בשנה/שנים האחרונות הרבי הרבה להתבטא בשיחות קודש את משפט הקישור "ועוד והוא העיקר".
לכאורה יש להסביר על פי מה שנאמר בשער היחוד והאמונה פרק ו "עוד שהוא לשון טפל. .. כגוף שהוא טפל לנשמה". ועל פי הידוע שאדמו"ר הזקן לפני הסתלקותו הרבה לדבר במעלת הגשמיות והגוף באגרת הקודש סימן כ ואגרת הקודש נפש השפלה ( נדפסה בלקו"ד ח"ד תקצז, א. לקוטי שיחות חלק ו ע' 42 ועוד). ראה לקוטי שיחות חלק ט"ז ע' 41 ואילך שיחת כ"ד טבת.
וראה שיחת פ' שמות כג טבת ה'תשי"ט (שבשנה ההיא הייתה אותה קביעות כמו כד טבת ה'תקע"ג יום הסתלקותו של אדמו"ר הזקן, ובהשגחה פרטית גם השנה ה'תשעז אותה קביעות):
(השיחה הוגהה על ידי הרבי ונדפסה בלקוטי שיחות ח"ג ע' 843 ואילך)
ו. העבודה למטה בגוף צריכה להיות בבירור הגוף ונפש הבהמית והחלק בעולם של כל אחד.
לא זו בלבד שאין להתפעל ואין להתחשב עם כל ההפרעות וההסתרים של הגוף ונפש הבהמית, ולעסוק בתוקף בעניני הנשמה דלימוד התורה וקיום המצוות – שבזה שוים כל בני ישראל; אלא העבודה צריכה להיות גם לברר ולשנות את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, שיהיו כלי לאלקות – שבזה יש לכל אחד אופן עבודה שלו, כיון שצריך לעבוד עם הגוף שלו, נפש הבהמית שלו, והחלק בעולם שלו.
ולכן מדגישה התורה את השמות של בני ישראל, "ראובן שמעון וגו'": שמו של יהודי מורה על הציור שנעשה בנשמתו ע"י התקשרותה בהגוף. הנשמה עצמה אין לה שם, כיון שאין לה ציור, ודוקא מצד התקשרותה עם הגוף מקבלת ציור ושם26. וכיון שכל גוף מחולק מחבירו, יש לכל אחד ציור מיוחד, ושם מיוחד, שמרמז גם על אופן העבודה המיוחד של כאו"א מישראל.
ודוקא ע"י "שמות בני ישראל" אלו, ע"י העבודה המיוחדת של כל אחד מישראל לברר את הגוף ונפש הבהמית שלו, ואת החלק שלו בעולם, נשלמה התכלית ד"הבאים מצרימה" – העלי' שנעשית ע"י הירידה.
ז. עפ"ז יובן גם הטעם שספר זה נקרא בשם "שמות", כיון שבשם זה מתבטא תוכנו הכללי של ספר זה:
הספר הראשון (בראשית) נקרא "ספר הישר"27, לפי שבו מדובר אודות האבות, שנקראים "ישרים"28, שאצלם לא הי' שייך הענין של גלות אמיתי. כאשר יעקב בא למצרים, לא התחילה עדיין גלות מצרים. יתירה מזה, איתא במדרש29: "כל זמן שיוסף הי' קיים לא הי' להם משוי של מצרים", והיינו, לפי שהאבות היו נעלים מלהיות בגלות, וכתיב30 "ואלה תולדות יעקב יוסף" – יוסף המשיך וגילה עניני יעקב31. ורק כאשר "מת יוסף" – "נתנו עליהם משוי", שאז התחיל משא הגלות. ולכן התחילה אז, אצל הבנים, העבודה ד"שמות בני ישראל" – הירידה בגלות, והעבודה שהביאה ליציאת מצרים.
ולכן נוגע השם "שמות" לכללות תוכן הספר – כיון ששם זה מורה על כללות אופן העבודה של הבנים שבאים בגלות:
א) בגלות נמצא רק שם, הארה מעצם הנשמה; ועצם הנשמה, כיון שהיא למעלה מלהיות בגלות, נותנת היא כח בעבודה דהארת הנשמה.
ב) העבודה צריכה להיות בהבחינה דשם, לברר ולהעלות את הגוף, נפש הבהמית וחלקו בעולם, שעי"ז נעשית יציאת מצרים והעלי' גם בעצם הנשמה – עד לעשיית משכן, "ושכנתי בתוכם"32 – בתוך כל אחד ואחד.
ח. ככל סיפורי התורה, יש גם בענין זה הוראה נצחית, לכל דור ומקום:
בכל הזמנים ובמצבים היותר קשים של הגלות, צריך יהודי לדעת, שאין לו להתיירא ובודאי שאסור לו להתייאש ח"ו, כיון שהעצם של יהודי הוא אף פעם לא בגלות, ועליו לא יכול אף אחד להעלים ולהסתיר.
יתירה מזה: העצם נותן גם כח להיהודי למטה שלא להתפעל מהגלות, ולמלא את עבודתו הפרטית בגופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם, ועבודה גדולה ביותר ("גאָר אַ גרויסע עבודה") – עבודה שמביאה לידי עלי' גם בעצם הנשמה, ועד – "ושכנתי בתוכם";
שתתגלה בגאולה השלימה בקרוב ממש.
***
ט. קביעות שנה זו היא כמו בשנת תקע"ג – שיום השבת חל בכ"ג טבת, ומוצאי שבת הי' כ"ד טבת, שאז היתה הסתלקותו של רבינו הזקן בכפר פיענא33.
ישנם34 כמה ענינים שהיו בכפר פיענא, קודם הסתלקות רבינו הזקן: אגה"ק נפש השפלה35, אגה"ק איהו וחיוהי36, ועוד37.