מנהג שקיבל אדמו"ר הזקן מהבעש"ט לאמר פרק תהלים המתאים למספר שנותיו,

ראה לקו"ש ח"י ע' 75 הרמזים בזה בפרק ע"ב "כלו תפלות דוד בן ישי" שאמרו דוד ביום שנסתלק ,כי לפי החלוקה שאשרי ולמה רגשו הם חדא פרשא (ברכות ט ב), נמצא שביום שמלאו לדוד ע שנה, התחיל לאמר פרק עב. ולכן נאמר בו "כלו תפלות דוד בן ישי". אחרת קשה להבין, הרי גם אחרי פרק עב יש המון פרקי תהלים שגם נאמר בהם "לדוד מזמור". ואם בגלל שאחרי פרק עב יש מזמורים שנאמרו על ידי אסף, לבני קורח, תפלה למשה, הרי גם לפני פרק עב יש כמה פרקים עם 'למנצח לבני קורח' ו'מזמור לאסף'. אלא ההסבר הוא שאז ביום הסתלקותו אמר פרק זה לפי שנות חייו.

ועיין שם גם על פרק פ"א – "הרחב פיך ואמלאהו", כי שמונים שנה מורה על שלימות הטבע "ואם בגבורות שמונים שנה", וכשנכנסים לשנה שלאחרי זה, הרי זו הוספה על הגבלות הטבע - הרחב פיך.

לפי זה אולי יש להוסיף בדרך אפשר עוד כמה רמזים בפרקי תהילים שאומרים מתאים למספר שנותיו:

ביום ושנה שנולד - לפי הדעה שפרק א' וב' הם פרשה אחת: פרק ב - "אני היום ילדתיך". (וראה לקו"ש ח"י שם ע' 77 ואילך (הוספה לאחר זמן) ש"פרשה אחת" זה במצב של עושין רצונו של מקום, והרי תינוקות של בית רבן הם הבל שאין בהן חטא, ובפרט ביום ושנה שנולד).

וגם לפי הנהוג בפועל שאת הפרק תהלים המתאים למספר שנותיו אומרים לפי הדעה שפרק א ופרק ב הם שני פרקים, היום הולדת השני שבו אומרים פרק תהלים לפי התקנה, וחוגגים יום הולדת לפי תקנתו של הרבי, מודגש בו "אני היום ילדתיך", שיש בו אותו תוקף ושמחה כמו ביום הלידה, ואדרבה דווקא אז אומרים "אני היום ילדתיך", כי "ערבין עלי דבר סופרים" דווקא.

בן י"ח לחופה – אומרים פרק יט - והוא כחתן יוצא מחופתו .

בן ארבעים לבינה, פרק מא – "אשרי משכיל אל דל", וכידוע פירוש רז"ל בזה להתבונן בצרכי הדל. והכוונה שכאשר ה' נתן בינה, בן ארבעים לבינה, מנצלים את זה לדברים מועילים - "משכיל אל דל".

בגיל 50 שאז יצא מכלל כרת, ראה לקו"ש ח"ה ע' 132 ואילך... – פרק נא: "וחטאתי נגדי תמיד", ראה אגרת התשובה סוף פרק יא: הסליחה והמחילה היא מיד. ומה שכתוב וחטאתי נגדי תמיד אין המכוון להיות תמיד עצב נבזה חס ושלום דהא כתיב בתרי' תשמיעני ששון ושמחה וכו' ורוח נדיבה תסמכני וכו' ומשום שצריך להיות כל ימיו בתשובה עילאה שהיא בשמחה רבה כנ"ל אלא נגדי דייקא כמו... מנגד סביב לאהל מועד יחנו ופרש"י מרחוק. והמכוון רק לבלתי רום לבבו ולהיות שפל רוח בפני כל האדם כשיהיה לזכרון בין עיניו שחטא נגד ה'. ואדרבה לענין השמחה יועיל זכרון החטא ביתר שאת בכדי לקבל בשמחה כל המאורעות המתרגשות ובאות בין מן השמים בין ע"י הבריות בדיבור או במעשה... וכמארז"ל הנעלבים ואינן עולבין שומעי' חרפתם ואין משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים וכו' וכל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו.

בגיל 60, שאז יצא מכלל מיתה בידי שמיים, 3 שנים לפני זה אומרים מזמור שמתחיל עם המילים "אל תשחת" (תהילים פרקים נז, נח, נט), בקשה ותחינה שלא יהיה מיתה בידי שמיים "אל תשחת", ובשנת שישים עצמה פרק ס - "מכתם לדוד" (פסוק א) - על שם הביטול העצום (ראה רש"י תהילים ס א) ומבקש בחסד חינם, כי "קטונתי" "מחמת ריבוי החסדים... ואינוו ראוי כלל להנצל" עיין אגרת הקודש סימן ב. "ללמד" (שם פסוק א) - על דרך "אלמדה פושעים דרכיך" שבפרק נא.

וכאשר כבר מגיעים לששים, פרק סא: ימים על ימי מלך תוסיף. כי "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", וכבר עבר מחצית, מבקשים,, "תוסיף" עוד "ימים" כמספר הימים שהיו עד כה.

בן ששים לזקנה (זקן מי שקנה חכמה) - פרק סא פסוק ה: אגורה באהלך עולמים ועל זה אמרו רז"ל: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. (בכורות לא ב).

בן שבעים לשיבה - פרק עא פסוק ח"י: וגם עד זקנה ושיבה אלוקים אל תעזבני.

בשנת מאה ועשרים, כאשר עדיין לא מלאו לו "והיו ימיו ומאה ועשרים שנה", הנה צריכים תוספת ברכה וכוח מיוחד להתגבר על כל המקטרגים. ועל פי מה שנאמר "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתי מדבר מרמה", שאריכות ימים קשור עם זהירות "מלשון הרע, לכן נאמר בפרק קכ: "ה' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה", במיוחד שלא להפסיד חלילה את השלימות באריכות ימים של והיו ימיו מאה ועשרים שנה.

שנות חייהם של האבות ויוסף הצדיק

המשך...

יש לומר שגם שנותיהם של האבות מרומזות גם כן בתהילים שאומרים לפי שנות חייהם, היות שהאבות קיימו את כל התורה כולה עד של ניתנה:

אברהם אבינו, פרק כו (כי כאשר גומרים קנ פרקים, מתחילים מחדש, וביום שמלאו לו קעה שנה, שאז נכנס לשנת קעו), התחיל לאמר פרק תהלים כו: 'לדוד שפטני ה' כי אני בתומי הלכתי', ושייכותו לאברהם אבינו: 'התהלך לפני והיה תמים', ויש לאמר גם התחלת הפרק "שפטני ה", כמו הפתגם שאברהם אבינו אמר 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט'...

ובפסוק ב' "בחנני ה' ונסני", על שם עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם (אבות פרק ה).

לפי זה אפשר לאמר בדרך אפשר, שזה מתרץ קושיא עצומה למה נכנס הפסוק "בחנני ה' ונסני" בספר תהלים, הרי חז"ל אמרו שבגלל הפסוק הזה דוד המלך נכשל, כי אסור לבקש נסיונות מה'. ואם כן למה זה נכנס בספר תהלים שכל אחד אומרו. אלא יש לומר שזה בעיקר על שם אמירתו של אברהם אבינו שאמרו ביום הסתלקותו. וכמאמר רז"ל אל תאמין בעצמך עד יום מותך, ואכן אברהם אבינו אמר "בחנני ה' ונסני" רק ביום הסתלקותו שאז התחיל פרק זה, ועל שם זה כולנו אומרים את הפרק הזה. יתירה מזו יש לומר שאברהם אבינו אמר את הפרק או הפסוק בעת יציאת הנשמה ממש, על דרך המבוא בקשר לרבה בר בר חנה בסוגיא של קא מפלגי במתיבתא דרקיע שפסק טהור, שזה היה ברגע יציאת נשמתו. ולכן יש ספק האם הוא נחשב אז כמו נשמה בגוף או נשמה ללא גוף, שעל זה נאמר "לא בשמיים היא". ובשעת הסתלקותו אז אין חשש לחטא כלל ואפשר לאמר "בחנני ה' ונסני", למי שכבר עמד בעשרה נסיונות.

המשך....

יצחק אבינו כאשר מלאו ימיו והיה בן קפ שנה, התחיל לאמר פרק לא. ופסוק וא"ו שם: "בידך אפקיד רוחי פדית אותי",

הנה יצחק שהיה עולה תמימה, התקיים בו כפשוטו הפסוק "בידך אפקיד רוחי", וגם "פדית אותי" - "וילך אברהם ויקח את האיל ויעלה לעולה תחת בנו".

ולהעיר ממה שמבואר בכמה מקומות ש'בידך אפקיד רוחי' ראשי תיבות באר (תורת חיים פרשת וישב מאמר והנה אנחנו מאלמים אלומים סעיף יא, ועוד). והרי יצחק היה חופר בארות (ליקוטי שיחות חלק א ע' 29, ועוד).

*

יעקב אבינו חי קמז שנה וביום הסתלקותו נכנס לשנת קמח, פרק קמח בתהילים מסיים עם "לבני ישראל עם קרובו", כי אצל יעקב ששמו ישראל, ובפרט ביום הסתלקותו התחדש העניין של "בני ישראל עם קרובו". ובמיוחד לפי מאמר רזל שביום הסתלקותו אמרו בניו "שמע ישראל... אחד", "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו", ויעקב ענה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם וועד.

העירני חכם אחד: למה אצל דוד המלך זה לפי הסדר שאשרי האיש ולמה רגשו (פרק א וב של תהלים) הם פרק אחד ואילו אצל האבות זה לפי הסדר הרגיל שלנו. הביאור בזה בפשטות: דוד המלך אמר פרק תהלים לפי שני הסדרים: גם לפי הסדר הרגיל שלנו וגם לפי הסדר שאשרי האיש ולמה רגשו הם פרק אחד. וכאשר הוא מסיים עם המשפט "כלו תפלות דוד בן ישי", זה נכתב בפרק היותר מאוחר שלפי הסדר שאשרי האיש ולמה רגשו הם פרק אחד.

אחרי זמן מצאתי שגם בפרקים לפי שנות חייהם של אברהם ויצחק מצינו רמזים גם לפי הסדר שאשרי האיש ולמה רגשו הם פרק אחד: אצל אברהם אבינו - פרק כז פסוק י: "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני", שאברהם אבינו אביו היה עובד עבודה זרה, ומסר אותו לנמרוד וה' הציל אותו. ואצל יצחק פרק לב פסוק ו: "על זאת יתפלל אליך כל חסיד לעת מצוא", ופירשו רז"ל לעת מצוא זו אישה. ואכן מפורש בתורה בהקשר לנישואי יצחק, שהיו נישואין הראשונים שבעם ישראל, שהייתה תפילה: הן תפילתו של אליעזר "הקרה נא לפני היום" (חיי שרה כד יב). "טרם אכלה לדבר" (שם מה). והן תפילתו של יצחק עצמו: ויצא יצחק לשוח בשדה, ופירשו רז"ל "לשון תפילה" ( שם סג ובפירוש רש"י).

שנות חייו של יוסף שפרק תהלים הקשור חיום הסתלקותו, שאז מלאו לו קי שנים, והתחיל לאמר פרק קיא-קיב לפי שני הסדרים אם פרק א וב הם שני פרקים או בנפרד. ראה לעיל משיחת הרבי בקשר לפרק עב. וראה מה שכתב רש"י בפרק קיא פסוק א: מזמור זה הוסד באלף בית... מאל''ף ועד תי''ו, וכמו כן מזמור השני, הראשון מדבר בשבחו של הקב''ה והשני מספר בשבחו של צדיק. (ובכל אחד מהפרקים עשר פסוקים). והרי יוסף שמידתו היא מידת היסוד, נקרא צדיק, כידוע. והנה בכל סדר הא"ב בכולם בפרק קיא ופרק קיב הם שונים. הפיסקה היחידה של הא"ב שהיא בדיוק שווה בשני הפרקים הוא באות וא"ו: וצדקתו עמדת לעד. ויוסף שקשור עם מידת היסוד והוא בגימטריה ו פעמים שם ה' (אגרות קודש ח"י ע' שלג). והקשר עם צדקה שיוסף הוא המשביר לכל עם הארץ, ויוסף גם אותיות פיוס, שעל צדקה נאמר "והמפייסו": כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות (בבא בתרא ט ב). ומצינו אצל יוסף עניין הפיוס מפורש: "וינחם אותם וידבר על ליבם" (ויחי נ כא).

וגם יוסף כלכל את לאחיו לחם לפי הטף, כגדול כקטן, שזה קשור עם מחצית השקל (העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט), והרי עשרים גרה השקל כנגד מספר הפסוקים בשני הפרקים האלו יחד. ומחצית השקל תרומה - שבכל פרק עשר פסוקים שהוא מחצית. וכמו שמחצית השקל מרמז על עם ישראל והקב"ה שהם דבר אחד שלם כשהם ביחד, כן גם שני הפרקים האלו אחד מדבר בשבחו של הקב"ה שהוא צדיקו של עולם (רש"י וירא יח, כח), והשני בשבחו של צדיק ועמך כולם צדיקים.