בלקוטי שיחות חלק ט שיחה א לפ' תבא ע' 155 ואילך מסביר שאי אפשר שלימות השמחה אם נשאר יהודי שעדיין אין לו חלק בארץ. ולכן לא הביא ביכורים עד שכבשו וחלקו. עיין שם.
לכאורה יש לקשר את זה עם כללות עניין השמחה שהוא רק עם עוד אנשים. ראה ספר השיחות תשמז ע' 331, תרגום מאידיש: "כידוע ששלימות השמחה היא רק כאשר חוגגים ביחד עם אחרים", ובהערה 29 בספר השיחות שם, מביא מה שכתב הרמב"ם בהלכות שביתת יום טוב פרק ו, הלכה יז ושולחן ארוך אדמור הזקן סימן תקכט סעיף יא, וזה לשונו:
וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמיללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר "זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו ייטמאו: כי לחמם לנפשם" (הושע ט,ד); ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר "וזיריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם" (מלאכי ב,ג). עד כאן לשון הרמב"ם.
זה נותן לנו גם כן תוספת ביאור למה רק על על לעתיד לבוא נאמר "אז ימלא שחוק פינו", כי כל עוד שנשאר יהודי אחד בגלות, אין עדיין את שלימות השמחה. ולכן רק "אז" לעתיד לבוא, על אף שכבר היו כמה וכמה ישועות, אבל על לעתיד לבוא נאמר שלא יישאר אף יהודי בגלות כידוע הביאור של הרבי על מה שנאמר בהגדה "אילו היה שם לא היה נגאל".
ומה שהרבי מסביר שמעין לעתיד לבוא יכול להיות גם עכשיו על ידי שמחה של מצוה, יש להסביר גם כן, שהרי על כל מצוה אומרים "לשם יחוד..בשם כלל ישראל". (למרות שאומרים את זה רק בתחילת היום, אבל זה עבור כל היום כולו, כמו שהרבי אמר כמה פעמים).
ולכאורה יש לקשר גם כן עם פירוש רש"י בפרשת מקץ מג, לד: "וישכרו עמו: ומיום שמכרוהו לא שתו יין ולא הוא שתה יין ואותו היום שתו". שעצם הדבר שהיו כל השבטים יחד, "כל יושביה עליה", הביא אותם לידי שמחה, עד "וישכרו עמו".