פרק תשעה עשר: ובו יסופר על המהומה שהתחוללה בארמונו של הנסיך מווילס, במנזר אנדרו הקדוש בבורדו

חדר הקבלה של הנסיך, למרות שלא היה גדול במיוחד, רוהט בשפע ובמותרות כראוי למעמדו, לכוחו ולתפקידו. בימה גבוהה ניצבה בקצהו המרוחק מהדלת, מחופה וילון קטיפה ארגמנית, הנשען על ארבעה מוטות כסף, ועליו רקומים בחוט כסף פרחי השושן הצחור, סמל המלכות. אל הבימה הובילו ארבע מדרגות מכוסות אף הן קטיפה, כמרבד, ומסביב הונחו כרים, מחצלות מהמזרח, ושטחי פרווה יקרי ערך. מהקירות נתלו שטיחים רקומים, מעשה אומן, מהמשובחים שנטוו בנולי העיר אראס. עליהם תוארו קרבות יהודה המכבי ולוחמיו היהודים לבושי שריון לוחות,, חמושים בחניתות, מניפים את נסי המלחמה שלהם, כפי שחזו אותם בעיני רוחם האמנים בי העיר. ספסלים מעטים ונבחרים השלימו את הריהוט, כולם מעוטרים מעשה חריטה ומחופים עורות כבשים. בצד הבימה הוצבה גם קורת עץ, עליה ישבו שלושה בזים גדולים, מאלה החיים בארצות הצפון, מכוסי ראש, שוקטים וללא תנועה, כמו הנסיך שעמד לצדם, כעוף טרף.

בז מארצות הצפון (Gyrfalcon)

סמל השושן הצחור

במרכז הבימה הועמדו שני כסאות עץ גבוהים, בעלי מסעדים שהתנשאו מעל ראש היושב בהם, מכוסים משי כחול המעוטר בכוכבי זהב. בכיסא הימני ישב אדם גבוה ובנוי לתלפיות ששערו אדמוני, פניו מלאי חיות, עיניו כחולות וקרות, ובמבען זדוניות מרושעת ומסוכנת. הוא צחק, גוו מוטל בכיסא באדישות רשלנית, ופיהק כיגע מכל האירועים סביבו. מעת לעת התכופף וליטף כלב ציד ספרדי, מדובלל פרווה, שהיה שרוע לרגליו. בכסא השני ישב זקוף קומה, על פי כללי הנימוס וההתנהגות הנאותים, אדם קטן קומה, עגלגל גוף ופנים, אשר חייך והניד ראשו לעבר כל מי שמבטו נפל עליו. ביניהם, מעט קדימה משניהם, על שרפרף צנוע, ישב אדם דק גזרה ושחום, אשר לבושו הפשוט ונהגו הצנוע לא העידו כי הוא הנסיך הידוע ביותר בכל אירופה. מעילו העליון, הארוך, חסר השרוולים, שהיה עשוי בד כחול כהה, ורכוס באבזמי זהב נראה קודר ורגיל בין כל השפע והעושר של בדי משי, פרוות סמור ופשתן עטור זהב סביבו. הוא ישב כששתי ידיו לופתות את אחת מברכיו, ראשו כפוף קמעה, ומבע של חוסר סבלנות וטרדה אפף את פניו הבהירות, שתוויהן מסותתים ועזים. מאחרי שני הכיסאות עמדו שני אנשים לבושי גלימות ארגמן, פניהם מגולחים וסגופים, ועוד כמחצית התריסר בעלי תפקידים ונכבדים בני אקוויטניה. מתחת לבמה, מצדי המדרגות, נצבו עוד כחמישים אצילים, אבירים, ואנשי חצר, שלושה שלושה, ובתווך להם המעבר למדרגות.

"הנה יושב הנסיך, שם," לחש סר ג'ון שנדוס, כשנכנסו, זה מימין הוא פדרו, אותו עומדים אנו להכתיר כמלך ספרד. השני הוא האציל ג'יימס, שמטרתנו היא, בעזרת האל, לסייע לו לעלות על כס ממלכת מיורקה. עתה, בואו בעקבותיי, ואל נא תעלבו אם יקצר בדבריו, כי דעתו נתונה עתה, באת ובתמים, לעניינים הרי גורל."

פדרו שליט קסטיליה וליאון

אנריקה II מקסטיליה, אחיו החורג ויריבו של פדרו מקסטיליה

ג'יימס IV מלך מיורקה

הנסיך, עם זאת, כבר הבחין בכניסתם, ובקפצו על רגליו, התקדם לעברם בחיוך רחב ועיניו מאירות בברכה.

"אין אנו זקוקים עתה לתפקידך בקביעת סמלי אצילו, סר ג'ון," אמר בקול נמוך, אך ברור; "אבירים מלאי עזוז אלה מוכרים לי היטב. ברוכי הבאים לאקוויטיניה, סר נייג'ל לורינג וסר אוליבר בטרסת'ורן. לא, לא, את קידותיהם שמרו נא לאבי היקר, בווינדזור. את ידיכם העניקו לי, חברי. נראה שתהה לנו עבודה לעשותה לפני שתראו את השחר מפציע בשמי המפשייר שנית. המכיר אתה את ספרד סר אוליבר?"

הנסיך השחור, אדוארד מוודסטוק, נסיך ווילס, יורש העצר של אנגליה, מקבל מידי אביו, המלך אדוארד III, את אקווינטיה

הנסיך השחור (צויר: 1820~)

מצבתו של הנסיך השחור ועליה דמותו, לבוש שיריון

"לא אדוני הרם, מלבד ששמעתי אנשים מספרים כי יש להם תבשיל בשם אולה, שמכינים שם, אך אינני בטח אם נזיד בשר וירקות הוא זה כמו שניתן למצוא בדרום או שיש להם תיבול מיוחד כמו שומר או שום המייחד תבשיל זה לספרד."

"ספקותיך אלה תיושבנה בקרוב, סר אוליבר," השיב הנסיך, כשהוא צוחק בכל לבו, כמו גם אצילים רבים נוספים שעמדו סביבם. "הוד מעלתו, דון פדרו, בוודאי יזמן עבורכם את המאכל הזה החם ומתובל כאשר נהיה בטוחים בקסטיליה."

"ואילו אני אכין נזיד חם ומתובל משלי עבור כמה ממודעי." השיב פדרו וחייך חיוך קר.

"אך חברי, סר אוליבר, יכול להילחם בעוז ללא פת או מרק," העיר הנסיך. האם לא ראיתיו בפואטייה, שם, במשך שני ימים לא היה לנו אלא קרום לחם וספל מים מעופשים, והוא, המשיך ונלחם באומץ. במו עיני ראיתיו גוזר את ראשו של אביר מפיקרדיה במחי אחד של חרבו."

"הנבל ניצב ביני לבין עגלת ספק המזון הצרפתי," רטן בר אוליבר, לעבר מי שעמדו די קרוב אליו כדי לשמוע את דבריו.

"וכמה לוחמים עמך?" שאל הנסיך, שעטה עכשיו ארשת רשמית ורצינית יותר.

"ארבעים לוחמים פרשים עמי, אדוני הרם," אר סר אוליבר.

"ועמי מאה קתים ועשרים נושאי חניתות, אך יש עוד מאתיים המצפים לי בצד זה של הים, על גבול נאווארה."

"ומי הם, סר נייג'ל?"

"חבורת לוחמים חופשיים הם, הידועה בשם החבורה הלבנה."

למרבה ההשתאות עוררו דבריו אלה של האביר פרץ עליצות בקרב חבורת האצילים מסביבם, אליה, אנוסים היו הנסיך ומלוויו להצטרף. סר נייג'ל הביט בהם, אחד אחרי השני, עד אשר הבחין באביר מלא גוף ושחור זקן הניצב בסמוך אליו, אשר צחוקו הצטלצל ברמה, מעל שאר הנוכחים, והוא נגע בשרוולו בעדינות.

"שמא, אדוני רב החסד," לחש, "יש איזה נדר מסוים ולא מהותי שנדרת ואוכל לסייע לך לקיימו. האם איננו חלוקים בדעותיו בעניין זה, עניין של כבוד. יתכן שנימוסיך האציליים יאפשרו לי להחליף עמך מהלומה או שתיים."

"לא, לא, סר נייג'ל," קרא הנסיך, "אל נא תראה בצחוקו של סר רוברט בריקט עלבון, שהרי כולנו כאחד טובעים באות בִּיצָה. למען האמת, הגיעו לאוזנינו שמועות מכעיסות ומעוררות כעס אודות מעשיהם של בני חבורה זו ואני אף נדרתי לתלות את מי ששם עצמו מנהיגם בשל כך. לא חשבתי כי אמצאהו בין האמיצים והנבחרים שבמפקדי. אך נדרי זה בטל עתה, שכן, מעולם לא ראית את בני החבורה הזו, ורק אוויל יאשימך במעשיהם."

"שליטי," אמר סר נייג'ל, "עניין של מה בכך הוא אם אתלה, אף כי צורת מוות זו בזויה מכפי שייחלתי לעצמי. מצד שני, יהיה זה עניין רב חשיבות אם אתה, נסיך אנגליה, הפר שבין האבירים, תידור נדר, גם אם מבלי דעת על כל פרטי העניין, ולא תקיימו."

"אל תטריד את עצמך בזאת," השיב הנסיך, בחיוך. "תושב של העיר מונטבאן הגיע לכאן, היום, והוא שסיפר לנו את המעשייה הזו, על רצח וחמס וביזה אשר הרתיחה את דמנו; אך זעמנו הוא על האיש האחראי עליהם."

"אדוני היקר ורב הכבוד," קרא סר נייג'ל, בחרדה עמוקה, "חושש אני כי בשל עדינות לבך וטובך מבקש אתה להתעלם מנדרך שנדרת. אם יש ספק קל שבקלים הרי מוטב פי אלף כי..."

"שלווה, שלווה ושלום," קרא הנסיך בקוצר רוח. "יכול אני לדאוג ונדרי ולעשייתם. מקווה אני לראות את שניכם באולם המשתים, ומיד. בינתיים תצטרף אללינו, אל הפמליה המלכותית." הוא ק, ושנדוס, משך את סר אוליבר בשרוולו והוביל את שניהם מבין החצרנים הדוחקים סביבם.

"וכן, בן דודי הקט," לחש, "להוט אתה לשים את חבל התליה על צווארך. חי נפשי! אם היית מבקש זאת מבעל בריתנו החדש, פדרו, לא היה מאכזבך. בינינו, כחברים, יש בו הרבה יותר מהתליין, מאשר מהנסיך. אך באמת, חבורה לבנה זו מחוספסת היא, וזקוקה לטיפול בטרם תוכל לחוש בטוח כמפקדה."

"אינני מטיל ספק כי, בעזרת פול הקדוש, אלמדם סדר ומשמעת," השיב סר נייג'ל. "אך רבים יש כאן שאינני מכיר, ואחרים היו כאן לפני ששימשתי כעוזרו של אדוני היקר, סר וולטר. אנא ממך, סר ג'ון, אמור לי מי הם הכמרים שישבו על הבימה?"

"האחד הוא ההגמון הראשי של בורדו, נייג'ל, והשני הבישוף של אגן."

"והאביר הכהה, זה שזקנו שזור שיבה? חי נפשי! נראה הוא כאדם בעל תבונה ואומץ."

"סר וויליאם פלטון הוא, אשר עמי, אנוכי הבלתי ראוי כנגדו, יועץ לנסיך. הוא משמש כממונה על משק בית הארמון ואני עוסק בענייני אקוויטיניה."

"והאבירים מימין, אלה שעמדו ליד דון פדרו?"

"אבירים בני ספרד הם, והם שהלכו אחריו כשהוגלה. זה שניצב קרוב אליו הוא פרננדו דה קסטרו, אמיץ הוא וטוב לב ככל שיכול אדם להיות. קדימה עמדו נכבדי ואצילי גסקוניה, יכול אתה לדעת מי הם על פי מצחם המקומט בדאגה, שכן לאחרונה נפגם היחס הטוב בינם לבין הנסיך. זה הגבוה ומוצק הגוף הוא קפטל דה בוש, ובטוח אני כי הנך מכיר אותו, שכן אביר אמיץ ממנו לא הניף חנית. האביר כבד הפנים שלחש באוזנו הוא סר אוליבר דה קליסון, הידוע בכינוי הקצב. הוא זה המתסיס למאבק ומעורר ריב ומדון, ותמיד יפיח אש בגחלים הכבויות להצית בהם להבה. זה ששומה לו על לחיו הוא האציל פומרס, ושני אחיו עמדו אחריו, ועמם האצילים לספאר, דה רוסם, דה מוסידנט, סר פרדוקאס דה אלברט, אצילים מטראן, ועוד אחרים[1]. רחוק יותר היו האבירים מקוורסי, לימוזין, סינטוניה, פואטו, ואקוויטיניה ועמם האביר הנועז סר ז'יסקאר דה אנג'ל. הוא זה שלבש מעיל קצר בצבע הוורד, מעוטר בפרוות סמור."

קפטל דה בוש (ז'אן דה גרילי) נכנע לצרפתים בקרב קושרל, רכוב על סוס, ברטרנד דה גוסקלין (העיט מברטוני) שנלחם באנגלים לצד הצרפתים במספר קרבות וממוכר גם בסיפור

מצבתו של אוליבר דה קליסון

"והאבירים מהעבר השני?"

"אנגלים הם כולם. חלקם בני פמליית הנסיך וחלקם, כמוך, מפקדי חבורות לוחמים חופשיים. היו שם האציל לבית נוויל, סר סטפן קוסינגטון, סר מתיו גורני עם סר וולטר הואט, סר תומס בנסטר וסר תומס פלטון, אחיו של יועץ הנסיך. אך, תן דעתך לזה שאפו מקושת וזקנו כפשתן, זה אשר הניח עתה ידו על כתפו של האביר בעל הפנים הנוקשות הלבוש מעיל עליון בצבע חלודה."

"כן, בשם פול הקדוש!" אמר סר נייג'ל, "לשניהם סמל האבירות שלהם רקום על חזותיהם. סבורני כי שניהם נושמים ביתר קלות במחנה מאשר בחצרות נסיכים."

"רבים מאיתנו דומי להם בזאת, נייג'ל, " אמר שנדוס, "ובהם, מעז אני לאמר, גם הבכיר בשרי החצר והפמלייה. אך באשר לשני אלה, האחד הוא סר היו קלוורלי, והשני סר רוברט נולס."

האביר סר היו קלוורלי

סר נייג'ל וסר אוליבר היטו את צווארם כדי לראות היטב את שני הלוחמים המהוללים האלה, האחד, מנהיג נבחר של חבורות לוחמים חופשיים, והשני, אדם אשר בזכות תעוזתו וכוחו רומם עצמו ממעמד חברתי נמוך עד כי היה שני לשנדוס בעיני החיילים והאבירים.

"וסר רוברט, בהילחמו, מנחית הוא מהלומות עזות", אמר שנדוס. "כאשר עובר הוא על פני אדמתה של ארץ מסוימת, הדבר ניכר שנים אחר כך. שמעתי כי בצפון עדיין קוראים למבנה שנותרו לו רק שני הגימלונים התומכים בגג, ללא הקירות והגג עצמו, בכינוי "מצנפת ההגמון של נולס".

מימין: מגנו של האביר רוברט נולס, עליו שלושה וורדים, משמאל: נס הקרב של סר רוברט נולס, עליו ראש חזיר בר. גם הוורדדים וגם חזיר הבר מוזכרים בסיפור כסמלו של סר נייג'ל וכנס המלחמה של סר אוליבר, רעו. לאביר היה נס מוארך מפולל, שנישא על חניתו, לאציל היה נס מלחמה רבוע.

מימין: מצנפת חשמן, משמאל: מבנה שרק כרכובו המשולש ננותר לאחר הריסתו ללא גג, ומכונה לפיכך "בית מצנפת חשמן"

מצבת משפחת נולס, עליה נראה חרות שמו של האביר רוברט (רוברטוס) נולס

"שמעתי רבות עליו," אמר סר נייג'ל, "וקיוויתי כי אתכבד להילחם לצדו. אך, הסכת נא, סר ג'ון, מה זאת אשר ארע לנסיך?"

כאשר היו שנדוס ושני האבירים עסוקים בשיחתם הובלו לאולם הקבלה פונים רבים שביקשו עתור לפני הנסיך, בזרם אדיר. היו בהם הרפתקנים שביקשו למכור חרבות, סוחרים שמחו בקול על עוולות, על שספינתם עוכבה כדי לשאת את החילות, או קנקן יין גדול שחותמו שובר בידי יחידת קשתים צמאים. כמה מילים מפי הנסיך הסדירו כל עניין וקובלנה, ואם פסק הדין לא נשא חן בעיני הפונה, הרי מבט אחד מעיניו הכהות של הנסיך שילחו לדרכו ללא טענות נוספות.

כך ישב השליט הצעיר, יגע, על כסאו; ושני השליטים שהמליך מאחוריו, אך לפתע חלף צל כהה על פניו, הוא זינק עמד על רגליו בפרץ של התלהבות ורגש, התנהגות שהיוותה את הכתם היחיד על אופיו האציל ודרכו הנדיבה.

"ומה עתה, דון מרטין דה לה קארה?"[2] צעק. "ומה עתה, איש בזוי? מהי הודעה זו אשר הבאתם לנו מאחינו בנאווארה?"

האדם שאך הגיע, ואשר אליו הופנתה השאלה הזו היה אביר גבוה ויפה תואר עד מאד אשר אך הוכנס אל חדרו של הנסיך. לחייו השחומות ושערו השחור כעורב העידו כי מוצאו מהדרום, כור מחצבתם של חמי המזג. גלימתו השחורה הייתה מוטלת על כתפיו ועל חזו בסגנון חינני, לא כדרך האנגלים או הצרפתים. בפסיעות מלאות הדר ורוב קידות עמוקות עשה את דרכו לבימה, ורק אז השיב לנסיך על שאלתו.

"אדוני המהולל ורב העוצמה," פתח בדברים, "שארל, מלך נאווארה[3], רוזן אברו, דוכס שמפיין, אשר גם מכונה בתעודות שליטה של בֶּאַרן, שולח בזאת את אהבתו וברכותיו לבן דודו היקר, הנסיך אדוארד, נסיך ווילס, מושל אקוויטיניה, המפקד העליון של..."

"הס, הס, דון מרטין!" הפריעו הנסיך, אשר רקע ברגלו בחוסר סבלנות למשמע הפתיחה הזו. "יודעים אנו את תאריו של בן דודנו, ומכירים את סגנונו, ולבטח, יודעים אנו את תארינו שלנו. גש לעיקר, גבר, ומיד. האם פתוחים עבורנו המעברים או שמא חזר בו אדונך ממילתו ומהבטחתו שנתן לי בליבורן רק בחג מיכאל הקדוש האחרון?"

"לא ראוי לו, לאדוני, לחזור בו מהבטחה, נסיכי. רק שמבקש הוא דחייה קלה, וגם ערבויות מסוימות ובני ערובה..."

"תנאים! בני ערובה! האם פונה הוא לנסיך של אנגליה, או לסוחר הממונה על עיר שכמעט נכבשה! תנאים, אומר הוא? הרבה יהיה לו לשנות בתנאים שלו בקרוב. המעברים[ אם כן, סגורים עבורנו?"

"לא, לא נסיכי..."

"פתוחים הם, עם כן?"

"לא נסיכי, אם רק תואיל..."

"די! חדל דון מרטין," צעק הנסיך, מראה מעלה עצב הוא לראות אביר ראוי העותר למען מטרה כה מזויפת ושקרית. מכירים אנו את מעלליו של בן דודנו, שארל. יודעים אנו כי בעת שהוא נוטל, בידו האחת, חמישים אלף כתרים מאוצרנו, כדי לשמור על המעברים פתוחים, ידו השנייה, השמאלית, שולח הוא להנרי מטראסטאמארה[4], או למלך צרפת, מוכן ומזומן לקבל כתרים רבים נוספים כדי לסגרם עבורנו. מכיר אני את שארל הטוב שלנו, ובשם הקדוש המבורך שעל שמו נקרא אני, ילמד הוא גם עד כמה מכיר אני אותו. מוכר הוא את ממלכתו למי שמציע עבורה את המחיר הגבוה ביותר, כשם שעוזר נפח עלוב מוכר סוס חולה. אין הוא אלא..."

"אדוני," קרא דון מרטין, "אינני יכול לעמוד כך ולשמוע מילים שכאלה מוטחות נגד אדוני. אם היו יוצאות מפה אחר הייתי יודע כיצד להשיב עליהן."

דון פדרו הקדיר פניו ונשך את שפתיו, אך הנסיך חייך והנהן בהסכמה.

אלה הדברים שהייתי מצפה לשמוע ממך, דון מרטין," אמר, "אמור למלך, אדונך, כי קיבל את שכרו ואם יעמוד בהבטחתו, כי אז מתחייב אני כי לא תיפול רעה בחלקם של בני עמו, ובתיהם וכל רכושם ישמרו מפגע. אך, אם לא תינתן לנו רשותו, כי אז נחצה את המעברים גם מבלעדיה ובידי מפתח שיפתח לפני נו את כל אשר עשוי הוא לנעול ולסגור." הוא חדל מדבר, ולחש דבר באזני סר רוברט נולס וסר היו קלוורלי, והשניים חייכו, מרוצים, ומיהרו לצאת מהאולם.

"בן דודנו, שארל, התנסה בידידותנו," המשיך הנסיך, "ועתה, בשם כל הקדושים! יחוש את רוגזנו. שלחתי זה עתה מסר לבן דודנו שארל, איגרת שכל בני ממלכתו יוכלו לקרוא. ייתן נא את דעתו פן יקרנו רע. איה האדון שנדוס? הה? סר ג'ון, דאג נא לאביר מהולל זה. צריך הוא להתרענן קמעה ויש להעניק לו מטבעות זהב על פי ערך משימתו שכן כבוד הוא לכל חצר לארח אביר כה אציל ונכבד. ומה דעתך שלך אדוני המלך?" שאל בפנותו אל הפליט הספרדי כאשר הוצא סמל הממלכה של נאווארה מהאולם על ידי לוחם וותיק.

"אין זה מנהגנו לגמול ברוחב יד לשליח המוסר הודעה," השיב דון פדרו, בלטפו את ראשו של כלב הציד שלו. "אך שמע נדיבותך הרבה הגיע לאוזני הכל."

"אכן," הוסיף מלך מיורקה.

"ומי יודע על כך יותר מאיתנו," המשיך דון פדרו, במרירות, "שכן נמלטנו אל חסותך במצוקתנו כאל הגואל הטבעי של כל חלש ונדכא."

"אל נא, כאחים אנו, " קרא הנסיך ועיניו בוערות. "ואין ספק בלבי, כי בעזרת האל, תשוב בקרוב אל מעמדך הקודם, ונחזה בך יושב על כס המלכות אשר נלקח ממך בבגד ומעל."

"כשיבוא יום שמחה זה," אמר פדרו, "תהיה לך ספרד כאקוויטיניה, ותהיינה תכניותיך אשר תהיינה, תמיד תוכל לסמוך על כל יחידת צבא וכל ספינה שעליה מתנוסס דגלה של קסטיליה."

"זאת ועוד," הוסיף מלך מיורקה, "על כל סיוע ועזרה שכוחה ועושרה של מיורקה יוכלו להעמיד לרשותך ולהעניק לך."

"ובאשר למאת אלך הכתרים שחב אני לך," המשיך דון פדרו, "אסור שיהיה ספק בלבך..."

"אף לא מילה נוספת, מלכי!" קרא הנסיך. "לא עתה, לא כששרוי אתה בצער, אוסיך על טרדותיך בעניינים כה נקלים ופחותי ערך. כבר אמרתי אחת ולתמיד כי עמך אני על כל מיתרי הקשתות אשר לי ועל כל אוצרותי."

"הה! זהו ראי האבירות," אמר דון פדרו. "חושבני, סר פרננדו, כי באשר נדיבותו של הנסיך כה רבה, עלינו לנצל עוד קמעה את רוחב לבו וטובו, ולבקש עוד חמישים אלך כתרים. הנה סר וויליאם פלטון הטוב, והוא בוודאי יוכל להסדיר את העניין."

היועץ האנגלי הגוץ הביט במבט תוהה למשמע הדברים האלה.

"אם תואיל נא, מלכי," אמר, "ההון הציבורי הוא בשפל עתה, שהרי שילמתי לשנים עשר לוחמים חופשיים, והמיסים החדשים, מס עצי ההסקה ומס היין, עדיין לא הניבו הכנסות. אם תוכל להמתין עד אשר תגיע העזרה המובטחת מאנגליה..."

"אל נא, בן דודי היקר," קרא דון פדרו. "אם היינו יודעים כי תיבות מטבעותיך ריקות הן, או שסכום פעוט שכזה עלול להשפיע על מצבך כל כך ולהטות את הכף, הרי שמעולם לא היינו..."

"די, מלכי, חדל!" אמר הנסיך, מאדים מכעס. "אם אכן ההון הציבורי העומד לרשותנו כה זעום, סר וויליאם, הרי, בטוחני, כי עדיין עומד לרשותי ההון האישי שלי, בו מעולם לא השתמשתי לצרכי שלי, ואשר יכול עתה לסייע לחבר נצרך. לך, גייס את הסכום והשתמש כערובה בתכשיטי, אם לא תמצא דרך אחרת, ודאג נא להעבירו לדון פרננדו."

"וכערובה ממני, מציע אני..." אמר דון פרננדו.

"שה, שה!" קרא הנסיך. אינני בן לומברדיה, אדוני. הבטחתך ומילתך כאביר דיים לי כעירבון, ואין לי צורך בכתב ערבות חתום. אך בשורות לי לכם, אצילי ואנשי, אחינו ג'ון מגונט, הדוכס מלנקסטר, עושה עתה את דרכו לבירתנו ועמו ארבע מאות לוחמים אוחזי חנית וכמספר הזה קשתים לסייע לנו בתכניתנו הנועזת. לכשיגיע, וכאשר תבריא שוב רעייתנו המלכה הנאווה והחסודה, ובטוח אני, כי בעזרת האל יהיה זה בעוד שבועות ספורים בלבד, כי אז נצטרף לצבא החונה בעיר דאקס, ונניף את דגלינו להתנוסס ברוח פעם נוספת."

הדוכס מללנקסטר, ג'ון מגונט, בנו של מלך אנגיה אדוארד III, אחיו של הנסיך השחור

המולת שמחה לנוכח האפשרות כי הפעילות תחל עד מהרה עלתה מקרב אנשי הצבא. הנסיך חייך למשמע ההתלהבות שנראתה על הפנים המחייכות ומלאות הלהט סביבו.

"ועוד עליכם לדעת." המשיך, "כי על פי כל אשר שמעתי מפי היועצים, אנריקה הנו מנהיג אמיץ, ויש בכוחו לעמוד מולנו כפי שהבטיח ולהעניק לנו כבוד והנאה בקרב. יש עמו, מאנשיו, כך למדתי, חמישים אלף לוחמים, ועוד שנים עשר אלף חיילים חופשיים בני צרפת, אשר, כפי שיודעים אתם, עזי נפש הם ומנוסים בקרב. כמו כן בטוחים אנו כי גם הלוחם האמיץ והראוי, ברטרנד דה גסקלין, העיט מבריטוני, רוכב לעבר צרפת, לחצרו של דוכס אנז'ו, והוא מבקש ליטול עמו הון מפיקרדיה ומבריטוני. אנו מעריכים את ברטרנד עד מאד שכן בעבר עשה רבות כדי להעניק לנו קרבות עזים שכבוד בצדם. ומה דעתך על כך, ז'אן, רעי המכובד מגסקוניה? הלא נלחמת בו בקרב קושרל, וחי נפשי! עתה תהיה לך הזדמנות נוספת להשיב לו כגמולו.[5]"

הלוחם הגסקוני נרתע כמעה לזכר האירוע, וגם בני מולדתו סביבו לא נראו שמחים למשמע הבשורה הזו, שכן בקרב היחיד שבו נלחמו בצבא צרפת ללא עזרת האנגלים נחלו מפלה מוחצת.

איור ל"שירו של ברטרנד דה גוסקלין" (שיר עלילה המספר על מעשי גבורתו) בו מתואר ברטרנד צר על עיר.

"יש מי שיאמר, מלכי," אמר דה קליסון, "כי התוצאות כבר הושוו, ויותר מזה, באשר מבלי סיוע של בני גסקוניה, לא היה ברטרנד מנוצח בקרב אורי והמלך ג'ון לא היה גובר על אויביו בקרב פואטייה."

"חי שמיים!, הרי זה כבר יותר מדי," קרא אציל אנגלי. "חושבני כי גסקוניה הינה תרנגול קטן מכדי לקרוא בקול כה רם."

"לתרנגול הקטן ביותר, אדוני האציל אודלי, יכול להיות הדרבן הארוך ביותר," העיר ז'אן דה גרילי.

"אך אם יעורר רעש רב מדי יתכן ותקוצץ כרבולתו," התפרץ אנגלי נוסף.

"בשם הגבירה מרוקמאדור! " קרא האציל מוסידנט, "זה יותר מפי שיכול אני לסבול, סר ג'ון שארנל, אחראי אתה בפניעל הדברים האלה, ותצטרך להצדיקם[6]."

"במחה, אדוני, ובעת שתחפוץ," השיב האנגלי כמבלי משים.

"האדון דה קליסון," קרא האציל אודלי, "מתבונן אתה משום מה ישירות אלי. בשם נששמת האל! אשמח ללבן את הדבר עמך."

"ואתה, אדוני, האציל מפומרס," אמר סר נייג'ל, כשהוא מתקדם לעבר הדוברים, "לדעתי עלינו לשבר חנת בדרך אבירית ואצילה כי ליישב ויכוח זה."

לרגע קט נשמעו, כאבחות ברק, כתריסר קריאות תיגר משתי החבורות, כמו עלו הן מענן כבד המרחף נמוך מעל שתי קבוצות האצילים והאבירים, משתי הממלכות. בני גסקוניה הסוערים ומרבי המחוות ומולם בני אנגליה, קרירים, וארשת של בוז על פניהם החיוורים, בעוד הנסיך, מחייך למחצה, מביט בהם לסירוגין, כאדם הנהנה לצפות באירוע טעון הרגשות, אך עדיין חושש פן ידרדרו הדברים עד כי לא ניתן יהיה עוד לשלוט בנוכחים או להשיב את היחסים לקדמותם.

"חברים! חברים!", צעק לבסוף, "מריבה זו חייבת להיפסק. האיש אחראי לפני בלבד, בין אם בן גסקוניה הוא הוא או אנגלי, זקוק אני עד מאד לחרבותיכם מכדי שתפו אותן איש כלפי רעהו. סר ג'ון שרנל, האציל אודלי, הרי אינכם מטילים ספק האומץ לבם של חברינו בני גסקוניה."

"לא ולא, מלכי," השיב האציל לבית אודלי. "ראיתים נלחמים לעתים קרובות מכדי שלא אדע כי אנשי מעלה רבי עוז הם."

"וכך סבור גם אני," אמר אנגלי נוסף, "אך למען האמת הרי לא נוכל לשכוח זאת כל עוד לשון להם בפיותיהם להזכירנו."

"אנא, סר ג'ון," אמר הנסיך בתוכחה, "לכל הלאומים יש מנהגים משלהם. יש מי שיכנה אותנו קרי מזג, משעממים ושקטים. אך שמעו נא, אבירי בני גסקוניה, אנשים אלה לא התכוונו להכתים את כבודכם או את גבורתכם, לפיכך, הפיגו את כעסכם. קליסון, דה גרילי, דה פומרס, הבטיחו לי זאת."

"נתיניך אנו, מלכי," אמרו האצילים בני גסקוניה, אך ניכר כי לא מרצון, "ודבריך חוק הם לנו."

"הבה נטמון כל סיבה לחוסר חביבות בינינו בקנקן יין מלוואזיה," אמר הנסיך, בשמחה. "הו, הנה! הדלתות לאולם המשתים! זמן רב לא ראיתי את רעייתי האהובה אך מיד אשוב אליכם. המשרתים יגישו לכם אוכל ושתיה והמנגנים ינגנו וישוררו, בעוד אנו מרוקנים כוס משקה לקראת ימי הגבורה העומדים בפנינו בדרום!". והוא פנה ויצא, ועמו מלך מיורקה ומלך קסטיליה, בעוד כל השאר, שפתותיהם של רבים עדיין קמוצות בזעם ועיניהם מלאות כעס ואיום, יצאו דרך הדלתות לאולם גדול שבו הוצבו שולחנות ערוכים למשתה, כיד המלך.

[1] רשימה זו כמות שהיא לקוחה מ"תולדות אנגליה, צרפת והמדינות השכנות", שחיבר John Froissart. היא כוללת את שמות נציגי (אבירי ואצילי) הערים והמחוזות שהיו חלק מהממלכה האנגלית בצרפת, וכן גם כל ששמשות הנוכחים והמשתתפים בסיפור.

[2] גם שם זה נזכר בכרוניקות המתארות את אירועי התקופה, בהן גם הבלדה על המתארת את חיי הנסיך והקורות אותו שנכתבה על ידי אחד מקציניו של סר ג'ון שנדוס. (הבלדה על חיי הנסיך אדוארד).

[3] הוא שארל III מלך נאווראה שהיה נשוי לבתו של אנריקה II מלך קסטיליה אותו ביקש הנסיך האנגלי להחליף בפדרו.

[4] מלך קסטיליה וליון באותה עת.

[5] בקרב קושרל (מאי 1364) נאלץ הלוחם הגסקוני, תומך אנגליה ואביר מסדר הבירית, ז'אן דה גרילי, להיכנע לצבאו של ברטרנד דה גסקלין.

[6] ויש בכך קריאת תיגר בכוונה לעורר דו קרב