"מרור, שאינו הכרח - ירקות - הרי מצד עצמו צריך להיות מר, דכיון דאפשר לו בלא זה, נוח לו שלא יכנס במלחמה זו. וגשמיות מצד עצמו הרי הוא מוות - בגימטריא מרור - עיין לקוטי תורה ד"ה להבין מ"ש בהגדה ס"ג.
ובלקוטי תורה שם (צו יב ד - יג א): ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים. והנה איתא בפע"ח מרור גימ' מות. ור"ל כי הגשמיות נק' מות ורע שהוא כלה ונפסד והרוחניות נק' חיים וטוב וכמ"ש מזה בד"ה האזינו השמים וע"כ צריך להיות בחי' מרור ומרירות ממה שנמשך אחר הגשמיות כו'.
לפי זה אפשר לבאר מאמר תמוה בגמרא בעניין מצא או מוצא. שמובא במסכת ברכות ח, א ובמסכת יבמות סג, ב.
וז"ל במסכת ברכות: במערבא כי נסיב איניש איתתא אמרי ליה הכי: מצא או מוצא? מצא - דכתיב: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה. מוצא - דכתיב: ומוצא אני מר ממוות את האשה.
המאמר הזה מלא קושיות כרימון: לכאורה תמוה ביותר, אדם הראשון כאשר אמר " האשה אשר נתת עמדי", פירש רש"י "כאן כפר בטובה", ואילו פה החכמים מנסים לעורר את החתן הטרי אולי זה לא "מצא אישה מצא טוב", רק היפוכו חס וחלילה.
הדיוק שזה במערבא - ארץ ישראל, דהנה באותו עמוד בגמרא ברכות כמה שורות לפני זה מובא "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה", שאריכות ימים קשור דווקא עם ארץ ישראל, ואילו פה במערבא דייקא יש להם ספק האם זה "את החיים ואת הטוב" או חס וחלילה "מר ממוות".
וגם במסכת יבמות, כמה שורות לפני זה מובא בהקשר לאישה טובה או היפוכה שזה קשור עם עניין הכעס. עיין שם. והרי ארץ ישראל לא שייך בה כעס כלל, וכמו שמובא במדרשי חזל על הפסוק "ונתן ה' לך שם לב רגז", שדווקא "שם" בחו"ל יכול להיות לב רגז, אבל בארץ ישראל אינו שייך כלל.
עוד דיוק: כאשר לומדים ליקוטי תורה מוצאים שתוספת ויו מורה על בחינה נעלית ביותר, ולכן מצות שאחרי חצות הוא מלא ויו, על זה שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים. ואילו כאן, מצא אישה מצא טוב המצא הוא ללא ויו ואילו מוצא הוא בתוספת ויו. והרי מצא או מוצא זה כמו כותרת כל מה שיתבאר אחר כך, פירוש שבמילים האלו עצמם יש כבר את הכוונה ברמז על כל פנים.
גם הדיוק מצא או מוצא במשקל שווה, ללא "חס וחלילה" וכדומה.
אך הביאור הוא, ש"מצא" על שם "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", וכדיוק בחסידות שזרועה עם "לא" באל"ף על דרך עניין מצא באלף. "והיה ראשיתך מצער". ובהמשך אחר כך, הנה "אין נותנים לו לאדם מזונות, אלא בשביל אשתו", ויש לו לא רק מה שנחוץ בדוחק, אלא גם עושר וכבוד. וזוהי התוספת ויו (כמבואר שזה קאי על מצה עשירה?), ולכן הוא מקבל את זה עם מרירות, שמרגיש ביטול, שאינו רוצה את הגשמיות כמו שנתבאר ברשימות.
ויומתק עוד ממה שכתוב ב"אשת חיל" "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ", והרי צריך להיות "בורח מן הכבוד", וזה יכול להגיע גם לתחושה של "מר ממוות" ו"מוצא", וכהסיפור שמובא בספר התולדות הרבי מהר"ש מה שהיה עם הרבי הצמח צדק, כאשר נודע לחסידים על גדלותו בתורה בעקבות שורש מצוות התפילה שאדמור הזקן ביקש מנכדתו הרבנית של הצמח צדק.
ויש להוסיף עוד על פי פירוש רש"י "לדשנו" בפרשת תרומה שיש מילים בעברית שיש בהם משמעות דבר והיפוכו. ולפי זה יש לומר שכמו שבהקשר ל "מלבין פני חבירו" שזה מר ממוות בגלל הפגיעה בכבוד, כמובן מזה ש"מוטב להפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו", על דרך זה גם במי שבורח מהכבוד, הרגשתו מהכבוד המיותר הוא כמו ב "מלבין פני חבירו" - מר ממוות.
וזה דווקא במערבא, כי "רב, מבבל, ורבי מארץ ישראל" בתוספת יוד על שם הביטול.
ויש לומר שמצא או מוצא במשקל שווה הוא הפתרון למי שמרגיש שהכבוד רודף אחריו או מרירות ממה שיש לו מעדנים ותענוגים גשמיים - שיקבל אותם בהשוואה גמורה. וכהדיוק לעתיד לבוא "מעדנים כעפר".