בס"ד
בלקוטי שיחות ח"ב הוספות לפרשת לך לך (ע' 450 ואילך) על הקשר שבין הביאור לאגה"ק סימן ז"ך - צדיקא דאתפטר - ליום ההילולא של הרבי הריי"ץ נ"ע יו"ד שבט. והרבי אומר על זה שרואים בעל שם'סקע עניינים.
תוכן הדברים בלקו"ש ח"ב שם: שיש שלוש דעות איך לחשב ט' ירחי לידה – רעא, רעב או רעג ימים. והנה הפלא ופלא שבתוך הימים האלו מההסתלקות של יו"ד שבט שנה פשוטה שהיה בשנה ההיא למדו את השיעור תניא – הביאור באגה"ק סימן ז"ך. וראה שם הדבר פלא בעניין שנה מעוברת ושנה פשוטה. (שהשיעור תניא בשנה פשוטה ומעוברת משתווה מאז כ"ה תשרי, ואם כן אחרי כ"ה תשרי לכאורה אין שום טעם לשנות בין שנה פשוטה למעוברת, אבל בכל זאת מיום ד' חשוון מתחיל להיות השיעור של שנה פשוטה להיות שונה משנה מעוברת – שנת עריכת היום יום, שבו ישנו בפעם הראשונה שיעור תניא כפי שנחלק לימי השנה. ככה שבשנה פשוטה שהיה בשנת תש"י, שנת ההסתלקות, השיעור של הביאור של אגה"ק "צדיקא דאתפטר" הוא בימים שבו נגמרים הט' חדשים מאז יו"ד שבט) ולמה דווקא הביאור? מבאר שם בלקו"ש שהיות והסתלקות צדיקים זה דבר קשה מאוד ואינו מובן כלל וכלל, לכן גם אחרי שנכתבה האגרת, הרי זה טעון ביאור, ולכן זקוקים על זה ביאור מאדמו"ר הזקן בעצמו, וגם זה אינו מספיק... ע"כ תוכן הדברים. ועיין שם באריכות.
ואולי יש לאמר בזה בדרך אפשר למה מצינו רמז הזה דווקא אצל הרבי הריי"ץ נ"ע. היות והרבי הריי"ץ – "הוא כנגד ספירת היסוד (ושמו (הראשון) יוסף, שהוא מדת היסוד) לאחרי החמש מדות כנגד החמשה נשיאים שלפניו – ראה ספר השיחות תש"ה ע' 60 ועוד. וי"ל שכל דורנו האנשים נשים וטף הוא ספירת המלכות" (ספר השיחות תשנ"א שיחת כ"ח סיון הערה 73 ובהנסמן שם). וידוע שיוסף, יסוד עניינו צדיק (ראה ספר הליקוטים דא"ח צ"צ ערך יוסף ע' תקסב ואילך ובהמובא שם), לכן גם הרמז הוא באגה"ק שמתחיל צדיקא דאתפטר וקשור עם עניין הלידה דווקא (ראה ספר הליקוטים צ"צ ערך יסוד ע' תתל"ז ואילך) וכמו שנאמר "אור זרוע לצדיק" – (ראה ספר הליקוטים צ"צ ערך אור ע' תקפב ואילך).
רבינו נשיא דורנו, שכל כך התעסק בפשוטו של מקרא דווקא, הנה עניין הנ"ל שהסתלקות הוא דבר קשה ואינו מובן כלל, מפורש בפשוטו של מקרא בשיעור היום של ג' תמוז באותה שנה - ביום א' פרשת חוקת, ג' תמוז שנת תדש"ן. פירושה של המילה חוקת הוא דבר שאינו מובן כלל בשכל, וכמו שכתב רש"י בריש פרשת חוקת. ובספר התניא אגה"ק סימן כ"ח "למה נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה" שבה מדובר על הסתלקות - מיוסד על עניין פרה אדומה שבפ' חוקת, המילה הראשונה מתחילה עם "למה", לשון תמי-ה וקושיה, ויש לומר הרמז בזה שעניין הסתלקות צדיקים זה דבר שאינו מובן כלל, כנ"ל.
על השייכות שבין פרשת חוקת להסתלקות מפורש במסכת מועד קטן דף כ"ח, א (הובא בפרש"י על התורה חוקת כ,א): "למה נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת", ונתבאר בתניא אגה"ק סימן כ"ח - הפרק שמדבר על הסתלקותם של צדיקים "שכל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו.. מתגלה ומאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה בעת פטירתו".
ובשיחת פרשת בשלח, יו"ד שבט תשמ"ד מבאר בארוכה אגרת הקודש סימן ז"ך וכ"ח ששם מבואר בארוכה עניין יום הסתלקות והילולא של צדיקים. ומבאר שם הרמז במספרם של האגרות – ז"ך וכ"ח ווהנה קטע מהשיחה: שבאגרת הקודש מודגש עניין הירידה למטה מטה ביותר כדי לבוא לתכלית העילוי עד לעילוי דפרה אדומה, שזוהי הדרגה הכי נעלית שבעניין הטהרה – כדברי המשנה (חגיגה יח,רע"ב) שישנן חמש דרגות בטהרה: חולין, מעשר תרומה, קודש וחטאת, שזוהי הדרגה החמישית, על דרך ובדוגמת "החמישית לפרעה", דאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין. (זח"א רי, א. וזו גם השייכות להילולא של כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע שהיה בשבת פ' בא. ראה לקו"ש חכ"ו ע 330, הערה 17).. עניין זה מרומז גם במספרה של איגרת הקודש זו – סימן כ"ח... תכונתו של ה"כוח" לרדת מטה מטה.. כדי לפעול את בירור המטה עד לבירור התחתון שאין למטה ממנו, שדווקא על ידי זה באים לתכלית העילוי שאין למעלה ממנו. ע"כ משיחת פ' בשלח תשד"מ. הנחה בלתי מוגה. עיי"ש בארוכה.
ויש להעיר שגם במסכת מועד קטן ששם הובא המאמרז"ל בעניין הסתלקןתם של צדיקים זה בדף כ"ח. והנה כשסופרים את מספר הימים מחג השבועות זמן מתן תורתנו עד לג' תמוז יום ההילולא יוצא בדיוק כ"ח יום.
והנה במספר הזה של כ"ח יש קשר מיוחד למתן תורה, לשביעי (נשיא השביעי), להסתלקות-הילולא, לכללות עבודתו של הרבי " שעמלה נפשו בחייו" ולפרשת פרה אדומה.
ויובן ע"פ דברי הצ"צ (אוה"ת נ"ך ט, נעתק בספר הליקוטים דא"ח צ"צ ערך עשרת הדברות ד' תכ"ה) וז"ל: "בסדה"י אחר ברכת ישתבח בפי' הקדיש כ' וז"ל יהא שמי' רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא באלו השבעה תיבות שהם עיקר הענייה יש בהם כ"ח אותיות שהם נרמזות בפ' ראשון של תורה בראשית כו' הם שבעה תיבות וכ"ח אותיות והם כנגד יד ימין ויד שמאל העונה אמן בכל כחו כח ו' קורעין לו גזר דין של ע' שנה שהם ע' שרים שכיון שהוא מסכים יד ימין עם יד שמאל עם הוא"ו שהוא המכריע כולם מסכימים להטיב לו וכח הטומאה אין לו כח להרע שכשזה מתגדל ומתגבר זה נופל כו' ועתה יגדל נא כח ה' והוא כח מה כו' עכ"ל. ועמ"ש במ"א דכמ"כ פסוק ראשון דעשה"ד וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור הוא ג"כ ז' תיבות ובהם כ"ח אותיות והיינו שעל ידי התורה דמחכמה נפקת כח מה ממשיכים הגדלת הכח במעשה בראשית כי עשה"ד מכוונים נגד עשרה מאמרות עשרה עשרה הכף כו'". ע"כ מהצ"צ. דרך אגב יש להעיר על נפלאות בפרש"י על התורה שמיד בהתחלת פירושו, בפסוק הראשון על התורה הוא מבאר "כח מעשיו הגיד לעמו", שיש לומר שמרמז את העניין של כ"ח התיבות שבפסוק הראשון בראשית.
השייכות של מספר כ"ח לשנותיהם של צדיקים, הנה ע"פ פשוט שעניין הקדיש שאומרים לעילוי נשמה הנקודה הכי כללית היא אמן יהא שמה רבה, ובכל כחו, כנ"ל. וביותר מובן ע"פ מ"ש בזוהר וישלח דף קס"ח, א: בקשר לדוד המלך שהאבות נתנו לו שבעים שנה, ויעקוב אבינו נתן לו כ"ח שנה משנות חייו (שהיה צריך לחיות כמו אברהם קע"ה שנה). ובדרך מצוותיך להצ"צ מצוות מינוי מלך דף ק"ט, ב: "ויעקב נתן לדוד כ"ח שנה, הוא עניין מ"ש במרע"ה יגדל כ"ח אד' (במדבר י"ד, י"ז)". עיי"ש. והעירני חכם אחד שכשמחשבים את שנותיו של הרבי – צב שנים (תרסב-תשנד) ומוסיפים לזה כ"ח, יוצא לנו מאה ועשרים כמניין שנותיו של משה רבינו.
עוד על הקשר של מספר כ"ח וגם תיבת "כוח" למתן תורה מבואר באר היטב בשיחות של כ"ח סיון (שנת תשמ"ט, תשנ"א ועוד), שמבאר שם על עניין הכוח של מתן תורה. עיי"ש.
גם פרשת חוקת - שבו היה יום ההילולא ג' תמוז - שייכת לתורה ולמתן תורה. ראה ספר השיחות תשמ"ט ע' 450: והרי פרה אדומה היא כללות כל התורה כולה, וכמפורש בתחלת פרשתה "זאת חוקת התורה". עכ"ל.
ובספר הליקוטים דא"ח צ"צ ערך פרה אדומה ע' צה מובא המדרש: רבות ס"פ בא פי"ט ע"ד .. יהי לבי תמים בחוקיך זה חוקת הפסח וחוקת פרה אדומה למה ששניהם דומין זה לזה, בזה נאמר זאת חקת הפסח ובזה נאמר זאת חקת התורה ואי אתה יודע איזה חוקה גדולה מזו, משל לשתי מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראות שוות מי גדולה מזו אותה שחברתה מלווה אותה עד ביתה והולכת אחריה כך בפסח נאמר בה חוקה ומי גדולה הפרה שאוכלי פסח צריכין לה שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת. ובספר הליקוטים להצ"צ שם ערך פסח ע' סח-ט: כמו בפסח יש ד' כוסות ומצה שהם רו"ש כמו"כ במי חטאת אפר ומים חים כו' אך אינו מובן איך ידומה להמשל אותה שחברתה מלווה אותה עד ביתה והולכת אחריה, ובהנמשל אין הפסח מלווה לפרה אדומה ואדרבה מי חטאת מלווין לאוכלי פסח שע"י מי חטאת יוכל לאכול הפסח, ולכן אפ"ל דהנה מזוקק שבעתיים דרשו ברבות פ' חקת על פרה שיש בה שבעה פעמים שבעה יעו"ש וזה רומז למ"ט שערי בינה ואז קידוש מי חטאת צ"ל שהוא שער החמישים כי שער החמשים דבינה מחבר חכמה ובינה.... וכיון שכן יש לעניין פרה אדומה דמיון למ"ט ימי העומר עם חג השבועות ... בפרה אדומה נאמר חקת התורה שהוא החקיקה של התורה שהוא מקור ושרש לתורה שבכתב, וזהו כעניין הלוחות שהיו חקוקים חרות על הלוחות... א"כ שפיר יש שייכות גדול חוקת התורה עם חג השבועות... וע"כ חוקת התורה דחג השבועות גדולה מחקת הפסח וחקת הפסח מלווה אותה עד ביתה כי מפסח מתחיל ספירת העומר. עכ"ל. (הדיוק במילים שייכות גדול, יש לומר שיש בזה רמז גם לשבת הגדול שהיה בפעם הראשונה בעשירי בחודש ניסן ואחריו יא ניסן, כדלקמן).
והנה גם י"א ניסן יש לו "שייכות גדול" לחג הפסח שהרי יא ניסן בא אחרי "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות גו'" (בא יב,ג). והוא "הכנה לימים שלאחריו החל מיום 'עשתי עשר בניסן' עד לחג הפסח" (ספר השיחות תשמ"ט ע' 388 ואילך עיי"ש בארוכה).
המורם מזה שיום ההולדת של הרבי יש לו "שייכות גדול" לחג הפסח, ויום ההילולא לחג השבועות זמן מתן תורתנו. ויש לומר הרמז בזה שראשי תיבות י"א ניסן הם אותיות "אין" וגם אותיות "אני".
והנה תיבת אני (ר"ת יא ניסן) יש לה שייכות מיוחדת לחג הפסח וכמ"ש בספר הליקוטים דא"ח צ"צ ערך פסח סוף ע' ס"ז: "ולכן נאמר ביצי"מ ועברתי כו' אני ה' אני ולא מלאך כו' אבל עכ"ז הגילוי מבחי' אני אבל במ"ת כתיב אנכי כו' שזהו שלימות יותר". עיי"ש.
הקשר שבין אותיות אין ליום ההולדת מובא בספר השיחות תשמ"ח ע' 366 וז"ל: יום הולדתו של הרמב"ם בערב פסח שאז "מזלו גובר". ובהערה 90 שם: ראה ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח ובקה"ע שם – אוף שמדובר שם אודות אוה"ע, ואלו בנוגע לבני ישראל "אין מזל לישראל" (שבת קנו, א), הרי ידוע הפירוש הפנימי (או"ת להה"מ מט,ג. סב, ב חנוך לנער ע' 48) שבחי' אין הוא המזל דישראל – אין דיש הנברא, ויתירה מזה, האין דיש האמיתי (ראה דרושי פסח לאדמו"ר האמצעי (ד"ה תפול עליהם בתו"ח בשלח רסו, א ואילך) שהוא באופן של התגברות. עכ"ל. ובספר השיחות תשנ"ב ע' 399: הפירוש (ע"ד הרמז) בדברי המדרש "אדר אין לו זכות" – שלאחרי הידיעה ש"באדר.. נולד משה", שמצד זה גובר מזלם של ישראל בחודש אדר, אזי מתגלה שבחינת "אין" (ה"מזל לישראל") הוא הזכות של אדר ומזלו. עכ"ל. ועיי"ש בארוכה ובהערה 75. הנה יוצא לנו גם שייכות מיוחדת עם ז' אדר בקשר ל"מזל" של יום הולדת. ועיי"ש גם כן הערה 65 ש"בריא" (מזלי' של חודש אדר) הוא בר יא. ומרגלא בפומי' דאנ"ש לומר שכאשר מקשרים את יום ההולדת הפרטי עם יום ההולדת של הרבי – יא ניסן, אותיות אי"ן – אז ה"אין" הוא המזל שיש תוקף מיוחד למזלו גובר.
בעל שם'סקע עניינים:
כאמור על השייכות שבין יום ההילולא לחג השבועות – כ"ח ימים אחרי חג השבועות כמספר התיבות של אמן יהא שמא רבה כנ"ל. וגם שבועות שהוא יום החמישים לספירת העומר, הנה מספר חמישים שייך לעניין ההילולא, כידוע בעניין הר נבו שפירושו נון בו, שביום ההילולא של משה רבינו הוא הגיע לשער הנון, ועד אז היה 'ותחסרהו מעט מאלוקים', שהיה חסר לו שער הנו"ן. הנה חמישים שנה לפני יום ההילולא ג' תמוז שנת תדש"ן, וכמו שביארנו על השייכות המיוחדת עם חג השבועות שבא כ"ח יום לפני ג תמוז, הנה ביום ב' דחג השבועות שנת ה'תש"ד קרוב לסוף השיחה (ספר השיחות תשד ע 140) סיפר כ"ק אדמו"ר הרייץ סיפור על הבעש"ט, וזה התוכן: חג השבועות תר"ד (ג' פעמים נו"ן שנה לפני יום ההילולא ג' תמוז שנת תדש"ן) הצ"צ אמר תורה וגם סיפור מהבעש"ט. החסיד ר' לא הבין את התורה, אבל החסיד ר' אברהם בער ירמי'ס ידע את התורה. הבעש"ט היה מהלך מעיר לעיר בכדי לקרב אנשים פשוטים. פעם הוא הקהיל את כל היישוב - אנשים נשים וטף ואמר לפניהם: אשרי תבחר ותקרב, אשרי הוא ר"ת אמן יהא שמי' רבא, הגם שישנם דרגות, ישכון חצריך ביתיך קדוש היכליך, כמבואר בלקו"ת (ד"ה כי תשמע בקול ס"ב), באמן יהא שמי' רבא כולם שווים, ועל ידי זה הבעש"ט הכניס בהם את החיבה לאיש"ר. ע"כ. ובסעיף הבא (סעיף יא) בשיחת תש"ד שם מקשר את זה עם "במשוך היובל", ומסיק ששבועות צריך להיות בכל השנה כולה. ע"כ. והרי יובל מספרו חמישים. וראה לקוטי לוי"צ אגרות ע' שכד על הקשר שבין אשרי, נשיא לבני אשר ונשיא דורנו שיום הולדתו היה ביום יא ניסן נשיא לבני אשר.
ולהעיר שהפסוק אשרי תבחר ותקרב הוא בפרק סה בתהלים, שאומרים אותו לפי שיעור החודשי ביום יא ניסן. ואם ישאל השואל, הרי יש יום יא בכל חודש, הנה הרבי כבר ענה על שאלה כזו כאשר דיבר בהקשר לימי התשלומין של חודש סיון, שביום יב סיון אומרים את הפרק בתהלים שמדבר על מתן תורה, והוסיף שאם יקשו על זה ומה עם שאר חודשי השנה, הנה יב תמוז, אין שום שאלה, שהרי זה יום הגאולה ויום ההולדת של הרבי הריי"צ. ואילו שאר החדשים מקבלים את ההשפעה מיב סיון. ולפי זה אפשר לאמר שגם בהקשר ליום יא בחודש, הנה כל החדשים מקבלים מיום יא ניסן. ולהעיר מספר השיחות תשד שהזכרנו לעיל, הנה באותו העמוד שיחת ש"פ נשא - עמוד 140, מתחיל עם המשפט אתמול יא סיון מלאו 49 שנה מאז שנסענו בפעם הראשונה לנאות דשא. דלכאורה למאי נפקא מינה את היום בחודש, ובמיוחד שאומר כבר "אתמול". ולהעיר שנאות דשא מזכיר את הענין של המלך בשדה, ובחודש אלול כאשר המלך בשדה, הנה הרבי מדייק שבלקוטי תורה המאמר שמדבר על המלך בשדה הוא בעמוד לב, כי זה הלב של הלקוטי תורה, וכן הוא גם כן בג' פרקי תהילים שאומרים בי"א לחודש אלול (פרקים לא-לג) , הנה הפרק האמצעי הוא פרק לב וסיומו "לישרי לב", וגם פרק הראשון פרק לא סיומו "חזקו ואמץ לבבכם כל המיחלים לה'", ופרק האחרון הפסוק שלפני הפסוק האחרון "כי בו ישמח לבנו".
עוד שייכות מיוחדת לחג השבועות: עשרת הדברות מתחילים במילים אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הנה "אשר (הוצאתיך...) מלשון אושר.. וראה ספר הליקוטים דא"ח להצ"צ מע' אשר, אשרי (ע' א'תרלו ואילך)". (ספר השיחות תשנ ע' 326). והרי יום הולדת של הרבי הוא יא ניסן – נשיא לבני אשר, שעניינו "והוא יתן מעדני מלך", עניין התענוג – ראה ספר השיחות תשנא ע' 422.. וזוהי גם השייכות ליום ההילולא שהיה בשנת "תשנד, אותיות "תדשן" עצם, עניין התענוג כנזכר לעיל. ולהעיר שהפסוק של הרבי הוא מאור עיניים.. תדשן עצם. ולהעיר גם מהיום יום טו תמוז ש"תדשן עצם" בא על ידי אמן יהא שמי' רבא, וכסיפור הידוע על ר נחום מטשרנוביל.
במאמר אנכי ה"א תשמ"ט סעיף ו (ספר המאמרים מלוקט כרך ג, ע' קפא) ובכמה וכמה שיחות מהרבי מבואר שחג השבועות יש לו שייכות מיחודת לשלוש רועים: משה רבינו, שקיבל תורה בחג השבועות, דוד המלך שביום זה הייתה הסתלקותו, והבעש"ט שביום ב' דחג השבועות הוא יום ההילוא שלו. וראה שם את הקשר דווקא ליום ב' בכדי להמשיך את חג השבועות על כל השנה. ובחלק ה' בהוספות מבאר שאלו הם השיעורי חת"ת: חומש –משה רבינו, תהילים – דוד המלך, ותניא – חסידות – הבעש"ט. והנה לאחרי שהבאנו את כל הדברים על הקשר של חג השבועות - כ"ח יום לאחרי חג השבועות - עם עניין ההילוא, יש לומר אם כן שהשיעור ברמב"ם קשור לנשיא דורנו שתיקן את התקנה ללימוד הרמב"ם. והנה הספר של הרמב"ם נקרא י"ד החזקה, ששני פעמים י"ד הוא מספר כ"ח כנ"ל. גם הרי ישנם שני מסלולים ללימוד הרמב"ם יד החזקה וספר המצוות. או אם תמצי לומר שני מסלולים ביד החזקה: ג' פרקים ליום או פרק אחד ליום. (אפשר לומר ששני המסלולים בספר יד החזקה שכתוב בלשון הקודש ומסלול אחד בספר המצוות שכתוב בלשון תרגום זה על דרך שנים מקרא ואחד תרגום).
.
ובספר השיחות תשנב ע' 388-389 שתיבת גד זה גם כן פירושו מזל, ועניינו גמול דלים ומסביר על הקשר בין צורת אות דלי"ת שיש לו עוקץ מאחורי הגג שמורה על הביטול (אולי יש לומר ע"ד "אין" ש"אין" מזל לישראל. הכותב) ומקשר זאת גם עם מ"ת. וראה שם גם את הקשר למשה רבינו שאמר גר הייתי בארץ נוכריה, אבל זה היה לפני מתן תורה שאז גר הוא ר"ת גמול רשים, אבל אחרי מתן תורה אין מציאות של ראש אלא דל. ואולי זה שופך אור על עניין מעניין שהנה בספר חסידים (סימן קיז, וסימנך – קי נגד שנותיו של יוסף וז' - משה רבינו שהוא השביעי) מובא שמה שמשה רבינו שמע ולא מיחה כששמע את המילים "איש מצרי הצילנו מיד הרועים", לכן לא זכה להקבר בארץ ישראל, ואילו יוסף שהדגיש "כי גונוב גונבתי מארץ העברים" נאמר בו ואת עצמות יוסף קברו בשכם. וידוע הסיפור על הרבי (ימי מלך ע' 514) שכשהיה הרישום של האוכלוסיה בזמן המלחמה ונודע לו שהרבנית (ע"ד שבמשה רבינו צפורה היא זו שאמרה כנראה "איש מצרי הצילנו..") כתבה ברישום באופן סתמי שאפשר היה לטעות שאינו ידוע בבירור במי מדובר, הוא הזדרז והלך לשלטונות לרשום שטעות היא בידם ושירשמו בפירוש יהודי. וזה היה עוד יותר מאשר אצל משה רבינו, ופה כנראה טמון ההסבר שאצל משה רבינו זה היה לפני מתן תורה. או שאחרי שיודעים את הסיפור על משה רבינו ניתן הכוח לכל אחד. ונחזור לעניינינו בעניין ג-ד, שיש בזה קשר לג' תמוז שאז הוא יום ההילולא – חודש ד, יום ג. כמשנת"ל.
(ולהעיר עוד על הקשר שבין פרשת חוקת לתורה ממה שהובא במדרש – ונתבאר במאמר שמיני פרשת פרה תשמ"א שביום שהקריב נתנאל בן צוער נשיא ישכר באותו יום גם הייתה עשייתה של פרה אדומה ונתבאר שם בהמאמר שיש לזה שייכות מיוחדת ליששכר שהיו "יודעי בינה לעתים" שיש כ"ח עתים שבספר קהלת, מהם יד לטובה וי"ד כו' ועניין פרה אדומה הופכת גם את הי"ד עתים לטובה. (דרך אגב שייכות מיוחדת לשנת תשמ"א – שנת אמירת המאמר, שאותה שנה, כמה שבועות אחרי פרשת פרה הייתה ברכת החמה שהיא אחת לכ"ח שנים)).
והנה הובא לעיל שכ"ח הוא ב"פ י"ד, וזה גם הקשר עם י"ד כסלו יום חתונתו של הרבי. וזה ע"פ הידוע שהסתלקות הצדיקים נקרא הילולא שפירושו חתונה. וגם חדש כסלו – באותו חדש הוא י"ט כסלו שעניינו הוא ראש השנה לחסידות, וגם מתן תורה של חסידות כמבואר בכמה מקומות. ויש לומר שמה שמספר י"ד הוא בחודש שבו הוא מתן תורה של פנימיות התורה ומספר כ"ח הוא בחודש של מתן נגלה דתורה, יובן ע"פ מה שנתבאר בלקו"ת ביאור לא תשבית בעניין שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד, שלימוד פימיות התורה זה כמו שליש במקרא וזה שליש של זמן הלימוד. לכן י"ד הוא שליש, וכ"ח הוא שני שלישים. ושנות נשיאותו של הרבי מסתכמים לערך למספר ג פעמים יד, מב שנה כמספר מב מסעות.
"קורעין לו גזר דין של שבעים שנה" - ביטול גלות ברית המועצות
ועוד שייכות של מספר כ"ח עניין כוח לכללות עבודתו של הרבי " שעמלה נפשו בחייו", וזה העיקר: שנתבאר לעיל שעל ידי עניית אמן יהא שמיא רבא בכל כחו קורעין לו גזר דין של שבעים שנה, וראה שיחת כ"ח סיון תשמ"ט סעיף ט, עיי"ש. והרי גלות ברית המועצות שהיה לערך שבעים שנה, ונתבטל בסוף ימיו בעלמא דין של הרבי, אחרי שיחה הנ"ל שהייתה בבחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים, וזה היה בשנת נסים שהוכרזה על ידי הרבי באותה תקופה ובכוח עבודתו בשנת נסים כידוע, וגם תחלת תוקפו של נס, נפילת סטלין ימח שמו היה בתחלת נשיאותו של הרבי (שנת תשי"ג שכל שלושה כלבוד דמי), על ידי סיפור הידוע ש"ברוח שפתיו ימית רשע".
וזוהי גם כן שייכות לפרשת חוקת שגם שם בסוף הפרשה מסופר איך שמשה רבינו ניצח את האויבים – סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, והדבר היחידי שנשאר זה לעבור את הירדן ולבוא לארץ ישראל, וכן תהיה לנו בקרוב אחרי שנתבטלו כבר כל גזרות המלכות ובמיוחד מסך הברזל, והדבר היחידי זה ביאת המשיח בפועל ממש.
ועיין דברים נפלאים בשיחת כ"ח סיון מ"ט שנזכר לעיל וגם בשיחה שאחר כך (פרשת קרח) שמובן שהיה מעין דיבורים על הסתלקות בזה שהביא שם (בשיחת פרשת קרח) את הסיפור על גדול בישראל שאמר שכשיגיע למעלה אחרי מאה ועשרים שנה, הוא יתבע שהקב"ה יביא את הגאולה, ואמרו עליו שכנראה הראו לו גילוי גדול למעלה עד שנשכח אצלו ההבטחה שלו, ו"כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בחיוך:" היות ומשיח עדיין לא הגיע.. אפשר העצה לזה לעשות נדר על דעת רבים. עיי"ש.
באתי לגני, ואתה תצוה:
מאמרו האחרון של הרבי הריי"ץ נ"ע – באתי לגני - יצא ליום הסתלקותו, כידוע. שבזה היה הרמז על עניין ההסתלקות. וגם בתוך המאמר בהתחלתו מדובר על שבעה צדיקים שהורידו את השכינה למטה לארץ, ומשה רבינו שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין, הוריד את השכינה למטה לארץ. והחסידים ראו בזה גם את הרמז לדור הבא אחרי הרבי הריי"ץ נ"ע – הדור השביעי, ונשיא דורנו הרבי כדוגמת משה רבינו בדורו.
על משה רבינו נאמר "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (בשלח יג,יט), ומבאר הרבי: ש"עצמות יוסף" רומז על העצמיות (עצמיות מלשון עצם הדבר (כמו גוף האדם – שעצם מבנה הגוף הוא (לא הבשר והגידים כו') ע"י העצמות) דבני ישראל (כל ישראל נקראים על שם יוסף, כמ"ש "נוהג כצאן יוסף"). (ספר השיחות תשנא ע' 227 ובהערה 36 שם). ואולי יש לומר בדרך רמז שכמו"כ הרבי שהוא השביעי בדוגמת משה רבינו, והרבי הריי"ץ ששמו הראשון הוא יוסף. ואולי בדרך אפשר יש לומר שזה גם ההסבר למה הרבי כל כך קישר כל דבר עם הרבי הריי"ץ נ"ע והיה מתבטא תמיד עליו כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שלא מצינו דוגמתו בשאר רבותינו נשיאנו.
והנה המאמר האחרון שהרבי הגיה להדפיס הוא ואתה תצווה. שיש בזה רמזים נפלאים:
בגוף המאמר עצמו – הנקודה הכללית של המאמר הוא איך תהיה העבודה בכוח עצמו דווקא – "ויקחו אליך", אחרי ובכוחו של משה רבינו "שאח"כ יעבדו את עבודתם בכוח עצמם, ועד שיהיו נר תמיד שאין שייך בו שינוי". עיין שם באריכות. שבזה כנראה הנתינת כוח לכלל החסידים והמקושרים ולכלל ישראל להמשיך וביתר שאת את עבודתו של הרבי.
כתוב בספרים שפרשת תצווה לא הוזכר בה שמו של משה רבינו, וזה הרמז לכך שפרשת תצווה היא בסמיכות ליום ההילולא של משה רבינו ז' אדר. גם, בגלל שמשה רבינו אמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", וקללת צדיק אפילו אם זה על תנאי, מתקיימת, לכן ישנה פרשה אחת שבה לא הוזכר שמו של משה רבינו.. וישנם הרבה שיחות של הרבי על זה שעל אף שלא הוזכר שמו של משה רבינו בפרשת תצווה, הנה שם רואים דווקא את עצמותו של משה רבינו בכל התוקף, שמסר נפשו על כלל ישראל, אפילו על החוטאים בעגל, על ידי זה שאמר "ואם אין מחני נא..", לכן "ואתה", בלשון נוכח, זה משה רבינו בכל עצמותו. (ראה ספר השיחות תשנ"ב ע' 403-404 ובהנסמן שם. ספר השיחות תשנ"א ע' 353 ואילך). הנה גם הרבי מסר נפשו על כלל ישראל וקירב ביותר והתעסק באופן מיוחד גם עם אלו שהיו "נדחך בקצה השמים", כידוע ומפורסם.
ישנה גם את השיחה לפרשת תצווה בליקוטי שיחות חלק כ"ו שמבאר את מספר "תצוה" – תק"א, וזה על דרך "אשר", שמספרו תק"א. וראה זה פלא "נעוץ תחלתן בסופן" שיום ההולדת של הרבי הוא ביום יא ניסן – נשיא לבני אשר, ומאמרו האחרון בעלמא דין – תצוה – שגם אותו מספר תק"א.
ויומתק מאוד ע"פ המדרש (רבות ס"פ ויחי ובפ' וזאת הברכה, הובא ונתבאר באוה"ת ברכה ע' א'תתלה-ז, נעתק בספר הליקוטים דא"ח צ"צ ערך משה ע' א'תרצב-ג) ממקום שפסק יעקב – "איש אשר כברכתו ברך אותם", התחיל משה – וזאת הברכה, ובמה חתם משה – "אשריך ישראל", התחיל דוד – אשרי האיש. וזה גם כן הקשר עם יא ניסן נשיא לבני אשר, שהרי אשרי ואשר זה אותו העניין, כמבואר בכ"מ. ולהעיר גם כן שתיבת אשרי האותיות שבראשה ובסופה הם אותיות י"א. וראה גם כן לקמן עוד על הקשר עם יעקב אבינו.
כאמור, המאמר האחרון של הרבי הריי"ץ נ"ע הוא "באתי לגני", והמאמר האחרון של הרבי הוא "ואתה תצוה".
הנה המילה הראשונה בשני המאמרים – "באתי", "ואתה", הפנים שלהם זהה – "את", שיש לומר שבזה רמז שביום ההסתלקות עולה "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" (ביאור לאגה"ק צדיקא דאתפטר שנזכר לעיל), שזה בפשטות מאלף ועד תי"ו, וכמו שמבואר בחסידות על הפסוק "ואתה" מחיה את כולם "ואתה הן בחינת האותיות מאל"ף ועד תי"ו" (שער היחוד והאמונה פרק ב).
ויש לומר שמה שהפנים של התחלת שני המאמרים הוא זהה זה על דרך "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", שהפנימיות, העצם הוא אותו דבר.
ומה שיש מסביב לאותיות "את" של המילים "ואתה", "באתי", הנה במאמרו האחרון של הרבי הריי"ץ הם אותיות י"ב – כנגד יום ההולדת של הרבי הריי"ץ - י"ב תמוז, ובמאמרו האחרון של הרבי הם אותיות ו"ה – מספר י"א – יום ההולדת י"א ניסן. שזה הקשר "ליום הולדו" (משלי). וכן מה שנאמר שהקדוש ברוך הוא מחשב את ימי הצדיקים מיום ליום.
ועוד י"ל בזה: מבואר בכ"מ "אותיות הוא מלשון אתא בוקר, שהן המביאות והממשיכות אור אין סוף ברוך הוא מההעלם אל הגילוי, להיות גילוי אור אין סוף ברוך הוא בנפש האדם למטה" (לקו"ת שה"ש ד"ה אני ישנה ע' ל"ג, ג ועוד). וזה מתאים עם העניין שהסתלקות אינה כפשוטו ח"ו, אלא אדרבה – המשכה וכמו "כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין", שעל כרחן צ"ל שהפי' בזה הוא המשכה, וכמו שנתבאר בארוכה במאמר באתי לגני תשי"א. (וזה מתאים גם עם תוכן המילה "באתי" (לגני)).
וראה ספר השיחות תשנ"ב ע' 400 (שיחות "ג, ועש"ק וש"ק תצוה, ז יו"ד וי"א אדר ראשון תשנ"ב" ס"ו): ומודגש עוד יותר בעבודתו ופעולתו במשך ימי חיי (שנכללים בלידתו בשבעה באדר) – שעל ידי פעולתו בהקמת המשכן נעשה עיקר ושלימות המשכת וגילוי אלוקות בעולם, כדאיתא במדרש (במדב"ר פי"ג, ב וראה שהש"ר פ" א.) "כשהגיע ר"ח ניסן וצוה הקב"ה להקים את המשכן, שלחם להם ע"י משה מה אתם יראים... כבר באתי לגני אחותי כלה". עכ"ל השיחה. ועיי"ש בארוכה וגם הקשר עם י"א ניסן.
ובקשר לשנת ההסתלקות –תשנד, הנה נתבאר באחת השיחות של תשנ"ב שנ"ב עם הכולל זה גן (באתי לגני). א"כ אפשר גם לומר שנ"ד זה גן עם הכולל. ושנת תשנ"ד הם אותיות תדש"ן – שמועה טובה תדשן עצם (משלי טז,ל. וראה גיטין נו,ב), עניין התענוג (ע"ד מאשר שמנה לחמו). כמבואר בכמה מקומות במיוחד בשיחות של הרבי על הפסוק הזה (ראה ליקוטי שיחות חלק כ ע' 398 ועוד). ולהעיר שהפסוק "מאור עיניים.. עצם" הוא הפסוק שהיה אומר הרבי לפני יהיו לרצון כפי שמו – מנחם, שמתחיל ומסיים במ"ם.
ואתה תצוה – פרשת חוקת
ההסתלקות הייתה ג' תמוז מוצש"ק אור ליום א' פרשת חוקת. והנה גם בפרשת חוקת מצינו כמו בפרשת תצווה (שזה היה מאמר אחרון של הרבי "ואתה תצוה") שלא הוזכר בו שמו של משה רבינו: בשירה "אז ישיר ישראל" (חוקת כא יז-כ) פירש רש"י "במחוקק – ע"פ משה שנקרא מחוקק שנאמר (דברים לג) כי שם חלקת מחוקק ספון, ולמה לא נזכר משה בשירה זו לפי שלקה על ידי הבאר וכיוון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב"ה. משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה אמר אם אוהבי שם אני שם, ואם לאו איני הולך". ולהעיר שגם בקשר לפרשת תצוה מובא בספרים שהיות ועל ידי אמירת "מחני נא", נחסר שמו של משה רבינו בפרשה בתורה, לכן גם במגלת אסתר לא מוזכר שמו של הקב"ה, ע"ד רש"י הנ"ל.
עוד על הקשר שבין פרשת תצוה שבו נחסר שמו של משה רבינו על ידי זה שמסר נפשו למען עם ישראל לכפר על חטא העגל לפרשת חוקת, שגם פרשת חוקת – פרה אדומה, היא לכפר על חטא העגל וכמו שפירש רש"י (חקת יט כב): "פרה אדומה – משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבוא אמו ותקנח הצואה, כך תבוא פרה ותכפר על העגל".
והנה כמו שבמאמר ואתה תצוה הנ"ל מבאר היטב את הנקודה של "ויקחו אליך (אל משה רבינו) שנאמר בפרשת ואתה תצוה, כמו כן גם בפרשת חוקת נאמר "ויקחו אליך פרה אדומה", ופירש רש"י שם "לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר". וראה שם בכלי יקר "לפי שבמעשה העגל מסר משה נפשו על ישראל שנאמר מחני נא מספרך, ונקראו על שמו שנאמר ויזכור ימי עולם משה עמו". עיי"ש באריכות.
וכן הנקודה של "תצוה" מלשון צוותא וחיבור, גם בפרשת חקת נאמר "אשר צוה ה'". וכן מה שבפרשת ואתה תצוה – שם עצמותו של משה רבינו למעלה משמו, וכן בפרשת חקת נאמר "אשר צוה ה'" ולא "אשר אני מצוה", כמו שנתבאר היטב בלקו"ת פרשת חוקת מאמר הא', עיי"ש. (וראה שם דף נ"ז סוף ע' ד, ותחלת ע' ג: "חק לישראל הוא ג"כ מלשון חקיקה כו' ומ"ש לקמן גבי במחוקק במשענותם". וראה שם דף ס"ד ע' ב: "במחוקק זה משה.. משה מלגאו, יעקב מלבר" ).
ויש לומר עוד: הוזכר לעיל שמספר "תצוה" הוא תק"א, כמו "אשר" – יא ניסן נשיא לבני אשר, ווכשמוסיפים לזה מספר שבע – הרבי שהוא הנשיא השביעי שבו נשלמו שבעת קני המנורה, מגיעים למספר "חקת". וראה דברים נפלאים בכלי יקר תחילת פרשת חוקת "בילקוט כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים, ר' חנן בר פפי פתר קרא בפ' פרה שיש בה שבעה פעם שבעה שבע פרות שבע הזיות, ז' שריפות, שבע כבוסים, שבעה טמאים שבעה טהורים, ז' כוהנים, אם יאמר לך אדם חסרים הם, אף משה ואהרון בכלל עכ"ל. ויש לדקדק מה נפקותא יש לן במספר זה.." ע"כ מהכלי יקר.
תמוז הוא חדש הרביעי ובימים – ג', אם נחבר שניהם יחד יצא לנו ז'. ואם נכפיל אחד על השני יצא לנו י"ב, כמו אדר שהוא חודש הי"ב. וראה ספר השיחות תשנ"ב ע' 397 (שיחות "ג, ועש"ק וש"ק תצוה, ז יו"ד וי"א אדר ראשון תשנ"ב" ס"ד): צירוף ב' הימים .. ג' וד' .. הוא גד (וגם דג – מזלו של חודש אדר) ... ועניין זה קשור עם לידת משה בשבעה באדר – כמרומז בצירוף המספרים ג' וד' יחד שעולים שבעה.
עוד על הקשר ההדוק עם משה רבנו: גאולת מצרים הייתה בט"ו בניסן, ומבואר בכ"מ שזה נגד שם י""ה , ולפני זה בא י"א ניסן שמספרו הוא ו"ה. ע"ד שנתבאר בכ"מ בקשר למגילה נקראת בי"א, בי"ב.. בט"ו שט"ו הוא נגד שם י""ה וי"א מספרו ו"ה, וזה לשלול מה שעמלק רצה להפריד בין אותיות י""ה לאותיות ו"ה. ויש לומר שעד"ז בעניין של פסח שפרעה אמר לא ידעתי את ה', ולכן ישנו את שם ה' השלם בצירוף של י"א ניסן ויום של פסח. ועד"ז גם אם נצרף את יום ההילולא ג' תמוז ויום ההילולא ז אדר, כשמצרפים חודש אדר, חודש הי"ב עם יום ג' (תמוז) יוצא לנו ט"ו כמניין י""ה, וכשמצרפים חודש הרביעי תמוז עם יום ז' (אדר) יוצא לנו י"א כמניין ו"ה וביחד זה כ"ו – מניין שם ה' שלם.
והנה התורה נקראת תורת משה, תורה צוה לנו משה. התחלת התורה מתחילה מבראשית – אות ב ומסיימת "לעיני כל ישראל" – אות ל, ומבואר בספרים שזה אותיות לב, כשמתקיפים הסוף להתחלה. ויש לומר שגם בתורתו של הרבי, המאמר הראשון הוא באתי לגני – אות ב, והשיחה האחרונה – ויקהל נגמר עם אות ל'.
וראה מה שכתבנו בהתוועדות חסידית, פרשת ויקהל בשנת הקהל:
https://sites.google.com/site/chelkeynub/hithv/vayakhel
---------------------------------------
בדרך אפשר, אולי יש לומר למה תשנ"ד זה גן עם הכולל, זאת אומרת שזה עוד יותר מאשר במאמר באתי לגני של הרבי הריי"ץ, דהנה נתבאר לעיל בקשר למספר כ"ח – איש"ר בכל כחו שעל ידי זה נתבטלה מלכות ברית המועצות של שבעים שנה. הנה יש בזה רמז גם בקשר לרבי הריי"ץ נ"ע בפסוק בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, ראה מאמר צ"צ תהילים י-הל אור על פסוק זה. שמביא מה שנאמר בספרים "ציון" זה יוסף, שחוק זה יצחק, ועל ידי זה נתבטל גזרת שבעים שנה של גלות בבל, שכל זה היה כמו חלום, חוני המעגל שישן שבעים שנה, והרי יוסף היה פותר חלומות. וראה מה שביארנו בזה. הנה אצל הרבי הריי"ץ נ"ע זה היה על ידי מסירות נפשו, אבל הפעולה והזריעה ו"ברנה יקצורו" בגלוי, עם הכולל, זה היה בעת התפרקותה של ברית המועצות בגשמיות ממש, בסוף ימיו בעלמא דין של הרבי.