המעיין בשיטת תוד"ה תורה (שבת פט. א) יבין, שחג השבועות הוא זמן עת רצון למעלה, והשם יתברך מטריד את המקטרג על עם ישראל, כדוגמת הטרדתו בשעת התקיעות בראש השנה ויום הקדוש דצום יום הכיפורים.
ואולי יש להעיר לחידודה עכ"פ, שמצינו עוד צד השוה בשלושת מועדים האלו: בשבועות (לפי נוסח אדמו"ר הזקן), ראש השנה ויום הכפורים שאומרים במוסף "ושני שעירים לכפר" שיש בזה פלא לכאורה. שהרי השעיר השני בשבועות הוא מקרבנות שבאים ביחד עם שני הלחם, ואותם ואת קרבנותיהם לא מזכירים בחג השבועות, ואכן בנוסחאות אחרות אומרים במוסף רק "ושעיר לכפר" מבלי להתייחס לשעיר הבא עם שני הלחם. אבל נוסח אדמו"ר הזקן בסידורו לאמר במוסף של שבועות ושני שעירים לכפר.
ויש לאמר שהנוסח בחג השבועות לומר "ושני שעירים לכפר" נלמד מראש השנה ויום הכפורים שאף שאין מזכירים בפרטיות את קרבנות ראש חדש בראש השנה, רק באופן כללי "מלבד עולת החודש", ובכל זאת מזכירים את שעיר ראש חודש ביחד עם שעיר ראש השנה, כמו שכתוב בתוספות ראש השנה ח, ב: "ור"ת רגיל להזכיר ולומר מלבד עולת החדש ולסיים ושני שעירים לכפר". וכן ביום הכפורים אף שאין מזכירים את הקרבנות של פרשת אחרי, רק המוספין של פרשת פנחס, בכל זאת אומרים "ושני שעירים לכפר" שכולל גם את קרבנות של פרשת אחרי.
אבל טעמא בעי, שהרי ביום הכפורים כבר אומרים "מלבד חטאת הכפורים" שהכוונה על הקרבנות של פרשת אחרי, וא"כ למה שני השעירים מוזכרים יותר בפרטיות. ואולי יש לומר על פי מ"ש בזהר ח"א קמה ב: דהא בזמנא דאקריבו ישראל שעיר הוה אתכפיה ההוא נחש... וע"ד אקריב יעקב לאבוי תרין שעירין. עיין שם. וביותר לפי היום יום, שבכל 3 מועדים האלו השטן אינו שולט כלל שזה מעין העילוי שיהיה לעתיד שלא יהיה כלל רוח הטומאה, ומשמע מזהר שם ששעיר אחד זה אתכפיה של הרע פה למטה, ואילו השני לעקור אותו משרשו. ולכן יש חביבות מיוחד ב"שני שעירים" להזכירם בפרטיות, כמו השני גדיי עזים שהביא יעקב לאביו.