http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49432&st=&pgnum=10&hilite=
"כי אין כל השכלים והדעות שוות... יהושע שנאמר בו איש אשר רוח בו שיכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד.. אך ביודעיי ומכיריי כאמינא.. אשר היה הדבור של חיבה מצוי בינינו... להיות כי אין הזמן גרמא..."
לכאורה עדיין מהו הביאור איך ספר אחד מספיק לכולם, וכמו שהקשה בהתחלה שאין דעותיהם שוות.
הנה ביאור אחד נתבאר אצלנו על האתר שלנו על אגה"ק סימן כה בסופו, כי "להיות כי אין הזמן גרמא" , זה עצמו סימן שניתנו כוחות מיוחדים.
ויש לומר עוד שהיות ומדובר "ביודעי ומכירי... אשר היה הדבור של חיבה מצוי בינינו..." זה עצמו עושה מכל אנ"ש איש אחד (וזה גם הקשר עם שנת הקהל), ואם כן הרי זה ממש כמו שנכנסים ליחידות. ולהעיר שגם נתינת התורה היה על ידי "כאיש אחד בלב אחד" (יתרו י"ט, ב בפירוש רש"י) , וזה היה עוד לפני נתינת התורה בראש חדש סיון, וכמו כן גם בהקשר לפנימיות התורה, ההקדמה של התניא מתחיל עם החיבור כאיש אחד.
וראה אגרות קודש של הרבי כרך ט, אגרת ב'תרכה:
http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/admur/ig/9/2625
יסוד השקפת עולמו של החסיד הוא אשר נשמתו (וכן נשמות חביריו), ניצוץ וענף הוא מנשמה יותר כללית, היא נשמת האדמו"ר שלו. וכתוצאה מזה, הרי, הן בענינים בגשמיים והן בענינים רוחניים, יש ביניהם קשר חזק. והנעשה באחד, הרי זה קשור במדה חשובה עם השני, וכנ"ל - אם בענינים גשמיים אם בענינים רוחניים, אשר גם לימוד התורה וקיום המצות בכלל זה, כמובן.
- ובזה מובן פתגם הידוע דנשיאי החסידות: וצדיק באמונתו יחי' אל תקרי יחי' אלא יחי', אשר מחי' הוא הצדיק ע"י אמונתו ועבודתו נפשות אלו השייכים אליו והקשורים אליו. -
מזה מובן ג"כ, שאין נשמה פרטית הפוסק-אחרון גם בהבנתו בתורה, כיון שאין הוא אלא פרט מהכלל. וישנם עוד כמה פרטים שיכולים להבהיר את אופן הבנתה של נשמה פרטית זו, ועאכו"כ שהנשמה כללית יכולה להבינה ולהאירה בתוספות שכל - שאז גם הנשמה פרטית עצמה תבין בשכלה בטוב יותר ובעומק יותר.
וכמו שבהבנת פרטים נוספים בסוגיא נתוסף גם בהבנת הפרטים האחרים של הסוגיא, הנה, כמו שהוא בהשכל כן הוא גם בהמשכיל, כשיתוספו עוד פרטים משכילים - יתוסף גם בהבנת פרטים משכילים אחרים.
ידיעה זו גופא, אשר אף שמחובתו לייגע א"ע בלימוד התורה ובקיום המצות, ואין הוא יוצא ידי חובתו, בזה שנשמה אחרת פרטית, או אפילו נשמה כללית, עוסקת בהנ"ל, כי ה"ה מצווה עליו, הנה ביחד עם זה, ואע"פ, שניתנה התורה לבני אדם, הוא עצמו אינו אלא פרט אחד והבנתו אינה אלא הבנה של פרט אחד של המשכיל, ובמילא עלולה לטעות ושאר הפרטים ביכולתם לתקן ולהשלים הבנתו הוא, ועל אחת כו"כ שהבנת הנשמה הכללית תבהיר את כל השכל באור שכל גדול. עד כאן לשון האגרות קודש.
על פי מ"ש באגרות קודש האמור אפשר להסביר גם מה שמביא בהמשך ההקדמה: "ומי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוך קונטרסים אלו יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו", דלכאורה אם מדובר "ביודעיי ומכיריי" זה צריך להיות מספיק, ואם צריך ש"יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו", אם כן הרי סוף סוף אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראייה וקריאה בספרים, כמו שהתחיל בתחילת ההקדמה. אלא שזה חלק מהעניין: זה שכל עדת החסידים הם כאיש אחד מתבטא גם בכך שמשלימים אחד את השני ומפרשים שיחתם לפני הגדולים שבעירם.
וראה שיחת אור לכ"ח אדר תשלז מען האט דאך מחדש געווען דעם מנהג הישן, נאך פץ די צייטן פץ דעם אלטן רבי׳ן. אז בכל מקום ומקום זאל זיין א משפיע... ויהי רצון. אז דער לימוד אין דעם קונטרס אהבת ישראל זאל מוסיף זיין - בא די־ משפיעים אץ משפיעות. און (דורך זיי) אויך בא די מושפעים אץ מושפעות - אין דעם ״כולנו כאחד״. און דורך דעם, וועט צוקומען אויך אין דעם ״ברכנו אבינו״ [ווי דער אלטער רבי איז מבאר אין תניא פרק לב, אז ״כולנו כאחד׳׳ איז די כלי צום ״ברבנו אבינו״. און ממשיך ..ברכנו אבינו״]. ביז צו דער ברכה הכללית והמיוחדת והעיקרית פון "ואתם תלוקםו לאחד אחד בית ישראל".
זאת אומרת, שמינוי המשפיעים מוסיף בעניין של כולנו כאחד.
וראה גם שיחת מוש"ק פ'בשלח ה'תשל"א כמה דרגות באחדות, והאחדות הכי נעלית היא מצד אמונה שלמעלה מהשכל. http://www.lahak.org/templates/lahak/article_cdo/aid/3171116
והרי כאשר נהיים ביודעיי ומכיריי של נשיא הדור, הרי זה קשור עם עניין האמונה, וכמו שנתבאר בארוכה במאמר ואתה תצווה ה'תשנב. http://www.chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/admur/mlukat/3/7
ויש להעיר עוד מפירוש הצמח צדק תהילים (נה יט) יהל אור עלהפסוק פדה בשלום נפשי סעיף י':
ורש"י פי' כי ברבים היו עמדי כי זאת עשה לי בשביל הרבים שהיו בעזרתי להתפלל עלי שנאמר וכל ישראל ויהודה אוהבים את דוד עכ"ל. ואפ"ל ע"ד מ"ש פ"ק דתענית ד"ט סע"א שאני משה כיון דלרבים בעי ליה כרבים דמי עכ"ל. וס"א כיון דאלים זכותיה. וה"נ דוד שהיה נלחם עבור הרבים וכל ישראל היו תלוים בו לכן כרבים דמי וזהו כי ברבים היו עמדי הכח של הרבים הי' עמדי... הכח שבצבור שיהי' בכל קראנו אליו כמו בעשי"ת נמשך לדוד גם ביחיד ע"י כי ברבים היו עמדי.
לפי זה יובן עוד יותר לשונו הקדוש בתניא בהקדמה שם: אך ביודעיי ומכיריי קאמינא הם כל אחד ואחד מאנ"ש שבמדינותינו וסמוכות שלה אשר היה הדבור של חיבה מצוי בינינו וגילו לפני כל תעלומות לבם ומוחם בעבודת ה' התלויה בלב אליהם תטוף מלתי ולשוני עט סופר.
ובמאמר פדה בשלום לאדמו"ר האמצעי (נדפס בספר שערי תשובה) סעיף יב:
כי ברבים כו' הנה זהו נתינת טעם גדול על תחלת דבריו שאמר פדה בשלום נפשי ומפרש ואזיל ואמר מפני מה פדה בשלום ולא במלחמה כי ברבים כו' פי' ברבים בתוך רבים בחי' המקיף דיחידה שנק' מקיף כללי שכולל לכל מקיפים פרטי' כו' ופי' ברבים מה שגנוז ונעלם בתוך רבים שהוא בחי' היותר כללי שמקיף על כל כללותם בשוה ולא בדרך פרט שיהיה חילוק מדריגות כמו במ"ת דכתי' ויחן ישראל לשון יחיד וכן ברכנו כולנו כא' כו' והוא בחי' גלגלתא בחי' ג"ר כח"ב שכולל כל פרטי פרטיות נש"י שהן בציור קומה שלימ' והאר' זו מאיר בכל יחידי סגולה שבכל דור ודור כו' שזהו בחי' משה שאמ' ת"ר אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו כו' ס"ר דעות כל אחד לפי השגתו... אבל בבחי' יחידה מקיף למקיף כולם שוים ונק' איש אחד וכמ"ש ויחן ישראל בחי' גלגלתא כו' שהוא למעלה מבחי' רצון לגמרי שלכך אמרו נעשה ואח"כ ונשמע כו'... כנ"ל ולזה אמר הטעם כי ברבים הכולל כל ס' רבוא היו עמדי שהוא בחי' הארת עצמי' אא"ס ב"ה שבגלגלתא שנק' כתר הכללי ע"כ פדה בשלום נפשי דכללות נש"י ... אך לכאורה סותר סיפא לרישא דברבים בתוך רבים דוקא והיה עמדי לשון יחיד דוקא ועוד דברבים מה שגנוז בהעלם בבחי' מקיף והיה עמדי בבחי' גילוי אך הענין הוא משום דאותה הארה הכללי דבחי' יחידה שכולל כל נשמות ישראל דקומת המל' ... מאיר ביחידי סגולה שבכל דור שנק' ראשי אלפי כו' בחי' כללי' לפרטי' נש"י... שהן כללים של כל פרטי ס"ר דעות שמברכין עליהם ברוך חכם הרזי' וכה"ג לפי שבחי' מקיף דיחידה הנ"ל אינו מאיר רק בבחי' ג"ר דחכמה שנק' ראש ומוחין ובכללות דג"ר דחכמה יותר מאיר כידוע דפנימיות אבא הוא פנימיות ע"י שהוא בחי' משה ומשיח כו' ... וזהו כי ברבים שבהעלם בחי' מקיף הכללי היה עמדי לדוד שהיה ראש דכנ"י בגילוי כמ"ש משה אשר אנכי בקרבו כו' וד"ל. אך אין המקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע שמצד שהיה עמו ברבים דוקא לכך פדה בשלום נפשי וזהו מטעם שאמרו אכל בי עשרה כו' ואפי' משה היה צריך להתפלל בעשרה והיה הפרש בתפלתו ביחיד לתפלתו בציבור כו'. עד כאן לשונו. עיין שם.
לפי זה יובן בתוספת ביאור גם מה שמקשר בתניא בהקדמה עם לעתיד לבוא " ומחיה חיים יזכנו ויחיינו לימים אשר לא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי וגו' כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו'", שלכאורה נראה שזה רק ברכה. אבל העניין הוא שזה מעין הגילוי דלעתיד לבא, וכמו שהוזכר במאמר פדה בשלום הנ"ל "משה ומשיח" וגם כל המאמר שם מדבר על לעתיד לבוא.
וראה -לקוטי תורה צו יז א-ב : כימי צאתך והוא ילמד דעת לכל העם בהשגת פנימית התורה. כ"א לפי פשוטו שילמוד תורה הנגלות לנו ולבנינו. אינו מובן איך יוכל האחד לשאת ריבוא רבבות אנשים ועוד והלא אז בתח"ה יקומו מרבע"ה גם כל הגדולים שכבר יודעים את כל התורה כו'. אלא הענין כי אז יהיה הלימוד בפנימית התורה שארוכה מארץ מדה ויש בה עליות רבות לאין קץ ותכלית.... וזהו פי' אראנו נפלאות אראנו דייקא בבחי' ראיה ממש שלמעלה מבחי' שמיעה והבנה שהיא ע"י אותיות לכן אינו דומה כלל שמיעה לראיה. וענין ראיה זו בבחי' חכמה עצמה ממש יובן ע"ד מ"ש בפע"ח שער ק"ש שעל המטה פ"א גבי האריז"ל שבשעת השינה ביום השבת שמע בישיבה של מעלה בפ' בלק ובלעם דברים נפלאים מה שלא יכול לפרשם בשמונים שנים רצופים. וזה תמוה לכאורה איך יכול לתפוס במחשבתו בשעה א' מה שצריך לומר בדבור פ' שנה עם היות שהאותיות המחשבה נק' אתוון רברבין לפי שבמחשבה משיג במעט זמן מה שצריך ע"ז בדבור זמן רב ועיין בזח"ב תרומה דקל"ב א' (שלכך בשבת אומרים א"ב אל אדון כו' שכל אות יש בו ד' או ה' תיבות כו' לפי שא"ב זה הוא מבחי' אתוון רברבין כו' דהיינו מחשבה כו') מ"מ היינו שמשיג במחשבה ברבע שעה מה שצריך לדבר שעה או שתים. אבל שישיג במחשבה בשעה א' מה שצריך לומר ס' או פ' שנה זהו נמנע. אבל הענין הוא שהשגתו היה בבחי' ראיה דהיינו ראיית עצמיות החכמה ולא כמו שמתלבשת בבינה והשגה בבחי' אותיות והיא למעלה מעלה מבחי' השכל כמו שמלובש בהשגה ואותיות עד שיתכן שמה שמשיג בבחי' ראיית החכמה בשעה ושתים כשירצה להלבישה באותיות יצטרך ע"ז זמן ס' או פ' שנה וכענין השתלשלות הזמן מלמעלה מהזמן דאלף שנה בעיניך כיום אתמול כו' ועד"ז ביקש משה אעברה נא ואראה את הארץ כי במשה כתיב וירא ראשית לו ורצה משה להמשיך בחינה זו בכנ"י שנקראת ארץ חפץ ולא פעל ולכן נאמר ועתה ישראל שמע כו' כ"א לעתיד יהיה גילוי בחי' זו בכנס"י ע"י משיח ... ועל דרך גילוי זה הוא שיהיה גילוי טעמי המצות לע"ל ולכן נאמר ע"ז עין לא ראתה כו' יעשה למחכה לו ... וזה הוא שילמוד משיח. וע"ז נאמר הנה ישכיל עבדי כו' שיש בבחי' זו ג"כ עליות לאין קץ כו'.
ובהמשך תער"ב סוף פרק שנז (חלק ב ע' תשלד): מה שכתוב על לעתיד ולא ילמדו איש את רעהו כי יתגלה בחינת העצמות שבכל אחד ואחד ולא יצטרך לקבל.
שזה מוסיף נקודה נוספת ועקרית באחדות החסידים עם הרבי והחסידים בינם לבין עצמן: "ביודעיי ומכיריי כאמינא" ודרגה עוד נעלית מזה: שהם עצם אחד ממש.
*
ויש לבאר בזה עוד על פי מה שנתבאר בביאור לאגרת הקודש סימן כז "ונודע שכל דבר שבקדושה אינו נעקר לגמרי מכל וכל ממקומו ומדרגתו הראשונה גם לאחר שנתעלה למעלה למעלה", גם כאשר יש מצב חדש של צדיקא דאסתלק, ואדרבה מוסיף עוד באופן נעלה יותר. ואם כן גם בחיים חיותו, כאשר יש מצב חדש, יותר נעלה, שנתרבו אנ"ש, אין זה גורע כלל וכלל ממה שהיה קודם, כאשר נכנסו ליחידות בפרטיות. ובזה גם מובן איך הרבי מבאר בכזו פשטות שביודעי ומכירי הכוונה עד סוף כל הדורות.