עפר שמואל מספר

קורס סיור – מסע משימות במסגרת קורס בסיור, יצאנו למסע משימות שארך 5 ימים בהם נאסר עלינו לפגוש באזרחים מכל סוג. כל פעם שנראו אזרחים היה עלינו להתחמק ולהסתתר בכל מיני תרגילי הסוואה כך שלא נזוהה בשטח. ביום הראשון "פוצצנו" גשר בעכו, כבשנו את פסגת העצמון, ניווטנו בנחלים וואדיות ועוד משימות שהוצנחו לנו מידי יום ממטוס קל יחד עם מזון ביעד שהיינו אמורים לעמוד בו מידי סוף יום. מסע זה הביא אותנו למקומות שבדרך כלל אנשים לא נהגו להגיע אליהם. כך התוודעתי לאתרי החברה להגנת הטבע שבזמנו לא היו ידועים לציבור וכיום הם משמשים כאתרי החברה. ברבות הימים הובלתי את המשפחה והחברים בטיולים כמעט לכל היעדים הללו... סיום המסע היה על הר התבור. שם העניק לנו דדו, האלוף דוד אלעזר מפקד פקוד צפון בזמנו שלאחר מכן מונה לרמטכ"ל  את כנפי הסיירת. נאמר לנו שם שהיינו אמורים לעבור סדרת שבי אבל ויתרו לנו עליה... כנראה שלא התאמנו לדבר וחזרנו לשנלר. השגרה היומית התחילה כל בוקר בירידה במסע רגלי של כ-4 ק"מ בחגור מלא, לעמק יזרעאל ליד קיבוץ "גניגר" למטווח עם כלי הנשק האישי שלנו. כל יום נשפכה תחמושת רבה (כמעט ללא חשבון) ולמדנו לתפעל במיומנות רבה את כלי הנשק. לאחר המטווח, יצאנו למשימות. בדרך כלל בבוקר היינו יוצאים לסיורים, בערב למארבים. לא פעם הוזמנו לאחר הסיורים לבתיהם של החיילים הבדואים שגרו בסביבה או לאחד הקיבוצים של חברי היחידה או למשפחותיהם, ואפילו פעם, לאחר השחרור הגעתי עם אשתי לבקר אצל קצין הגששים "סאדר אל-היב" ז"ל בנצרת. התקבלנו בחום רב כמקובל אצלם. 

מארב בתענ"כים – סיפור קליל באחד מימי הקיץ 1965 יצאנו למארב בחבל התענ"כים לאחר יום מתיש של סיור בגלבוע. נערכנו למספר כמדומני שלישיות, התארגנו. אחד המפקדים היה זבולון סבירסקי. הוא היה מצוייד ב-מקלע 03. נשכב, טען המקלע, התארגן, ולא היה לו נוח. משך את המקלע בהדק ופלט צרור ארוך לכיוון הגבול, דבר שהביא לביטול המארב. יש לי קרובים במושב בלפוריה, ומאחר והמארב בוטל והמקום קרוב, והיה מקובל שמידי פעם מתארחים אצל אחת המשפחות, בדואים, קיבוצים וכו... הזמנתי את כולם לבוא לקרובים שלי, בית קטן כמו שהיה פעם נהוג , אבל כולם התקבלו באירוח מכובד שעד היום זכור אצל משפחתי כחוויה בלתי נשכחת.

 אבי תלם – משהו משהו, אבי הגיע לחוליה – סיירת, מספר חודשים לפני שחרורי. הגיע מסיירת מטכ"ל ומיד עם הגיעו החל לאמן אותנו בדרך שהוא הכיר ולא מה שהיה. באחד האימונים הראשונים שלא אשכח לעולם, למיטב זכרוני (לא בטוח), פרק אותנו מהנשק והחגור, העמיס על כל אחד מאתנו תרמיל מלא באבנים – אין לי מושג משקלו - היה כבד, העלה אותנו על מדרון והמשימה היית לרדת עקב בצד אגודל מבלי להרעיש. מי שהרעיש חזר לראש הגבעה והתחיל מחדש את הירידה, שעות על שעות (כנראה היה שעתיים) אבל נראה ללא סוף. עובדה שזה נחרט לי סימן שהיה בזה משהו מכונן. אבי אחד האנשים המופלאים שהכרתי בחיי, חבל שהיה בסוף שירותי הצבאי ולא זכיתי ללמוד עוד ממנו, למרות ש"קרע" אותנו, נעים הליכות, כריזמטי ואין סוף דברים שאני ודאי לא יודע עליו (סודי).

חיים סלע – הוא דג אותי לאגוז, ערב אחד מודיעים לנו כי מחפשים חיילים ל"סיירת אגוז". לא ידעתי מה זו "סיירת אגוז". ניגשתי לסמל המחלקה שלי לשעבר, ליאון וסיפרתי לו אודות ההתעניינות של מפקד הסיירת. תגובתו הייתה מדהימה: " אם אתה לא הולך לשם, איים עלי, אל תפנה אלי יותר בחיים". וכך התנדבתי לסיירת ללא כל ידיעה לאן אני הולך. חיים סלע ראיין אותי, תוך זמן קצר נפלו המחיצות בינינו והגעתי למקום הכי מדליק בצבא שיכולתי לחלום עליו. הסיירת הייתה לי חווית חיים. נקלעתי לחבורת חיילים – כ-25 – כולם קיבוצניקים מלבד אחד שעמד להשתחרר. לא פשוט להשתלב בחבורה כזו שמגיעה מתרבות שונה לגמרי, (קיבוצניקים). אלו היו חבורה סגורה. כל אחד ידע את תפקידו, היה מוכן להקריב את עצמו למען האחר. אף אחד לא התחמק משום משימה. הכול היה קל ומובן מאליו וכשצריך לבצע כל משימה המוטלת על היחידה מבצעים ללא שאלות וקיטורים זה המקום שבו השתנה האופי שלי. על פי תחושתי , זו הייתה הנקודה בחיי שהפכתי מ"סוציומט" לאדם מקובל על כולם. למדתי מהם לא לומר את המילים "אי אפשר". בתחילת הדרך ביחידה היה לי קצת קשה פיזית. הייתי חובש, חיים סלע ביקש ממני לקחת עלי גם מרגמה 52 מ"מ, ומי אני שאסרב לו. אני חושב שהייתי החובש רגם היחידי בצהל. במשך שירותי נשפטתי פעמיים אצל חיים סלע אך לא אפגע בשם מגישי התלונות מפאת כבודם זיכרונם לברכה. חיים סלע נהג לשפוט את ה"נאשמים" על דלפק הקבלה בשלישות בפיקוד צפון בנצרת, תמיד בחוש הומור ובקלילות, העונשים תמיד קלים, נזיפה או קנס סמלי, אך בכריזמה המדהימה שלו כל אחד הבין במה טעה ואין צורך בעונשים כבדים. ת ע נ ו ג היה להיות תחת פיקודו.