בשיחות ש"פ נח ד מרחשון סעיף ז (ספר השיחות תשנב ע' 62):
הכלל ש"כל ישראל בחזקת כשרות"[48] הוא (בעיקר) בנוגע להזולת (כפי שמצינו להלכה בנוגע לעדות וכיו"ב), אבל בנוגע לעצמו, אין לסמוך על ה"חזקת כשרות". עכ"ל. עיין שם באריכות.
דהנה בהמשך שיחות יעקב הלך לדרכו שנת תשלח שמלפני 40 שנה (נדפס בהובפות ללקוטי שיחות חלק כ), הרבי ביאר את המעלה של ויעקב הלך לדרכו בפרשות נח ולך לך על ויעקב הלך לדרכו שבמוצאי שמחת תורה ושבת בראשית, שאז זה עדיין רק בכוח, ו"אל יתהלל חוגר כמפתח", ואילו בפרשת נח זה כבר בפועל. ואף שלמעלה אין כוח חסר פועל ו"כל ישראל בחזקת כשרות", הרבי ביאר שם את המעלה של הבפועל על הבכוח. עיין שם בארוכה. ובהמשך לזה הרבי מבאר בשנת תשנב, ש"כל ישראל בחזקת כשרות" הוא (בעיקר) בנוגע להזולת, אבל לא בנוגע לעצמו.
מה שנתבאר בהשיחה בעניין חזקה ההבדל בין הזולת לעצמו, זה כלל גדול שיכול להאיר בתוספת ביאור כמה ענינים:
מאמר רז"ל "והוי שפל רוח בפני כל אדם". היות ולכל אחד יש מעלות על השני ונתבאר היטב בתניא פרק ל שאפילו בפני קל שבקלים. דלכאורה אם כל אחד יעשה את החשבון הזה, הרי יכולה להתגנב מחשבה שיש עוד רבבות שעושים חשבון הפוך שהם שפל רוח גם בפני, ואם כן איך דורשים זאת ממנו, הרי יכולים לטעון יחיד ורבים הלכה כרבים. שרבים חושבים שהם שפלים ממני, ואיך דורשים ממני להיות שפל רוח בפני כל אדם, כולל גם את הרבים שעושים חשבון כזה על עצמם. ובתניא פרק לא מוסיף עוד "באמת לאמיתו בפני כל האדם ממש" . נכון שזה ציווי המשנה, אבל מה ההסבר ההגיוני. אך העניין שחזקה גובר על הרוב. וחזקה מובן גם בשכל האנושי, כידוע מעניין שניים אוחזין בטלית, שרק אם שניהם אוחזים יחלוקו, אבל אם אחד אינו אוחז, שאין לו חזקה, גם אם הוא טוען שהסיבה שאינו אוחז הוא בגלל היות חלש מהשני, אין לו חזקה והשני לוקח את כל הטלית. ולכן היות ועל ישראל בחזקת כשרות, הנה הזולת הוא במצב הכי טוב, רק על עצמו, יודע מרת נפשו. וראה היום יום וא"ו אדר א.
שמחה היא בעיקרה לא לבד, אלא עם עוד אנשים. כי על עצמו, כמו שהרבי מביא שם בהשיחה "אל תאמין בעצמך..", ואילו על השני, הרי יש חזקה ואין שום ספקות, ו"אין לך שמחה כהתרת הספקות". וראה עוד מה שביארנו בעניין שמחה בלקוטי שיחות חלק ט.
העניין המיוחד שבמספר עשרה. כי הרי בג' פעמים הווי חזקה, ויש חזקה משולשת ג' פעמים ג' ויש את מי שמתבונן בזה, שהוא העשירי.
ואף שהעניין המיוחד של עשרה למדים ממה שנאמר בפרשת שלח בעניין המרגלים "עד מתי לעדה הרעה הזאת", שהם היו עשרה. אבל מוצאים את המעלה של עשרה עוד לפני זה בפרשת וירא" אם יימצאון עשרה צדיקים, ומדובר בסדום. ויש לומר שעניין חזקה הרי מובן גם בשכל האנושי, גם של אומות העולם, שהרי גם הם נצטוו על הדינים, וחזקה זה יסוד גדול בדינים. אבל התנאי שיהיו צדיקים לפחות מבחינת חזקת כשרות. זה מסביר אולי גם לשון הכתוב "אם אמצא בסדום חמשים צדיקים", "אולי ימצאון שם עשרה". דלכאורה הרי "אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד", אז מה אפשר למצוא, ומה הספק "אולי". ויש לאמר לפי מה שנתבאר כאן, שהיות ויש חזקת כשרות, יכול להיות שיש עשרה שהם "בחזקת כשרות". והגם שלכאורה חזקה זה רק לגבי בית דין שלמטה, אבל למעלה הרי הכול גלןי וידוע לפניו, הנה על "ידי ארדה נא ואראה...", הידיעה שלמעלה ירדה והשפילה את עצמה להיות כדוגמה של הידיעה שלמטה. ראה תורה אור פרשת וירא. וזה היתרון של עשרה מבני ישראל שלאחרי מתן תורה, שאז גם במצב של "עד מתי לעדה הרעה הזאת", יש להם את כל התוקף של מניין.
והנה בעניין שעל הזולת "אין כוח חסר פועל", וכל ישראל בחזקת כשרות, ובטוח שהכוח יצא על הפועל, לכאורה זוהי הנקודה של השיחה א' פרשת אמור, לקו"ש חלק כז. שמאיר לנו באור בהיר את פרק לא בתניא.