בס"ד
כאשר לומדים את הסוגיה קמצא ובר קמצא (גיטין נה ב), יש נקודה אחת שלא שמים לב כל כך: מי היה בר קמצא שבעל השמחה הוציא אותו מהסעודה? הרי סופו מוכיח על תחילתו, שהתגלה שבגלל כבודו האישי ונקמה, היה מוכן להביא חורבן והרג על כלל ישראל, ואכן הביא רחמנא ליצלן. כנראה שבעל השמחה הכיר את התכונות האלו ובגלל זה לא היה מוכן בשום אופן שיהיה אצלו בסעודה. ובכל זאת, למרות שהחכמים רצו להוציא אותו להורג, היה אסור לבזות אותו. ובסוף הסוגיה (נז, ב) הגמרא מסיימת: "בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו".
אותו דבר מצינו אצל בלעם הרשע, שבגלל שהאתון בייש את בלעם, הקדוש ברןך הרג את האתון בכדי שלא תישאר מזכרת מהבושה של בלעם. (פירוש רש"י בלק כב ב: "הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות").
גם אצל פרעה, למרות כל רשעותו, משה רבינו נהג בו כבוד של מלך, ואמר "וירדו כל עבדיך", ולא הזכיר שהוא עצמו יירד אל משה רבינו למהר את יציאת ישראל ממצרים (פירוש רש"י בא יא ח).
אפילו בהקשר לגנב, רש"י אומר שמי שגנב טלה ושחט או מכר אותו עושים לו הנחה, ומשלם פחות (פירוש רש"י משפטים כא לז), למרות שהבושה שלו נבעה נטו ממעשים הרעים שלו.
מכאן רואים עד כמה צריך להיזהר בכבודו של כל אחד ואחד. אמרו רבותינו ז"ל מוטב להפיל את עצמו לכבשן האש ולא להלבין פני חבירו ברבים (פירוש רש"י וישב לח כה).
ובפרקי אבות ד, יב: יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ, וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם:
כמה שאסור לבייש כל בן אדם, הדברים עוד יותר חמורים בהקשר לנשים. כאשר רחל נתנה שם לבנה הראשון, היא קראה לו יוסף על שם "אסף אלוקים את חרפתי", ומפרש רש"י (ויצא ל כג), שהיות ודרכן של נשים שקשה להם לקבל על עצמם אשמה, "מי שבר כלי זה, בנך". והתורה מספרת לנו עד כמה הטבע הזה חזק, עד שאפילו השמחה שאחרי כל כך הרבה שנים שנולד ילד, הנה הדבר המרכזי שעומד על הפרק, עד כדי לקרוא לתינוק שם, השם שנתנה מבטא את השמחה שיש לאישה להסתיר חרפתה, גם על דברים פעוטים ביותר שבטעות נשבר כלי. ומכאן אפשר ללמוד עד כמה חייבים להיזהר מאוד מאוד בכבודם של כל אחד, ובמיוחד כאשר מדובר במלך או באישה.