בס"ד
תמניא אפין (ברכות ד ב, קונטרס אחרון בסופו)
ידוע חביבות הרבי לקביעות פרשת שמיני כאשר קוראים את הפרשה שמונה פעמים, שעל זה נאמר הפתגם "שמיני שמונה שמינה". ראה השיחות מערב פסח - עד פרשת שמיני ועד בכלל ה'תנש"א וש"נ. והרבי אומר שבכגון אלו, ההמשכה שמשנה כזו נמשכת על כל השנים עד לפעם הבאה עם אותה קביעות.
והנה קביעות כזו יכולה להיות רק בחו"ל כאשר אחרון של פסח חל בשבת, שאז ממשיכים עם פרשת שמיני במנחת שבת וימי ב-ה עוד שבוע. ואילו בארץ ישראל, בקביעות כזו במקום אחרון של פסח, קוראים כבר אז פרשת שמיני.
ויש לומר שבשנה זו יש עילוי מיוחד על דרך מה שהרבי מסביר בעניין של שמיני שמונה בשבת פרשת שמיני ה'תנש"א, שמדייק בעילוי של שמונה שכולל גם א-ח. שהמעלה של שמיני חודר בכל המספרים, גם במדידה והגבלה. עיין שם. שבשנה זו אומרים פרק קיט בתהילים, שיש שם את כל האלף בית שמונה פעמים. שהעילוי של שמונה כולל את כל השמונה וכל האלף בית. ומובן שזה נמשך לא רק לשנה זו, אלא על כל השנים כולם, עד שיאמרו פרק קיט בפעם השנייה בעוד קנ שנה, ביחד עם הקיצו ורננו שוכני עפר, ביחד עם הרבי פה למטה בגוף גשמי כולנו יחד נשמות בגופים ללא הפסק.
והנה כמו בפרשת שמיני, שזה יום השמיני שנטל עשר עטרות, כמבואר בכמה מקומות בחסידות. ראה שיחת פורים ה'תשכז. כמו כן, בפרק קיט, בכל פסוק יש לפחות אחד מעשר הלשונות שמורים על תורה ומצוות, כמו שמובא בכותרת לפרק בתהילים, שבאחת ההתוועדויות הרבי עודד לשים לב למה שכתוב שם, אע"פ שלא ידוע מי כתב את הכותרות, אבל בהשגחה פרטית זה נמצא בספרי תהלים. ואם כן יש בזה אותם מעלות מעין לעתיד לבוא "עלי עשור".
והנה ברד"ק מובא אחד עשר לשונות, שמובא שם גם "אמונה". (גם בכותרת לתהילים מילת עדותיך מתחלקת לשני סוגים (חולם לחוד או וי"ו חולם)). ויש לומר שעל דרך זה גם בפרשת שמיני שהיה בראש חודש ניסן, מובא ברש"י שמיני ט כג שהברכה היא ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו (תהילים צ), והובא גם ברש"י פרשת פקודי ל מג, אלא ששם מוסיף רש"י "והוא אחד מי"א מזמורים שבתפלה למשה", שלכאורה מניינא למה לי? אלא שמרמז על היום המיוחד של יא ניסן, יום הולדת של הרבי. על פי זה אולי יש לאמר גם למה מספר יא הובא רק בפרשת פקודי, ולא בפרשת שמיני. כי בפרשת שמיני מדובר על הברכה של "משה ואהרן", ואילו בפרשת פקודי רק על הברכה של משה, ולכן מתאים רק שם בפרשת פקודי להביא עניין יא שמרמז על הרבי, כי רבי יש רק אחד (רשימות היומן כו ניסן תרצא. שיחת שמחת בית השואבה תשיא סעיף יז. לקוטי שיחות חלק ה ע' 373-4). וראה פשוטו של מקרא בפירוש רש"י לקוטי שיחות חלק יא ע' 169 ואילך, וראה שם ההוראה בעבודה ע' 172 ואילך.
הפרק מתחיל ב"אשרי"
ברכות י א: כל פרשה שהייתה חביבה על דוד פתח בה באשרי וסיים בה באשרי. ("אשרי האיש" בפרק א של תהילים וסיומו "אשרי כל חוסי בו" בפרק ב, שכולה פרשה אחת). ומקשה התוספות: מאי כל הפרשיות? הרי לא מצינו שום פרשה אחרת שמתחלת באשרי ומסיימת באשרי. ומתרץ שלאו דוקא "אשרי", אלא חתימה מעין פתיחה ומביא דוגמה תהלה לדוד שפתח ב"תהלה" וסיים ב"תהלה" - "תהלת ה' ידבר פי", וכן הרבה פרשיות שמתחילות ב"הללוי-ה" ומסיימות ב"הללוי-ה".
והנה תירוץ התוספות קצת דחוק, שהרי בגמרא מפורש "פתח באשרי". ועוד אפשר להקשות קצת על תירוץ התוספות, דהנה בברכות ד, ב: כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלוש פעמים מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ושואלת הגמרא מה המעלה של תהלה לדוד, אם בגלל שיש בו את כל האלף בית, אם כן פרק קיט (תמניא אפין) יש בו שמונה פעמים את האלף בית, ומתרצת הגמרא שבתהלה לדוד יש שני מעלות: האלף בית וגם "פותח את ידיך". אם כן, לפי התירוץ של התוספות יש עוד מעלה בפרק תהלה לדוד על פרק קיט שהסיום מעין התחלה ולכאורה הגמרא הייתה צריכה להדגיש גם את זה. (למרות שזו לא קשה כל כך, כי אולי אין למעלה הזו שייכות כל כך ל"בן עולם הבא").
ואולי יש לומר לכאורה שגם פרק קיט "פתח באשרי וסיים באשרי", כי בגמרא אינו מגביל שחייב להיות בשני פרקים צמודים כמו פרק א ופרק ב של תהילים שמחוברים יחד על ידי "פתח באשרי וסיים באשרי". אפשר להיות גם סדרה של כמה פרקים. פרק קיט מתחיל עם ב' פעמים "אשרי": "אשרי תמימי דרך", "אשר נצרי עדתיו". וגם סיום פרק קמד מסיים עם ב' פעמים "אשרי": "אשרי העם שככה לו", "אשרי העם שה' אלוקיו". כו פרקים מחוברים יחד לפרשה אחת שהייתה חביבה על דוד.
לפי זה יוצא שההתחלה היא פרק קיט, שמדבר כולו בשבח התורה ומצוות, וסיומו בפרק קמד עם המילים "אשרי העם שככה לו", "אשרי העם שה' אלוקיו" שמדבר בשבחם של ישראל, מתאים עם זה שחמשה חומשי תורה מתחילים עם ב'ראשית "בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית" (רש"י בראשית א א) וסיום כל התורה "לעיני כל ישראל" שבחן ויוקרן של ישראל.
לפי זה הרווחנו גם כן שבשנה זו אומרים בפרשה אחת חביבה, גם את הפרק של הרבי וגם פרק של הרבי הריי"ץ, ויש בזה ענייו גדול, כי לפי מה שנאמר בכמה הזדמנויות בשיחות של הרבי, שהרבי הריי"ץ עניינו יוסף, מידת היסוד, והרבי עניינו מלכות, והרי צריך להיות חיבור יסוד ומלכות, וזה גם כן "ויגש אליו יהודה" - חיבור יוסף ויהודה, סמיכות גאולה לתפילה. ואם כן, כאשר באותה פרשה יוצא גם פרק של הרבי, וגם הפרק של הרבי הריי"ץ, אין לך חביבות גדולה מזו.
(והנה בפרק קלז גם כן מסיים עם ב' פעמים "אשרי": "אשר שישלם"," "אשרי שיאחז", ואין זה סותר למה שאמרנו שהסיום הוא בסוף פרק קמד, כי יכול להיות "סיים" כמה פעמים, ודוגמה מספר תהילים עצמו, שמסיים "כלו תפלות דוד בן ישי" בפרק עב, ואחר כך יש עוד סיום בפרק קנ "כל הנשמה תהלל י-ה", וכפי שהרבי ביאר באחת ההתוועדויות שני סיומים אלו. ויש לומר שבפרק קלז גם כן מדבר במעלתן של ישראל על צד האזהרה והשמירה, כי הנוגע בהם כנוגע בבת עינו של הקדוש ברוך הוא, ולכן "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו. אשרי שיאחז").