רבינו הזקן הי' בעצמו הקורא בתורה. פעם אחת לא הי' בליאזנא ש"פ תבא, ושמע אדמו"ר האמצעי - והוא עודנו נער קודם הבר מצוה - הקריאה מאחר. העגמת נפש מהקללות שבתוכחה הביאתו לכאב לב, עד שביוהכ"פ נסתפק רבינו הזקן אם יוכל להתענות.
כששאלו את אדהא"מ הרי בכל שנה קורים פרשה זו, ענה: כשאבא קורא "הערט זיך ניט קיין קללות" (= לא נשמעים קללות).
ואולי יש לאמר בזה, שבכללות זה גם ההפרש בין הקללות שבפרשת בחוקותי והקללות שבפרשת כי תבוא:
דהנה ארז"ל (מגילה לא, ב): "קללות שבמשנה תורה. . משה מפי עצמו אמרן"
ובפירוש רש"י פרשת כי תבוא כח, כג: משה מפי עצמו אמרן.. הקל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד, וגם כן בקללה זו הקל, שבראשונות הוא אומר את שמיכם כברזל וארצכם כנחושה (שם יט.), שלא יהיו השמים מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ומתוך כך יהא חורב בעולם, והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיע והיא מרקבת פירותיה, וכאן הוא אומר שמיך נחשת וארצך ברזל, שיהיו שמים מזיעין, אע"פ שלא יריקו מטר מכל מקום לא יהיה חורב של אבדון בעולם, והארץ לא תהיה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, ואין הפירות מרקיבין.
והיות שפרשת כי תבוא משה מפי עצמו, שהרב קרוי אב (רש"י ואתחנן ו, ז), ובמיוחד משה רבינו שאוהב ישראל היה (מנחות סה, סוף עמוד א ואילך. וראה שיחת הרבי בזה), לא נשמעים קללות.
ולפי זה יש לומר בדרך אפשר, לחידודא על כל פנים, שהקללות שבפרשת בחוקותי קשורות עם עניין החולי גימטריה מ"ט, כמו שביארנו בפרשת בחוקותי, ואילו מספר הפרשה של פרשת כי תבוא היא פרשה 50 (נ) שהיא למעלה מחולי. וכמו במתן תורה שקשור עם יום החמשים שכולם נתרפאו (פרש"י יתרו כ, טו).