דוד אוחנה

דוד אוחנה (נולד ב-1952) הוא פרופסור מן המניין במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

חייו

אוחנה נולד ב-1952 בעיר אוג'דה שבמרוקו. בגיל ארבע הוא עלה עם הוריו לישראל ומשפחתו התיישבה בקריית גת, בגל העולים הראשון שיישב את העיר.

בצה"ל שירת אוחנה בסיירת אגוז ולחם במלחמת יום כיפור. ב-1977 החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים ולמד שם היסטוריה ומדעי המדינה. בתקופתו הסטודנטיאלית הוא גם עבד כעיתונאי במקומון "כל העיר" והיה עורך המוסף הספרותי של שבועון הסטודנטים "פי האתון". בבחירות לכנסת ב-1984 הוצב במקום השני ברשימתו של לובה אליאב אולם הרשימה לא עברה את אחוז החסימה.

מחקריו

אוחנה חיבר מספר ספרים, ערך וכתב הקדמות לעוד כעשרה ספרים ופרסם עשרות מאמרים ומחקרים, העוסקים, בין השאר, בהיסטוריה, ציונות, זהות לאומית אצל אינטלקטואלים ופוליטיקה. רוב ספריו שייכים לתחום ההיסטוריה והמחשבה הפוליטית. עבודת הדוקטורט שלו, שנעשתה בהדרכת פרופסור יהושע אריאלי ופרופסור שאול פרידלנדר, עוסקת בפנומנולוגיה של התודעה הפוליטית ונקראת "מניהיליזם לטוטליטריזם". עיקרה בחינת הסינדרום הניהיליסטי-טוטליטרי באספקלריה של תולדות הרעיונות וההיסטוריה הפוליטית של אירופה בשליש הראשון של המאה העשרים. מחקריו של אוחנה עוסקים בין השאר בזהותה הים תיכונית של מדינת ישראל, היסטוריה אינטלקטואלית של אירופה ולימודי מדינת ישראל.

בתחילת דרכו האקדמית שימש כחוקר במכון ון ליר. ב-2001 הוא מונה לפרופסור-חבר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב והחל לעבוד במכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון שבקמפוס שדה בוקר. בשנת 2005 מונה אוחנה לשמש כמנהל אירועי שנת בן-גוריון במכון בשדה בוקר. בתוקף תפקידו היה אחראי על ארגון עשרות כנסים באוניברסיטה. ב- 2010 עלה לדרגת פרופסור מן המניין.

אוחנה, נשוי ואב לשלושה.

עמדות

אוחנה טוען ש"המתנחלים הם אנטי ציונים שזנחו את הציונות הדתית הקלאסית"[1] וכי "ההתנגדות לכיבוש חייבת להפוך לסדר היום הציוני". הוא מבהיר: "יש לי סימפטיה לרעיון של חבלי ארץ היסטוריים, ואינני מתנכר לשורשים הלאומיים המצויים בבית אל ולא ביפו. לא זה העניין. העניין הוא הברֵרה בין מימוש כל הזכויות ההיסטוריות שמחירו הוא שעבוד או גירוש עם אחר: ובין מימוש כמה מהזכויות ההיסטוריות המאפשרות סיכוי מסוים לפשרה לאומית[2].

אוחנה יצא כנגד מה שהוא מכנה ניכוס זכרו של יצחק רבין על ידי מחנה השמאל וכתב ש"מן הראוי שתוכן המיתוס של רבין יעבור ממימד השלום, העושה סקטורליזציה של הזיכרון ומפחית את יכולתנו כאזרחים להפיק לקח ראוי מן הרצח, למימד רחב יותר – מימד הדמוקרטיה"[3].