ורעש חשוקי סבלנו מתכתי
מְלֻבָּן בקרבנות
וגַּם אתם תצטרכו להשתדל נוראה לחוש את
לב האדמה תחת שלולית ארגמנית מַרְאָה.
ימים אשר יבואו אחריכם אחרי שהאור הַנִּשְׁחָז
שָׁבוּר שָׁבוּר יחלוף
שלושה תווים
יושב ומוסיקה.
שם המנגן.
מכה בפסנתר צליל
והאצבע מתעכבת מופלאה על הקליד
הד ארוך עולם עובר ומחלחל.
התו הקודם היה נמוך מזה שמפנה
מה אדיר התו השלישי יבוא:
לחזק תחושה עולה
או להמיט עליה חדלון.
זוהי החידה כלה.
צליל נולד למשמעות שלו
רק מתוך זקה לצליל שלפניו.
עַכְשָׁו הצפיה: הלדה שלנו כמו התו האמצעי.
לאחדים השלישי
ילד להגביה את הרקיע.
לאחרים
יבוא להתבטל.
מן הראוי שאשאף להתעלות קצת על עצמי.
טפין טפין
עומד הרגב גא ומגבש בעור אחד
טועם את טעמם, צמא.
ומר נמהר רגע בואם –
טפין טפין
קולחים רכות
בנשיקה משקים
שמח: השקו ! אֲנִי מתמלא!
תהלתו תופח: "מי אתם שמים, דמי עוֹלֶה"
הנה אֲנִי גבעה, אֲנִי כבר הר! נרוה
עוד ייטיב הרגב מים רבים להבין:
אהיה עפר.
בחדר פתוח בחברת ידידים
חייך. כטביעת רגל בחול. נשאת
ברוח בקלילות,
מפקירה דמותה לדאיה – נמחית
גרגרים לאצבעות הרוח היונקת – מגיש ה
כנשימות עתיקות
את דמות עקבת החול.
סוס ורוכבו דוהר המות.
בהקדם אקנה החפצים הערטילאיים
שאין בלעדיהם אדם.
ידעתי די על דברים שאין בינתי מגעת לחשף,
המבעית הנקלט
גַּם באזניו הזקופות של כלב
דהירות הרוח על החול במחי נִגָּר.
לפני "ערבית"
מעט העינים מוגפות
אור וצל משרטט הערב על פני
ומרשרש עץ
ביני לבין השמש החולפת
כמו במוסיקה המתרחקת:
פיאנו נִגָּר.
צל עלים נוגע
בורח ריח
כאין דומה
לערב החולף:
עלה נופל
למבט העינים
מעט מוגפות.
פיאֲנִיסימו:
אור וצל שבציור המהיר
בלתי רקיע שרטט ביד בוראי
במהירות מוגפת זו
ברקמה החולפת
למען אבין - - -
פרחים פורחים בסבלנות
ליד זקנים
בבית אבות פרחים פורחים בסבלנות
גַּם אותה ראיתי.
נדמה פורחים ושפתם נאלמת
בסבלנות ברזל, ואֲנִי בן עשרים ושש.
ערוגה ארכה תחומה בגדר.
לבנה על לבנה
ישובות בצפיה עצם על עצם
הוא
פוסע.
ומקל משען חדש, מדדה ביד בלתי מְנֻסָּה,
יד שֶׁרִטּוּטֶיהָ קלים מהמנוסה שצעדיה יִמָּחוּ ממילא.
האדמה מדקדקת מאד עם כל אלה.
רוחי השומעת כל זאת, אליך בוהה.
שם עולם
לפוליטי ראובן ז"ל (אוקטובר 1973)
שמות מלחמות חשובים
כחשיבות
מקלות סמון שתוקעים לפני ערוגות
וכותבים: צנון. בצל. גזר.
מה זה חשוב מה מכסים אנחנו
בסופו של דבר תמיד נדע מה יגדל
כשיגדל. ואם לא יגדל.
למלחמה האחרונה קראנו מלחמת
יום הדין.
ישמי שהתעקשו לקרא לה כפורים.
והממטרה עובדת כמו ועדת חקירה.
גדל או לא, הממטרה לא עצמאית. מאחוריה
ברז. גַּם הברז מקבל הוראות ממשאבה
אחת. המשאבה תלויה במי התהום האפלים.
וכמות הגשם בשמש.
בין שקיעה לזריחה, מי מרכיב אותה שם ברקיע?
מה זה חשוב.
היא תקועה שם כמו
פוליטיקאית. שוב
זרחה : צנון. בצל. גזר.
ואם יש מקלות סמון באדמה לפני הערוגות,
לא הצנור בוכה.
קִבּוּץ
לא כל אבן נוקשת באבן
תוכל לקוות לאש.
נכוה הלב שידע:
היינו קרובים
ברזל על ברזל תשים – תשמע רנתו.
לא אדם באדם. מהדהד,
מי ישמע לו.
מי ישמע. אולי
אבן באבן, למצער – תגע
ודינו בזאת להיום.
נמתין. נשאר לחלם
חלום הרוק / יוסף עוזר
וצרחתי באימה בתוך החלום. רעדתי מפחד. בסך הכל הייתי בתוך מחנה צבאי ורצו לתת לי רובה. לבוש מדים ואיני יודע שאני בתוך חלום חוזר ונשנה - פעם אחר פעם- במיטה עם סדין וכר מלא נוצות, וכבר עברו הרבה שנים- ונפטרתי מחובתי המיליטריסטית.
זוכר את לובן נוצותיהן של התרנגולות בכפר הסורי בחאן ארנבה, ברמת הגולן, שקרקרו סביב הזחלמי"ם וזקנה סורית התכופפה לאסוף ביצים, וזקן לידה בלבוש איכרים ערבים עסק בשדה.
אתם לא מבינים? אני לא מתאים להיות במילואים, כבר שיחררתם אותי מזה. זו טעות. אני לא יכול להחזיק רובה... סיוט.
ואינני יודע שאני ישן. כי לך תבחין בין שינה לבין ערות. שניהם אינם ניתנים לזיהוי.
אדם חולם שהוא פרפר והוא מתעורר ואינו יכול לדעת אם אינו באמת פרפר שנרדם וחלם שהוא אדם.
מאות חלומות שבאו מהמקום ההוא הנושן שבתוך הנפש. שבאו מהמבט בעיניים של ההרוגים. שבאו מהידיעה הברורה שגם אני צריך להיות בן זונה כמו כולם. להסתער, לא לשמוע את הפגזים מאה שנה אחרי המלחמה.
אני נוסע לאגף נפגעי הלם קרב. מה זה הדבר הזה? אפשר שגם המסע הזה גם הוא פיקציה.
בטירונות עושים צרכים בשדה. משאירים באדמה את הצואה. משהו שאתה עיכלת. שעבר במעיים שלך. שכאילו הגוף עיכל. מה שלא התעכל ייחשף בעוד שנים. כי גם הנפש מפרישה.
בעוד שנים היא תדע שהגיע הזמן - כשהחרא ייאלץ לעצור ולומר את הסיסמה שלה. כולל הספרות: 1973.
לעשות צרכים בשדה. עשב ירוק מסביב. אתה כורע. זוהי אחת הכריעות המבזות, שמזכירות לך: סליחה, השוני בינך לבין חיה, הולך וקטן.
אני מתרחק מהאוהלים הזוגיים בהם אנו ישנים כבר שלושה שבועות בקורס הסיור, מצפים לסיים ולהכיר את כל שיטות הלחימה המזוהמת.
אבא אומר- אני גאה בך. אתה לא יודע מה זה להיות יהודי בזוי בבגדד, במקום שאינו שלך. ואתה חייל בצבא שלנו!
אבל הנפש יש לה שפה פרטית ולא לאומית. אני לא הייתי מת מות קדושים. לא הייתי שוחט את הילדים במצדה. לא הייתי מודה לשם יתברך לפני כניסה למקלחת במחנה השמדה. ממש לא.
ולמה התנדבתי ליחידה קרבית? כי אני אידיוט. בוא תלמד לפרק מרגמה, לירות בה פצצה. להרכיב מקלע, בעיניים עצומות. לפתוח ניצרה ולזרוק רימון לתוך חדר. אם לא תהרוג ראשון- ההורים שלך יבואו להלוויה שלך. מה אתה בוחר?
זה משכנע לי את התחת.
אני הולך להשתין בצד. אבל אני צריך ליותר מזה. יש לי דקר, מוט מתכת שתפקידו לגלות תיל דק, מתוח על הדרך, שנועד להפעיל עלינו מטען חבלה. בדקר אני חופר, כדי לכסות את הצרכים. סייר טוב אינו משאיר עקבות כאלה. ובמה לנקות? עלים אינם מספיקים. חופן עפר מורח. עולה בדעתי ללחלח עלים ברוק ולהתנקות כראוי. פעם אחרי פעם אני משכלל את השיטה. משתדל ללכת לעשות צרכים עם מסטיק בפה. תוספת הרוק מנקה אותי היטב. השיטה מוצאת חן בעיני ובמשך השירות, גם במקומות שהיה נייר בנמצא, התרגלתי ללחלח אותו ברוק. התועלת הנוספת היא שאין כאבים באותו המקום בגלל הלחות.
עברה שנת הארבעים למלחמת יום הכיפורים, חזרתי מדינמיקה קבוצתית לנפגעי המלחמה, אלה שיש להם את כל אברי הגוף שלימים והם צריכים לעמוד לדין על מה שחסר להם.
שפסיכולוגים המליצו לתופף מולם בסירים כי פחד יסיר פחד. גדולי הפסיכולוגים המליצו על השיטה. עכשיו השיטה שופרה: מתופפים בלי סירים. מתופפים את הספק והרעב הפנימי. סיפרתי לרעייתי בלחש, בפעם הראשונה, סיפור אמתי ובכל זאת סיפור מהתחת: שבכל יום שאני נכנס לשירותים, מציף את הפה שלי רוק. וכבר שנים שאני בולע, ושונא לזכור מאיפה הוא התחיל. ומתי הרוק בא לך? היא שואלת בנעיצת עיניים. ברגע שאני סוגר את הדלת ומתיישב. רוק. המון רוק.
והיא שואלת ואני מספר. ואנחנו מדברים על השדה בהרי הגליל, ובאימון הלחימה ביעד מבוצר, בתוך התעלות.
המון רוק בכניסה לשירותים?
כן, עד היום. כל הזמן. איך שאני נכנס.
כי אתה רוצה לירוק על כל מה שהיה?
אולי גם.
אה, זוהי בעצם בסך הכל התניה אופרנטית. רגע, אפתח מילון. דלת בית השימוש הוא גירוי מותנה? אולי האסלה. אולי השכחה. לא האמנתי שאספר לךְ.
שלחו להדפסה
40 שנה למלחמה
יוסף עוזר
לחצו כאן להגדיל הטקסט
שמחת חג
במקום יציאה הביתה, "עד אחרי החגים", הפך מבצע יום הכיפורים של יוסף עוזר לצום מתמשך בצפון, שחלקו הגדול התקיים במקלט המופגז לעייפה
יוסף עוזר
אֲנִי הַלָּכוּד
מֵהַבּוּנְקֶר בְּקוּנֵיטְרָה
הַשָּׁעָה אַחַת וַחֲמִשִּׁים
עוֹד כַּמָּה שָׁעוֹת אֵהָרֵג
אֲנִי נוֹתֵן קוֹקוֹס וָרֹד לַטַּיָּס הַסּוּרִי
מַעֲמִיד שִׁרְיוֹנָאי סוּרִי פָּצוּעַ לְהַשְׁתִּין
מְשַׁנֵּן "שָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי
אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָּךְ"
אָבֵל עַל הַמִּכְחוֹל
מְקוֹנֵן עַל הַמִּלִּים
סוֹפֵד לַצְּלִיל.
שֶׁהֶאֱמַנְתִּי לִמְצֹא
מְנוֹרָה אַחַת קְדוֹשָׁה.
שֶׁהִתְאַכְזַבְתִּי יוֹתֵר מִנַּחַל.
שֶׁנָּחַלְתִּי שִׂנְאָה וְאַהֲבָה.
שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם הִיא שֶׁקָּרְעָה בִּי
תֶּלֶם יִזְרְעֶאל.
(מתוך "עמק יזרעאל ירושלים", ספר שירים)
בשנת 1973, לפני החגים של חודש תשרי, אני חייל סדיר לקראת סוף השירות. התנדבתי לעלות לרמת הגולן כמפקד מארבים, תוך "הבטחה" שבעקבות הפעילות המבצעית הזו אצא לבית "לכל החגים". הייתי בן 21. באוקטובר חל גם יום הולדתי. הבסיס היה בקוניטרה במבנה שנקרא "בית הספר" או "בית הדמים" בפי החיילים. שירתתי בסיירת אגוז. המשימה: מארבים כל לילה לצירי החדירה של "המחבלים".
בערב יום שישי השגרה כרגיל: עמדנו במגרש המסדרים, זיוודנו את הקומנדקר בנשק למארב. לא קיבלנו רמז לשום מלחמה. במלחמה לא נכנסים למארב לילה עם רובה ומרגמה 52 מילימטר. נסענו לדרום הרמה לקחת כמה מילואימניקים, וליל הכיפורים נעשה בשטח מול סוריה. סיסמת המארב: "שמחת חג". הפתקה שעליה רשם המפקד את הסיסמאות הסודיות ואת הקודים של הקשר שמורה אצלי עד היום.
היה זה לילה רגיל לחלוטין, מול טנק סורי שנשאר שם ממלחמת ששת הימים, סורקים את האזור במכשיר מגביר אור כוכבים. שומרים על שקט. אין פעילות חריגה. עוד חודשיים אשתחרר ואלך ללמוד אמנות. אחרי יום כיפור אני יוצא הביתה כמובטח, "עד אחרי סוכות".
עם שחר אני מדווח בקשר שהכול תקין ואוסף את החיילים. נעים להרגיש בקומנדקר את הרוח שורקת באוזניים. הקו הארוך של הכביש מאפשר לדהור, ואני ממהר למיטה. הגענו לבסיס בשמונה בבוקר. הנשק שקיבל מאיתנו את הציוד היה ישנוני. הוא צם. הוא לא יודע שעוד כמה שעות הוא ייפצע קשה בהפגזה פתאומית שאיש לא הכין אותנו אליה. בשעה זו, גולדה התווכחה עם דדו ודדו התווכח עם משה דיין ומדינת ישראל הייתה בצום מידע.
פרקנו את הקומנדקר והכנו אותו לחיילים שצריכים לצאת למארב במוצאי יום הכיפורים. בשעה 13:00 אני צופה מהקומה השנייה ב"פראיירים" שמתכוננים במגרש. חמישים דקות אחר כך נשמעת שריקת מטוסים והבסיס שלנו מופצץ. פגזי תותחים נשמעים במבול אדיר. אנחנו בהלם. אני וחבריי מתפרצים בתחתונים החוצה כגלמים ובוהים בשמיים: "מה קרה?"
אנחנו דוהרים לבונקר, מרחק 150 מטר, אבל הסיכון אדיר. האדמה כולה קופצת עם נחיתת הפגזים. הגענו עשרה, ובדרך נהרגו הטבח והאפסנאי. בקשר לא מובן מה קורה. אנחנו לבד. ההפגזה אימתנית. שומעים ברדיו שגם התעלה מופצצת. הטרנזיסטור משמיע סיסמאות מוזרות. בתוך הבונקר רעבים מאוד. יש כאלו שצמו. אני בצום שנמשך עד יום שני. יש קצת גרעינים, וגם ויכוח בין מעשנים ללא-מעשנים.
הפצצות שהבונקר סופג נשמעות יותר כטילים. אולי RPG? אולי קטיושות? מכוונים אלינו ממש. הקצין לוחש שיש סורים בגבעה הקרובה, 300 מטר מאיתנו. מציעים שלכל אחד יהיה רימון ביד, ושאם יגיעו הסורים נפעל. בשלב הזה אני מחליט לכתוב במהירות יומן. אם אתרסק, איך אבא ואימא העדינים שלי יידעו מי אני ואיפה התפזרתי?
הוצאתי דפים מהכיס. כתבתי בחושך בידיים רועדות מפגזים. כתבתי את שמות החיילים. את שמי. את מחשבותיי. את דבריהם, שתהיה עדות אם יהיו אלו מילותינו האחרונות.
תעודת החייל הסורי. רציתי להחזיר אותה להוריו
שעות האימים האלה הפכו אותנו לנעדרים זמנית. בערב יום ראשון הגיע חילוץ. טיפסנו על הזלדה והגענו לבסיס השריון הקרוב. בשטח מסביב קלטנו טנקים שרופים משני הצדדים, ומאות סורים הרוגים.
"הסיסמה היום - שמחת חג", כתבתי בבונקר. "נמצאים איתנו עדוט, פוליטי, זבטני, לנסקי, צציק, דדי, אברהם כהן, מותי, מתי, גיל, מרגלית, שמן, חדד, אני יוסף עוזר. מה עושים היום חבריי לבונקר? התנתקתי לחלוטין מהחברים".
לאחר המלחמה ידעתי שאעשה דבר משמעותי אחד: אתעד. בכתיבה שעיקרה שירה, על פי דרכי, אני עדיין כאילו ממשיך את היומן ההוא. לאט נושרים הזיכרונות אבל לא המסקנות מאותה הונאה עצמית.
בידיי פנקס של חייל סורי הרוג ששלפתי מכיס חולצתו. לתומי חשבתי שאוכל להעניק אותו להוריו. הרי מוכרח להיות שלום אחרי הדבר האווילי הזה שנקרא מלחמה.