פרק אחד עשר: ובו יסופר על הרועה הצעיר ועדרו האומלל

שערה של טירת טווינהאם[1] כבר כמעט נעלם באפלה, למרות ששני לפידים בערו בקצה הגשר השליכו נוגה אדמדם על החומה המקיפה את הטירה, אורם מרצד על קשת האבנים המחוספסות של השער . מעבר לשערים הגדולים ניתן היה להבחין במגן של בית מונטקוט, משפחת הרוזנים של סולסברי, עליו סמל האיל האדום על רקע שדה כסף[2], ומצדיו מגנים קטנים יותר שעליהם סמלו של החייל הוותיק, סר נייג'ל[3] מפקד משמר הפרשים של הטירה. כשעברו על פני הגשר, הבחין אליין בנצנוץ שריונות בחרכי הירי לשמאלו ולימינו, וכאשר אך הציבו את כפות רגליהם על הדייק שמעבר לתעלת המים, נשמעה תרועת חצוצרה ובקול חריקה וקרקוש, הועלה הגשר, באיטיות, בשל כובדו, אל על, בידיים נעלמות, ובו ברגע, חיש מהר, הורד מעל שער הברזל המגן על הטירה, כמו נועל הוא מחוץ לחומה את קרני האור האחרונות של היום הגווע.

סר נייג'ל ורעייתו פסעו פנימה עסוקים בשיחה ערה, ומשרת זוטר, מלא גוף, ליווה את השלושה, והוליכם למזווה, שם היו ערוכים תמיד, עבור עוברי אורח, לחם, בשר ושכר. לאחר שסעדו את לבם וטבלו בשוקת גדולה, להסיר את אבק הדרך מעל גופם, שוטטו להנאתם בתוככי החומה החיצונית, והקשת בחן בחשכה את מגדלי השמירה ואת החומות והביצורים, בעינו של מי שחווה מצור על בשרו, ואשר על כן מתקשה לשבוע רצון מביצורים כלשהם, יהיו אשר יהיו. אולם לאליין ולג'ון נראו כל אלה יציבים ואיתנים ככל שניתן להקים ולבנות בידי אדם.

טירת בודיאם, אנגליה (נבנתה 1385)

טירת קארפילי, ווילס, (נבנתה 1268)

שער טירת קארפילי

שרידי טירת טווינהאם

טירת טווינהאם הוקמה במאה ה 12, על ידי סר בלווין דה רוורס, באותם ימים של לחימה בלתי פוסקת, ימים בהם הוערכו חיי הלוחם יותר מאשר חיי נוחות ושלוו. אז, יועדה להיות מאחז מבוצר ולו לא, ועל כן כשנבנתה הייתה שונה מהמבנים המפוארים שנבנו אחר כך, ואשר שילבו את הכוח והעצמה של מבצר עם הוד והדר של ארמון. כבר מימיו של אדוארדI הוכיחו טירות כמו קונווי שבווילס, ואשר נבנתה לאחר שהמלך השלים את כיבוש ווילס; קארנאוורנון, אף היא בווילס, ובמיוחד הטירה המלכותית של ווינדזור, ששיפץ המלך אדוארד III, כי ניתן לשלב בין חיי מותרות בימי שלום עם אבטחה והגנה של המקום בעת צורך. אולם סר נייג'ל, כחייל וותיק, עדיין הקדיר פנים בהביטו על נהר אבון המפכה ושופע בקרבת הטירה, כמו אותם לוחמים אנגלים - נורמנים משכבר הימים, אשר תכננו את הטירה הזו. היו לטירה חומות הגנה רחבים, חיצוניים ופנימיים, שלא רוצפו אלא נזרעו עשב, למען עדרי צאן ובקר שיש בעיתות סכנה להכניסם פנימה, כדי להגן עליהם מפני פושטים וכדי לסייע בעת מצור; מסביב ניצבו חומות בעלות צריחים, ובפינות מגדלי שמירה רבועים, פשוטים למראה וחסרי חלונות, אשר התנשאו מעל הדייק המקיף את החומה החיצונית עד כי לא ניתן כמעט לתוקף כלשהו לחדור פנימה. כנגד החומות החיצוניות נשענו סככות ושורות של בקתות עץ, שבריריות למראה, אשר היו ביתם של הקשתים והלוחמים של חיל המצב. דלתות בתי מגורים צנועים אלה יו ברובן פתוחות לרווחה, ובאור הצהבהב שעלה מהן כול היה אליין לראות גברים מזוקנים מנקים את כלי רתמות סוסיהם, בעוד הנשים ישובות מחוצה להן, משוחחות זו עם זו, מעשה רקמה בידיהן וצלליהן הארוכים מרצפים את החצר. האוויר נמלא בקולותיהן ובלהג מלא שמחה של פעוטות וילדים, שהוו ניגוד מוזר להבזקי השריון וכלי הנשק שבצבצו מעל, מהחומות; ולגינוני הצבא ואתגרי חיי הלוחם, של היומיום.

"חושבני כי חבורת תלמידי בית ספר יכולים להגן על מקום זה מול צבא שלם." אמר ג'ון.

"וגם אני," שנה אחריו אליין.

"לא כך הוא, ולמען האמת טועים אתם[4]," אמר הקשת בכובד ראש. "בשם ניצב חרבי! ראיתי מבצרים חזקים מאלה נכבשים בשטף בערבו של קיץ. זוכר אני אחד כזה בפיקרדיה, ושמו ארוך כאילן היוחסין של גסקון. היה זה בעת שירותי תחת פיקודו של סר רוברט נולס, לפני שהצטרפתי לחבורה הלבנה, ושלל רב נפל אז בחלקנו, ורוב ביזה. אני עצמי נטלתי קערת כסף, ולה שני גביעים, ומגן חזה מעשה ידי חרש ספרדי. וחי האל[5], ראו את הנשים יפות שם, חי נפשי! ראו את זו העומדת בדלת! אלכה ואדבר עמה, אך, מה יש לנו פה?"

"האם יש כאן קשת ושמו סאמקין איילוורד"? קרא בקול לוחם רזה וכבד מראה, נוקש בכלי זינו מעבר לחצר.

"שמי הוא, חבר." השיב הקשת.

"אך לבטח אין צורך שאומר לך את שמי שלי," אמר החייל.

"בשם הצלב! אם אין זה סימון מנוריץ'!" צעק איילוורד. "הה, לבי, לבי! רעי לקרב! וכה שמח אני לראותך!" והשניים נפלו איש על צווארי רעהו והתחבקו כדובים.

"מאין אתה, גוש עצמות קשיש?" שאל הקשת.

"משרת אני כאן. אמור לי רעי לנשק, הנכון הוא כי שוב נוכל לפגוש את הצרפתים בשדה הקרב? כך אומרים בחדר המשמר, ועוד אומרים הם כי סר נייג'ל אף הוא יצא לקרב, פעם נוספת."

קרוב לוודאי, mon gar[6] כך נראה."

"ישתבח האל!" קרא השני. "הלילה, ממש, אניח בצד סיכת זהב, תרומה תהיה בשמי לקדוש שעל שמו נקראתי ביום הטבלתי. לזאת השתוקקתי וייחלתי, איילוורד, כערוג עלמה צעירה לאהובה."

"הכה תָּאֵב אתה לצאת ולבוז? הכה קל הוא ארנקך? האין לך די כדי לרכוש כוס שכר מלאה עד שוליה? הנה ארנקי פה, בחגורתי, רעי לנשק, וכל שעליך לעשות הוא, לשלוח את ידך לתוכו וליטול כמלוא אגרופך וכאוות חפצך. הרי תמיד חלקנו בכל."

"לא רעי, לא את זהב הצרפתים חומד אני, אלא את דמם רוצה אני. לא אנוח בשלום על משכבי, לאחר מותי, בן דוד, אם לא אוכל לזכות בהזדמנות נוספת לצאת מולם. שהרי מלחמתנו בצרפת לא תמיד הייתה הוגנת וישרה. לא באגרופי גבר נחמנו אלא כרענו ברך כנשים. התזכור איך אז, בוויצ'לסי, איימו ספינותיהם על חופנו לפני שנים מספר? הלא אם הייתה לי שם, נערי, והיא הגיעה שמהּ ממחוזות מרכז אנגליה כדי לחיות ליד בנה. הם מצאו אותה אחר כך, ישובה ליד האח, את גופה פילחה חרבו של איש צרפת. אחותי השנייה, אשת אחי ושני ילדיהם, כולם הפכו לערמות אפר בחרבות ביתם שהועלה באש. אינני אומר כי אנחנו לא הזקנו ופגענו בצרפת, ואפילו פגיעה של ממש, אך נשים וילדים תמיד היו בטוחים ומוגנים מנחת זרוענו. על כן, חברי הוותיק, לבבי מלא אש וזעם בקרבי, ומשתוקק אני לשמוע שוב את קריאת הקרב, ובשם האל! אם סר נייג'ל יפרוש את נסי המלחמה שלו, שמורים גלולים, ויקשרם חודי החניתות, הנה לפניך אדם אשר יחוש שמחה למגע רצועות האוכף על ברכיו."

"אכן ימים טובים, ראינו שנינו, כלב מלחמה זקן, ועבודה טובה ביצענו" אמר איילוורד; "ובשם קת חרבי! יכולים אנו לקוות לראות עוד כמותם לפני מותנו. אך סביר יותר שנצוד עם בָּזֵינו את ציפורי הנקר הספרדיות ולא את האנפות הצרפתיות, שהרי אומרים כי ברטרנד דה גיקלין, עם כל טובי אוחזי החניתות של צרפת, משרת עתה ומעליו מתנופף נס האריות והמגדלים של קסטיליה וליאון. אך, רעי, זוכה ראני כי יש עוד וויכוח בינינו, שלא יושב, וחילוקי דעות שלא באו על פתרונן."

סמל ממלכת קסטיליה וליאון

"בשם האל! אמת ויציב!" קרא השני; "שכוח שכחתי על כך. הרי מפקד כוחות השיטור של החֵילות ואנשיו הפרידו בינינו בפגישתנו האחרונה."

"ואז, רעי, נשבענו כי ניישב את המחלוקת במפגשנו הבא. רואה אני כי חרבך עמך, ואור הירח די בו לשתי ציפורי לילה שכמונו. היכון לקרב, נערי! לא שמעתי צליל חרבות מזה חודש ימים."

"אם כך נצא נא מתוך הצללים," אמר השני, ושלף את חרבו. "שבועה היא שבוע, ואין להקל ראש בשבועות או להָפֵרָן מבלי מחשבה תחילה."

"שבועה בשם הקדושים ולמענם," קרא אליין, "אכן עדיף לקיים; אך זו ,שבועה לשדים היא, וגם אני, שהנני רק לבלר פשוט, יכול להיות שופר לאמת באמרי כי חטא מוות הוא, חטא שאין עליו כפרה, להילחם כך. מה זאת! האם שני גברים יכולים לשאת בלבם כוונת זדון איש נגד רעהו במשך שנים כה רבות? ולעוט כך, האחד על צווארו רעהו, כשני כלבים מייללים?"

"אין בכך שום זדון, לבלרי הצעיר, אף לו שמץ של זדון," אמר סימון השחור. "אין בלבי אף לא אגל של מרירות או כעס כלפי רעי הוותיק; אך הריב הזה, כפי שאמר הוא בעצמו, נותר ללא מענה ויש לישבו. התקף, איילוורד!"

"לא כל עוד יכול אני לעמוד בתווך," קרא אליין, וקפץ לפני הקשת. "בושה היא וגם חטא לראות שני נוצרים אנגלים המפנים חרבם זה נגד זה, כמו היו אחוזי טרוף, וצמאי דם כעובדי אלילים או כמוסלמים."

"ועוד," אמר ג'ון, שהגיע זה עתה מהמזווה ובידו לוח גדול עליו נילוש הבצק, "אם ירים מי מכם את חרבו, הרי בלוח זה אכהו על פדחתו, ואשטחו, כלביבה פחוסה. בשם הצלב השחור! לתוך הקרקע אדחפהו, כמו היה מסמר הננעץ במשקוף דלת, וזאת עדיף לי על ראותכם פוצעים איש את רעהו."

"למען שם האל, דרך מוזרה היא זו להטיף לשלום," קרא סימון השחור. "עוד תמצא את עצמך חבול וחבוט, רעי גדל הגוף, אם תרים לוח עץ זה כנגדי. ודע לך כי בעבר כבר הופל על קודקודי גשר הטירה."

"אמור לי איילוורד," אמר אליין בכובד ראש, וידיו עדיין פרושות כדי לשמור את שנים מגעת זה בזה. "מהי סיבת הריב הזה, אמור נא לי, ואז נראה, אולי כבר בא הדבר על פתרונו בדרך של כבוד?"

הקשת הביט אל בהונותיו ואחר כך הרים מבטו אל הירח, "בי נשבעתי!" קרא, "הסיבה למריבה? הו, נערי, היה זה לפני שנים רבות בלימוזין אשר בצרפת, וכיצד יכול אני לזכור מהי הסיבה ומהו הגורם לכל זה? הנה, סימון יודע, מיד יאמר..."

"לא, למען האמת אינני זוכר," השיב השני; "הרי היו דברם רבים לי להגות בהם מאז. אולי היו חילופי דברים בקשר למשחק קובייה, או יין, או אישה, הלא הייתה זו אישה הלא כן בן דודי?"

"תיפח רוחי! צודק אתה!" קרא איילוורד. "אכן אישה הייתה זו; ועל כן עלינו להילחם כי בוודאי מחזיק אני באותן דעות כמקודם."

"אך איזו אישה הייתה זו?" המשיך סימון, "תכני המגפה אם יכול אני לזכור ולו דבר אחד על אודותיה."

"הייתה זו רוז, הוורד הלבן קראנו לה[7], נערה משרתת בפונדק "שלושת העורבים" אשר בלימוז' העיר. יברך האל את לבה היפה! הרי, נערי, אהבתיה."

"וכך גם גברים רבים אחרים," אמר סימון. "עתה נזכר אני בה. ביום בו נלחמנו בשל חצופונת זו, עזבה לה, הסתלקה עם הוולשי אוואן בן רייס, זה המומחה בשימוש בפגיון. לשניהם פונדק עתה, שלהם, במקום כלשהו על גדות נהר גרון, ובעל הפונדק הזה שותה כל כך הרבה עד כי מעט עד מאד נותר עבור הלקוחות."

"אם כך תם ריבנו," אמר איילוורד, והכניס את חרבו לנדנה. "לוחם וולשי בפגיון. הו, בשם האמונה! C'etait mauvais gout[8] רעי לקרב, ועוד יותר מפני שהייתה לה בחירה נוספת: קשת טוב לב ולוחם חסון."

"נכון נערי הקשיש. וטוב שיכולים אנו ליישב את חילוקי הדעות בינינו בכבוד, שהרי סר נייג'ל היה יוצא למשמע קול התנגשות החרבות הראשונה, ונשבע הוא כי אם יהיה קרב בקרב חיילי המשמר, את ידו הימנית של הלוחם ברעו ישחית. הרי מכיר אתה אותו מימים ימימה, ויודע אתה כי מקיים הוא את דבריו.

"תיפח רוחי! אכן. אך יין שכר ותמד יש במזווה, והממונה על המזווה, נוכל עליז הוא, ולא יתמקח על מידת קוורט או שניים של משקה. Buvons, mon gar[9], שהרי לא בכל יום נפגשים שני רעים וותיקים."

שני החיילים וג'ון עמם, הלכו ביחד, אפופי רגשי אחווה ורעות. אליין שביקש גם הוא ללכת בעקבותם, פנה גם הוא ללכת, ולפתע חש נגיעה על כתפו, וראה לצדו נער משרת צעיר.

"אדוני, לורינג מצווה," אמר המשרת הצעיר, "כי תלך אחרי ללשכתו ותמתין לו שם."

"ורעי?"

"פקודתו הייתה לך לבד."

אליין הלך אחרי הנער עד לעברה המזרחי של החצר, שם הוביל גרם מדרגות רחב לדלת אל האולם המרכזי של הטירה. שמעברו שטף נהר אבון את החומות. התכנון הראשוני של המבצר לא כלל מגורים לאדון הטירה או למשפחתו, אלא בקומת המרתף החשוך והמדכדך של מגדל השמירה. אך עתה, בחלוף השנים, סרבו בני משפחות האבירים, בעלי העידון, להסתופף במרתפים החשוכים של המבצרים, כבמכלאה, והאולם הגדול, על החדרים והלשכות שסביבו נבנו ונוספו כדי להעניק להם מקום מגורים. אליין עלה במעלה המדרגות הרחבות, בעקבות מדריכו הנערי, עד הגיעם לדלתות אלון גדולות, ומשם הובילו המשרת אל האולם הגדול של הטירה.

הלבלר נכנס לאולם והביט סביב; אך לא ראה אדם, ועל כן נותר לעמוד, מגבעתו בידו, ובחן בעניין את החדר הגדול שהיה כה שונה מכל חדר אר שראה אי פעם. חלפו הימים בהם היו האולמות המרכזיים של הטירה דמויי אסם, מלאי רהיטים שלא התאימו זה לזה ואשר כונסו וקובצו ללא מחשבה, ושימשו גם לסעודה וגם כמקום מפגש לכל בעלי התפקידים שהתגוררו בטירה. האבירים שהשתתפו במסעות הצלב למדו בביקורם במזרח על בתי מגורים משופעים מותרות, הם ראו את הבתים המעוטרים שטיחים מדמשק ומרבדים מחלב, ושכיות חמדה לרוב, ומאסו באולמות הריקים ובחוסר הפרטיות של המיצדים שהקימו אבותיהם. גם המלחמה בצרפתים לימדה את האנגלים כי אויביהם עולים עליהם בענייני אמנות ושכיות חמדה ובתיהם נוחים יותר ואווירתם יש בה להרחיב דעתו של אדם, גם אם לוחם הוא. האבירים והחיילים ששבו מהמלחמה, וכן האצילים הצרפתים שנשבו אך לא שולם כופר נפשם, הביאו עמם לאנגליה את השאיפה לחיות בבתים מעודנים ומהודרים, ועמם שבו גם ספינות נושאות רהיטים ושכיות חמדה, מכל הערים שנבזזו. אלה העניקו לאמנים מקומיים דוגמאות והשראה ליצירה אנגלית מקורית, בהשתמשם בחמרי הגלם הזמינים ובשיטות המסורתיות, אך בהתאמה לצרכים החדשים של קהל הלקוחות ששב וארנקו מלא. ועתה, ברוב הטירות באנגליה, וטירת טווינהאם בכללן, ניתן היה למצוא חדרים מלאי יופי שאפשרו חיים של נוחות[10].

האולם הגדול, טירת קארפילי

אריחי רצפה, אנגליה, מאות 12-14

באח האבן הגדולה בערה קורת עץ שהשמיעה קולות פיצוח ופצפוץ בהתבקעה מהחום. הילה אדמדמה התפשטה ממנה והאירה את האולם כולו, בעזרתן של ארבע מנורות שנתלו מהקיר בארבע פינותיו, באור יקרות, שהעניק לו אווירה מלאת עליזות. על התקרה היו תלויים, מגנים מעוטרים בסמלי האבירים, כעטרה, כולם מעשה אמן, עד הקורות והכרכובים המגולפים של קורות אלוני הגג; שני כסאות עץ מחופים אפריון, לאדון הטירה ולאורח נכבד, עמדו משני צדי האח. הקירות היו מכוסים שטיחי קיר רקומים[11] בצבעים בהירים ועליהם תיאורי עלילות האביר סר בוויס מהמפטון[12], מאחריהם אוחסנו מיטות וספסלי ישיבה, לעת חגיגות ומשתה. הרצפה הייתה עשויה מלבנים מוברקות בדוגמת מלבנים שחורים ואדומים ובמרכז היו אלה ערוכים כמעוינים, כשטיח פלמי רקום; עליהם פוזרו כרים גדולים וכסאות מגולפים, מכוסים בדים רקומים. מול אחד הקירות ניצבה שידה גדולה שחורה ועליה מפוזרים גביעי זהב, מגשי כסף ושכיות חמדה לרוב. אליין בחן את המראות האלה בסקרנות, והמופלא מכולם היה שולחן עץ הבנה שניצב קרוב אליו, עליו, ליד לוח שחמט שכלי המשחק מפוזרים עליו ללא סדר, היה פרוש כתב יד, שוליו מעוטרים ביד לבלר אמן ברוב הדר. אליין חפץ לראותו מקרוב, אך חינוכו ונימוסיו עצרו בעדו. ועדיין, האותיות הראשיות המצובעות אדום והשורות הישרות הכתובות בדיו שחור משכו את לבו ודיו נמשכה אל הכתב כמו היה זה מגנט רב עצמה השואב מחט דקיקה. ואכן, כמעט מבלי דעת, עמד ניצב ובידו כתב היד, בו, כך גילה, מסופרת הרומנסה אודות גרין דה מונגלן, ועד מהרה נשאב לתוך הסיפור עד כי שכח לחלוטין היכן נמצא ומדוע.

דוגמאות לעיטורים מגולפים בעץ, אנגליה, מאות 13-14

תקרות מעוטרת

מנזר מוצ'לני, אנגליה

כנסיית פיצלאן

שטיחי קיר רקומים

קטע מרקמת באייה, אנגליה, (המאה ה 11)

קול צחוק נשי שעלה כאדוות גלים לפתע, החזירו למציאות. אליין נבעת והמגילה נשרה מידיו על חיילי השחמט. הוא התבונן סביבו נבוך ומוכה תדהמה. האולם נותר ריק כשהיה. הוא שלח ידו שנית אל כתב היד ושוב נשמע הקול מלא העליצות. הוא הביט לתקרה שמעליו, אל הדלתות שנותרו סגורות, ואל השטיחים הרקומים שנתלו חסרי תנועה. והנה, מפינת הספסל גדול מסעד שלפניו הבליח נצנוץ של אור שלידו, מרחק של צעד או שניים יכול היה לראות יד עדינה מחזיקה ראי כסף ממורט כך שדרכה ניתן היה לראות את המתרחש בחדר ולא להגּלות. אליין עמד מהסס. הייגש למקום או יתעלם מבעל היד המבקש להישאר נעלם. אך בעודו פוסח על שתי הסעיפים הראי ומחזיקו יצאו ממחבואם שמאחרי, ודמות גבוהה של עלמה לבושה בהידור נגלתה, בעיניה נצנוץ של משובה. אליין הביט בהשתוממות שכן הכיר בה את הנערה שנחשפה לאלימותו ולנחת זרועו של אחיו ביער. היא לא לבשה עוד שמלת רכיבה אפורה פשוטה למראה אלא בגדי מחלצות, גלימת קטיפה שחורה, ארוכה, מעשה ידי הטווים האמנים מבריגה, עטורת תחרה עדינה בצבע לבן במפתח הצוואר ובקצוות השרוולים, שכמעט ולא נראו נגד עורה הצח. יפה להפליא, כמו שראה אותה בבגדיה הפשוטים, גופה הגמיש, החינני, ודרך יציבתה מלאת ההוד רק הועצמו בשל הפשטות של בגדי החמודות שלבשה עתה.

אופנת בנות האצולה, אנגליה, המאה ה 14

נערה ומחזרה

איור מהמאה ה 14 של נישואי אלינור מאקוויטיניה ללואי, מלך צרפת

נערה בת למעמד האצולה ועמה עלם שכתר לראשו (ממשפחת המלוכה) עוסקת בציד בעזרת בזים, לבושה לפיכך גלימה "פשוטה" חסרת שרוולים מעל חולצה ארוכה שרוולים, אך בעלת שרוולים צמודים (בניגוד לשרוולי גלימות לשעות הפנאי ולנשפים ואירועים), לידיה כפפות עור ועל ראשה כיסוי ראש מעל עטרה מקושטת הקשורה למצחה (על האופנה לנשים ולגברים בתקופת שלטונות של אדוארד IIIׂ)

"הה, נחרדתָ," אמרה, בהתבוננה בו בשובבות, "ואינני מתפלאת כלל על כך. הרי לא חשבת לראות שנית את העלמה שהצלת מסכנה. הו, לו הייתי זמר נודד, כדי שאוכל לספר על כך בחרוזים, לספר על העלמה חסרת המזל, על בעל האדמות, ועל הלבלר ישר הלב! הרי כך ייזכר שמנו לעד, זה בצד זו, ואתה תימנה עם אבירים כמו סר גלהאד או סר פרסיבל[13] או כל האחרים אשר הצילו עלמות מיד מדכאה."

"אשר עשיתיו", אמר אליין, "היה אך דבר פעוט שלא ראוי לתודות; אך אם יותר לי לאמר, מבלי לפגוע, היה זה עניין רציני וכבד מכדי שנשמח ונעלוץ בו. סמכתי על אהבתו של אחי, אך רצון האל קבע כי הדברים ייפלו אחרת. מאושר אני לראותך שנית, הגבירה, ולדעת כי הגעת בשלום אל ביתך, אם אכן ביתך הוא זה."

"אכן, טירת טווינהאם ביתי היא, וסר נייג'ל לורינג הוא אבי. היה עלי לספר לך זאת הבוקר, אך הלא אמרת כי פניך מועדות לכאן, ועל כן חשבתי לי כי אמנע מכך, ואפתיעך. הו, היה זה כה נפלא לראותך." קראה, ושוב פרצה בצחוק, ידיה לצדי גופה, ועיניה עצומות למחצה ומלאות הנאה. "איך התקרבת ונסוגתָ למראה הספר, עיניך מקובעות עליו, כעכבר המריח גבינה אך חרד ממלכודת."

"בוש אני ונכלם," אמר אליין, "על שנגעתי בו".

"לא, להפך, לבי התמלא חום בראותי זאת. וכה שמחתי עד כי פרצתי בצחוק של הנאה. מורי הטוב אף הוא ניתן לפיתוי, עם כן, חשבתי לי. קרוץ הוא מאותו חומר שממנו קורצנו כולנו."

"יעזרני האל! הלא חלש אני מכל החלשים גם יחד," נאנח אליין. "מתפלל אני כי יהיה לי יותר כוח."

"ולשם מה?" שאלה. "אם מתעתד אתה, כפי שהבנתי, לסגור את עצמך בתא לעד, בין ארבע קירות מנזר, מדוע יש חשוב הוא אם תענה תפילתך זו?"

"למען גאולת נפשי."

היא פנתה אליו כשהיא מושכת בכתפיה ומנופפת בידה. "וזה הכל?" שאלה. "אם כך הרי טוב אתה מהאב כריסטופר וכל השאר. ואולם תמיד על עצמך חושב אתה. הנה, אבי, איש אמונו של המלך הוא, ברכבו אל להט הקרב אין הוא חושב כיצד להציל את גופו האומלל; מעט מחשבה מקדיש הוא לאפשרות כי גוף זה יוותר בשדה הקרב; מדוע אתה, חייל בשרות הרוח, תמיד מדוכדך ושואף להיסתּר בתא או במערה, נפשך עסוקה רק בעניינך ומה שנוגע לך, בעוד העולם שאותו עליך לתקן ממשיך בהרגלו, איננו שומע גם לא רואה אותך. אם כולכם לא הייתם חושבים על נשמותיכם, כשם שהחיילים אינם חושבי על גופם, הייתם מועילים יותר לנשמותיהם של זולתכם."

"יש אמת בדבריך, הגבירה, ענה אליין; "אך אינני מבין מה לדעתך על הכמרים והכנסייה לעשות."

"הייתי רוצה שיחיו ככל האחרים ויעשו את מלאכתם של הגברים בעולם, הייתי רוצה כי יטיפו באורח חייהם ולא במילים. הייתי רוצה כי יבואו ממקומות מסתורם המבודדים ויתערבו בבני האדם החיים בכפרים, יחושו את כאבם ויחוו את הנאותיהם, את דאגותיהם ואת גמולם בחיים, את המאוויים והפיתויים של בני האדם, ואת כל מה שמעוררם ומניע אותם לפעול ולעשות. יעמלו ויעבדו וייגעו ויתאמצו, ויטלו להם נשים ו..."

"הה! אויה!" קרא אליין, נבעת, "את הרעל הזה ינקת לבטח מוויקליף[14], הוא, כך שמעתי, מטיף דברי בלע ואוון שטניים כאלה".

"לא, אינני מכירה אותו כלל. למדתי זאת כשהתבוננתי מחלון חדרי בנזירים האומללים ואורח חייהם המייגע וחסר התכלית. אז שאלתי את עצמי אם ראוי לנעול את המידות הטובות בין חומות גבוהות כמו היו בעליהם של מידות אלה יצורי פרא שאסור לבוא עמן במגע. אם אלה נעולים בעוד שכל המידות הלא ראויות מסתובבות להן חופשיות, הרי שאבוי לו לעולם."

אליין התבונן בה נדהם, לחייה האדימו, עיניה בערו, כל דמותה נמלאה ביטחון הנובע מאמונה פנימית, ודבריה נוסחו בהקפדה וברהיטות. והנה, בחלוף רגע, שוב שונתה ארשת פניה ולבשה את דמות הנערה מלאת השמחה, שמחה שמהולה בשובבות כמו השאור שבעיסה.

"האם תעשה את אשר אבקש?" שאלה.

"ומהו שתבקשי, הגבירה."

"הו לבלר בלתי אבירי אתה בעליל. אביר של ממש לא היה שואל זאת אלא נשבע מייד כי כך יעשה. רק מבקשת אני כי תסייע לי באשר אשיב לאבי."

"באיזה עניין?"

"באמרי לו, אם ישאל, כי פגשתיך ליד דרך קרייסטצ'רץ' . שאם לא כך הרי יסגרוני עם הרוקמות, ובמשך שבוע תמים אשב לליד הכישור אטווה וארקום, בעודני משתוקקת לדהור על גבו של טרובדור במעלה הדרך לוויברלי, או לאבד את רונלד החביב ליד רכס ווינרי."

"אם ישאל, לא אענה לו כלל."

"לא תענה לו?!? אך הלא יקבל הוא מענה. לא, לא, חייב אתה לתמוך בי, אל תאכזבני, שהרי רע יאונה לי אם לא."

"אך הגבירה," קרא אליין במצוקה, "איך יכול אני לאמר כי נפגשנו דרומית לדרך בעודי יודע אני כי נפגשנו כארבעה מילים לצפונה."

"האם לא תאמר זאת?"

"לבטח גם את לא. הרי יודעת את היכן נפגשנו ומה האמת."

"הו, כה עייפתי מהטפותיך!" קראה היא, ויצאה בקצף, מניפה את ראשה היפה, נוטשת את אליין המבויש והנכלם, כאילו הוא עצמו הציע לעוות ולסלף את האמת. אך מיד שבה, ומצב רוחה שונה לחלוטין, כדרכה.

"הבט נא, חברי!" אמרה. אם היית עתה סגור במנזר, בתא, לא היית יכול ללמד מערה גחמנית שכמוני את מהות ומשמעות האמת, ואת החובה לציית ולהישמע לכל מה שהוא ראוי ונכון. האם לא כך הוא? מה טוב יצמח מרועה הנוטש את עדרו?"

"רועה אומלל ועלוב!" אמר אליין בצניעות, "אך, הנה הוא אביך האציל."

"ותראה גם תיווכח איזו תלמידה ראויה אני. אבא. אסירת תודה אני ללבלר צעיר זה, הוא שסייע לי היום בבוקר ביער מינסטד, ארבעה מילים צפונית לדרך קרייסטצ'רץ', מקום שלא הייתה לי כל סיבה להיות בו, באשר הורית לי." וכל זאת, סיפרה בקול רם, והביטה במבט שואל אל אליין, כמבקשת את אישורו.

סר נייג'ל, שנכנס לאולם כשגבירה בעלת עטרת שער כסוף נשענת על זרועו, התבונן נפעם בשל התפרצות פתאומית זו של גילוי לב.

"מוד, מוד!" אמר, מניע את ראשו, "קשה לי יותר לזכות בצייתנותך מאשר בצייתנותם של מאתיים קשתים שיכורים כמו אלה שהלכו בעקבותיי אל הקרב בגיין. ובכל זאת, הסי, אנא ממך, פעוטה, הגבירה אמך מיד תגיע לכאן, ואין כל צורך שתדע על כך. הפעם, נשמור עליך מידו של המפקד האחראי לשמירה על המשמעת. לכי נא לחדרך, מתוקה, ושמרי נא על פנים עליזות, הרי מי שמתוודה על חטאו, יכופר לו. ועתה, אמי הכבודה," המשיך לאחר צאת בתו, "שבי נא ליד האח, שהרי הדם הזורם בעורקיך כבר הצטנן מעט. אליין אדריקסון, חפץ אני לשוחח עמך, באשר חפץ אני כי תימנה עם האנשים המשרתים תחתי. והנה, בדיוק בזמן, מגיעה גבירתי, אשר מבלעדי עצתה והדרכתה אינני נוהג לקבל החלטות בכל דבר של חשיבות; אך למעשה, היה זה רעיונה שלה."

"באשר גיבשתי דעה טובה אודותיך, ויכולה אני לראות כי הנך אדם שניתן לסמוך עליו ולתת בו אמון," אמרה הגבירה לורינג. "ובאמת, אדוני היקר זקוק לאדם כזה לצדו, ובאשר איננו נותן דעתו על צרכיו שלו, צריך שיהיה מישהו אחר שיעשה זאת עבורו וגם יסייע לו באשר יחפוץ. כבר ראית את דרך התנהלותו של מנזר, ועתה הגיעה העת כי תכיר את העולם, לפני שתחליט באיזה אורך החיים מבקש אתה לבחור."

"וזו הסיבה שאבי ביקש בצוואתו שאעזוב את המנזר בהגיעי לגיל עשרים שנה." אמר אליין.

,אם כך היה אביך איש נבון," אמרה היא, "ואינך יכול למלא את בקשתו טוב יותר מאשר אם תלך בדרך המוצעת לך, דרך שבה ילווך אבירות ואצילות, מהנעלות ביותר בכל הממלכה."

"היכול אתה לרכב?" שאל סר נייג'ל כשהוא מתבונן בצעיר בעיניים מכווצות.

"כן, רכבתי רבות בהיותי במנזר."

"אך יש הבדל בין סוסי העבודה של המנזר לבין סוסי המלחמה של האבירים. המנגן אתה?"

"בציטולה, בחליל וברבק[15]."

מלאך מנגן על ציטולה, איור לכתב יד, 1310

"טוב! היכול אתה לפענח שלטי מגן וסמלי אצולה?"

"ללא מאמץ."

"אם כך קרא זאת," אמר סר נייג'ל, והצביע לעבר אחד מסמלי האצולה שעיטרו את הקיר, מעל האח.

"כסוף", אמר אליין, "פס אופקי באמצע, בגון תכלת, עליו שלושה מעוינים וביניהם שלושה כוכבים מחומשים שחורים ומעל הכל, על תצורת המגן, פסים אנכיים אדומים."

"פסים אנכיים אדומים מתחת לתצורת המגן." אמר סר נייג'ל בכובד ראש. "ובכל זאת, היטב קראת, שהרי חונכת על ידי נזירים. מקווה אני כי נכון אתה לשרת ומקבל אדנות וסמכות."

"כל ימי שירתתי, אדוני."

"היכול אתה לגלף בעץ?"

"בכל שבוע עסקתי בגילוף עץ, עבור האחים הנזירים."

"מופת ודוגמא אתה, ותהייה עוזר אביר לעילא ולעילא. אך אמור לי, בבקשה, היודע אתה לסלסל שער?"

"לא אדוני, אך יכול אני ללמוד."

"כי חשוב הדבר," אמר האביר, "שכן עלי לשמור כי שערי יהיה מסודר כיאות, שהרי משקל הקסדה על ראשי, מזה שלושים שנים, שפשף את קודקודי במידת מה." הוא הסיר את כובע הקטיפה שלו בדברו, וחשף קודקוד חלק כביצה, אשר כמו זרח באור האש. "רואה אתה," אמר, והסתובב על עקביו, חושף מעט שערות מפוזרות ליד אוזניו, כמו היו שיבולים ששרדו סופה בשדה הפתוח; "מעט קווצות אלה זקוקות לטיפוח של שמנים וסלסול, שהרי בטוח אני כי אם תתבונן היטב בשערי, לאור היום, תבחין גם אתה כמה דליל הוא."

"ועליך גם לשאת את הארנק." אמר הגבירה לורינג; "מפני שידו של אדוני הטוב, לעתים קרובות, מפזרת את תכנו בחופשיות ובנדיבות, ובגיל יעניקו לראשון המבקשים. כל זאת, ומקצת ידע בציד, בטיפול בסוסים, בבזים ובכלבי הציד, עם ההעזה, האדיבות ומידת החסד שכבר באמתחתך, יהפכוך ראוי להיות עוזרו של סר נייג'ל לורינג.

,אך אבוי, הגבירה!" השיב אליין, "היטב מבין אני את הכבוד שהענקתם לי בסברכם כי ראוי אני לשרת אביר כה רם מעלה, אך היטב יודע אני את חולשותי עד כי אינני מעז כמעט ליטול על עצמי חובות כאלה, פן אמיט על עצמי קלון בשל חוסר התאמתי לבצען."

"ענווה ונפש צנועה," אמר היא, "הנן התכונות החשובות ביותר של נער משרת או עוזר אביר, ונדירות הן מאד. דבריך מעידים כי כזה אתה, וכל השאר הנו אך עבודה ולימוד שהזמן מסייע להם. אך אין צורך כי תשיב בפזיזות, נוח הלילה, ותן לתפילותיך לבקש עבורך הדרכה בעניין. היטב הכרנו את אביך, ושואפים אנו לסייע לבנו, אף כי רק סיבה מועטת לנו לאהוב את אחיך, בעל האדמות, אשר תמיד מחרחר ריב ומדון באזור."

"ואיננו יכולים אפילו לקוות כי הכל יהיה מוכן ליציאה לפני חג לוקס הקדוש," אמר סר נייג'ל, "שכן הרבה יש להספיק ולעשות. על כן יהיה לך פנאי, אם אכן תתרצה לקבל את התפקיד ולשרת תחת פיקודי, ללמוד את תפקידך. ברטרנד, הנער המשרת של בתי, מבקש את התפקיד לעצמו, בכל מאודו, אך למען האמת, צעיר הוא מדי לאשר עומד בפנינו."

"ולי יש בקשה נוספת, אחת, ממך," הוסיפה הגבירה, כשפנה לאיין לצאת, "יש לך, כפי שהבנתי, השכלה רחבה וידע רב אותם רכשת בביולי."

"מעט, גבירתי, בהשוואה למי שלמדני."

"ועדיין די והותר עבור מטרתי שלי, ללא ספק. ומבקשת אני כי בכל יום תקדיש שעה או שעתיים, בעודך שוהה כאן בטירה, לשיחה עם בתי, הגבירה מוד; מכיוון שהיא, כך חוששת אני, מפגרת בלימודיה, ולמעשה איננה אוהבת לקרוא, למעט רומנסות שאין בהן טעם, ואלה ממלאות את ראשה הריק מתוכן בחלומות על עלמות קסומות ופרשים הנודדים בדרכים. האב כריסטופר מגיע בשעות אחר הצהרים מהמנזר, אך בא בימים הוא, ומדבר לאט, ואין בתלמודו ערך רב עבורה. הייתי רוצה כי תעשה ככל יכלתך להרבות את ידיעותיה, היא ואגתה, הרוקמת הצעירה, ודורותי, העלמה לבית פירפונט.

וכך, מצא עצמו אליין, נבחר לשמש לא רק כעוזר והמסייע לאביר, אלא גם לשלוש עלמות. תפקיד כה שונה מכל אשר תכנן לעשות בחייו. ועם זאת, הרי חייב הוא להסכים לעשות את אשר חייב הוא לעשות. וכך יצא מאולם הטירה, פניו כלהבה וראשו סחרחר עליו לעצם המחשבה על הדרכים המוזרות ומלאות הסיכון אשר נועדו להיות מדרך לרגליו.

על מיני הסוסים השונים שטופחו בימי הביניים, והשימושים השונים בכל מין בימות שלום ובעת מלחמה.

הטירה: מבנה ומאפיינים

מקור המילה טירה הוא מהמקרא: "תְּהִי טִירָתָם נְשַׁמָּה; בְּאָהֳלֵיהֶם, אַל-יְהִי יֹשֵׁב" (תהילים ס"ט, כ"ו). המילה Castle באנגלית נובע מהמילה הלטינית castrum, שמשמעותה "מקום מבוצר". שפות אירופאיות רבות משתמשות במקור זה לתיאור טירה, כגון château בצרפתית, castillo בספרדית ו-castello באיטלקית.

טירה היא מקום מגורים פרטי מבוצר. בניגוד לערים מבוצרות מהעת העתיקה החידוש בטירות שהחלו להיבנות בימי הביניים היה שהביצורים לא נועדו להגן על אוכלוסייה שלמה אלא נבנו על ידי שליטים מקומיים כדי להגן על עצמם או על מלכיהם.

התכלית העיקרית של הטירה הייתה כמרכז צבאי ומנהלי. הטירה נועדה להגן על יושביה אולם היא גם הייתה כלי התקפי ולעתים קרובות שימשה כמפקדה אזורית ממנה יכל הצבא לצאת להתקפות בשטח אויב. הכובשים הנורמנים באנגליה הקימו טירות הן למטרות הגנתיות והן כדי לשלוט על האוכלוסייה המקומית. עם התקדמותו של וויליאם הכובש לתוך אנגליה הוא ביצר עמדות מפתח על מנת להגן על השטח שכבש, ובין השנים 1066 ו-1087 הוא הביא לבנייתן של 36 טירות ברחבי המדינה.

לקראת סוף ימי הביניים הטירות החלו לאבד את חשיבותן ההגנתית בעיקר בשל התפתחותם של תותחים שהיו חזקים מספיק כדי לפרוץ את ביצוריהן. כתוצאה מכך התכלית העיקרית של הטירה החלה להיות כמקום מגורים וכמפגן כוח. כמו כן האסתטיקה של הטירה החלה להיות יותר חשובה מביצוריה שכן גודלה ומראה החיצוני החלו לשקף את יוקרתו וכוחו של יושבה. אף על פי שהטירות עדיין יכלו להגן מפני התקפות פשוטות הן החלו להיות מוחלפות על ידי אחוזות וארמונות.

גבעה וחפיר

הטירה הייתה מוקמת בדרך כלל על גבעה שטוחה, שנקראה בצרפתית ובאנגלית Motte, כדי שהגישה אליה תהיה קשה לאויב. לעתים הגבעה הייתה טבעית אולם במרבית המקרים היא הייתה מעשה ידי אדם. חפירת האדמה לצורך יצירת הגבעה יצרה מסביבה חפיר, תעלה ששימשה גם היא כאמצעי הגנה ולעתים גם מולאה במים. החפיר מנע מכלי מצור גדולים גישה לחומות החיצוניות של הטירה וכן מנע מתוקפים לחפור מתחת לחומות. הגישה לטירה שעל הגבעה הייתה בדרך כלל באמצעות גשר מתרומם או גשר

המצודה (באנגלית Keep, נקראת גם בעברית גם מגדל עוז) היא המבנה הפנימי בטירה, בדרך כלל מגדל גדול בעל קירות עבים במיוחד שנבנה על הגבעה המבוצרת ובו התגורר בעל הטירה השליט, משפחתו ואורחיו. המצודה היוותה את החלק החשוב והמאובטח ביותר בטירה הפיאודלית. אם פרץ האויב את כל אמצעי ההגנה של הטירה, המתגוררים בטירה יכלו להתבצר במצודה, שאליה היה קשה מאוד לפרוץ.

מחוץ למצודה הייתה חצר פנימית (באנגלית Bailey) ובה ניתן היה למצוא את מגורי החיילים והמשרתים, אורוות, בתי מלאכה ומחסנים. בדרך כלל ניתן היה גם למצוא בה מקור מים כגון באר או בור מים. בחצר הייתה אספקה שהספיקה לזמן רב במקרה של מצור.

מסביב לחצר הפנימית הייתה חומה הגנתית, חומה חיצונית, שהייתה גבוהה דיה על מנת למנוע מצבאות תוקפים לטפס עליה בעזרת סולמות ועבה מספיק כדי לעמוד בהתקפות של כלי מצור כבדים כגון קטפולטות. כדי למנוע מאויבים לחפור מתחת לחומה היא הייתה לעתים מבוצרת על ידי שכבת אבן נוספת בבסיסה. שבילי הליכה על החומות אפשרו למגנים לירות מגבוה על התוקפים ושינות, בליטות מרובעות לאורך החומה, העניקו להם הגנה נוספת. לאורך החומה נבנו צריחים ומגדלים רבים במרווחים קבועים ששימשו כעמדות ירי ותצפית. רק החל מהמאה ה 13 נוספו לחומה גם חרכי ירי לקשתים, שכן לפני כן היה חשש שהם יפגעו בחוזקה של החומה.

שער הכניסה לטירה היה בדרך כלל החלק החלש יותר במערכת ההגנה שלה. לאור זאת התפתח השער המאובטח שאפשר ליושבי הטירה לפקח על תנועת הנכנסים אליה והיוצאים ממנה. מעל לשער נבנה מגדל או שני מגדלים משני הצדדים כדי לאפשר שמירה הדוקה יותר על נקודה זו. כדי להקשות על התקפה חזיתית על השער עצמו היו אמצעי הגנה נוספים בשער כמו שער מתרומם או סדרה של שערים מתרוממים, אלה הם שערים העשויים סורג מתכת או עץ או שילוב של שני חומרים אלה, חרכי ירי ופתחי הריגה, (באנגלית Murder-hole; בצרפתית: Meurtrière או Assommoir) פתחים בתקרת מעבר מקורה במצודה או במבצר, בדרך כלל בתקרת מעבר בשער דרכו יכולים לוחמי חיל המצב לירות חיצים, להשליך חפצים או לשפוך נוזלים על אויב שפרץ את דלתות השער החיצוני. הקומה העליונה של ביתן השמירה שימשה כמגורי חיילים כך שהשער תמיד היה מאובטח. במהלך המאות ה-13 וה-14 התפתח גם הברביקן, (בלטינית barbecana), מבנה קדמי מבוצר בעל מגדל המצוי בחלקו החיצוני של השער והעניק לו הגנה נוספת.

דוגמא למצודה

מערכת המשקולות שאיפשרה הרמת השער המתרומם

טירת ווינדזור: גבעה ועליה מצודה (במרכז) ושתי חצרות פנימיות (מימין ומשמאל)

מבנה טירת ווינדזור

A: המגדל העגול, B: החצר (Quadrangle) , C: דירות מגורים לאורחים וכיו"ב, D: מגורי משפחת אדון הטירה, E: אגף מזרחי, F: מגורי משמר, G: כנסיית ג'ורג' הקדוש, H: אכסדרה, K: שער הנרי VIII, L: דרך, M: השער הנורמני, N: הטרסה הצפונית, O: מגדל אדוארד III, T: מגדל העוצר

מבנה של טירה סטנדרתית

[1] מראה פנוראמי של הטירה היום

[2] סמל זה, שנזכר כבר לעיל בפרק הקודם, לא נמצא בין הסמלים של בני מונטקוט ולא בין סמלי בתי האצולה של אנגליה.

[3] סמל המגן של סר נייג'ל או של משפחתו איננו נושא וורדים כלל.

[4] מילולית: you are wide of the clout , כלומר: פגעתם כמטחווי זרוע מהמטרה.

[5] מילולית: בשם תחיית בן האלוהים

[6] צרפתית: נער שלי

[7] La Blanche Rose בשל שמה (וורד = Rose)

[8] צרפתית: טעם רע הוא זה.

[9] צרפתית: משקה, נערי

[10] בין השנים 1275-1380 התפתח באנגליה סגנון בנייה המכונה "הסגנון הגותי המקושט" שניתן לראות דוגמאות שלו ברחבי אנגליה בקתדראלות, שנבנו אבן, ושרידי טירות: הקתדראלה של לינקולן, הקתדראלה של ליצ'פילד, בית התפילה של יורק, ועוד. ר' גם.

[11] על שטיחי קיר רקומים בימי הביניים, ר' גם דוגמאות

[12] בוויס מהמפטון הוא גיבור סיפורי עם אנגלים ונושאם של שירים ורומנסות (שיר עממי שמותאם לשירה) בימי הביניים, בתרבויות שונות שנכתבו במגוון שפות. נראה כי הגרסה העתיקה ביותר שיש בנמצא לסיפור זה הינה Boeve de Haumtone : טקסט אנגלו-נורמני מהמחצית הראשונה של המאה ה 13. גרסה זו כוללת 3,850 בתי שיר הכתובים בחרוזים אלכסנדרוניים. הסיפור הוא על בוויס, בנו של גאי, דוכס המפטון (סאות'המפטון) ושל אשתו הצעירה, בתו של מלך סקוטלנד. הדוכסית מבקשת ממחזרהּ לשעבר, דוּן (או דֶבוּן), קיסר אלמיין (גרמניה), לשלוח צבא חיילים שירצחו את בעלהּ ביער. המזימה עולה בידם, והיא נישׂאת לדוּן. כאשר בנהּ בן העשר מאיים כי ינקום בהּ, מחליטה הדוכסית להיפטר גם ממנו; אך הוא ניצל ממוות על ידי מדריכו הנאמן, נמכר לשודדי ים פראיים ומגיע לבסוף לחצר המלך הֶרְמִין, שממלכתו ממוקמת לעתים במצרים ולעתים בארמוריקה (חלק מגאליה הכולל את חצי האי ברטוניה ואת השטח שבין הנהרות סן ולואר). באגדה נגללים בפרוטרוט מעשי הגבורה של בוויס, תבוסתו של הענק אזקפרט (Ascapart), אהבתו של בוויס לבתו של המלך, ז'וזיאן (Josiane), שליחתו למלך ברַאדמוֹנד מדמשק עם מכתב חתום התובע את מותו שלו, כליאתו ונקמתו הסופית באביו החורג. ואולם, לאחר שזוכה בוויס בירושתו הוא מוגלה ומופרד מז'וזיאן; בני הזוג מתאחדים בשנית רק לאחר שכל אחד מהם היה במערכת יחסים אחרת (גם אם רק באופן רשמי). בנוסף, מתייחס הסיפור למותו של הגיבור ולקורותיהם של שני בניו. סיפור זה עובד וסופר בשפות רבות וגם ביידיש. עלילות בוויס מהמפטון (אנגלית של ימי הביניים) על השיר.

[13] דמויות אגדתיות של אבירים מהאבירים של המלך ארתור.

[14] כומר אנגלי ממבשרי הרפורמציה, (הדרישה לשינוי במעמד האפיפיור וכמריו והמבנה המדיני והתרכלכלי תרבותי של הכנסייה הקתולית) , נולד באנגליה בשנת 1331. לאחר שקנה השכלה, התקבל כפרופסור באוקספורד ונתמנה כומר פרטי למלך אדוארד III. הוא מתח ביקורת על תשלום המס השנתי לאפיפיור שכפה המלך ג'וןI על האנגלים למעלה מ-150 שנה קודם לכן. הוא טען, כי הכמורה חייבת למשוך ידה מכל החזקת רכוש; חובה עליה להיות ענייה ולעסוק בעשיית מעשי חסד. הוא הפיץ את הרעיון כי כתבי הקודש הם קנה מידה קובע ויחידי בענייני דת, וכי כל אדם יכול להיוושע על ידי האל במישרין, ללא עזרת הכמורה. הוא האמין, שעל טקסי הפולחן בכנסייה להיות פשוטים וצנועים יותר. כדי לאפשר לאותם אנגלים היודעים קרוא, לגלות בכוחות עצמם את הכתוב בתנ"ך, תירגם את התנ"ך הלטיני (הוולגטה), לאנגלית בת זמנו. לאחר שתרגם את התנ"ך, החל ויקליף להרביץ את משנת תורתו בחסידיו. הוא היה משלחם בזוגות, שניים-שניים להורות ולשרת את העם. מאחר שתורתו נגדה את הדוגמא הקתולית, דן אותה האפיפיור לכף חובה. ואולם הפופולריות של וויקליף ומגנו רב העוצמה, המלך, הצילו את חייו. עם זאת לאחר מותו נרדפו חסידיו ללא רחם, ובמאת השנים שלאחר מכן (1382-1480) הועלו על באנגליה המוקד ככופרים. כך, במשך למעלה ממאה שנים שוב לא ערער איש על מערך האמונות והדעות, ועל מעמד הכמורה של הכנסייה הקתולית. עם זאת, בשלהי המאה הארבע עשרה, הובאו כתביו של וויקליף לבוהמיה על ידי חוקרים שלמדו בשעתם באוקספורד. ושם מצאה לה הגותו תומך נלהב בדמותו של יאן הוס שהיה הרקטור של אוניברסיטת קארל בפראג, מטיף מקובל ומנהיג תנועה שדרשה רפורמה בכנסייה אשר השלים את הגותו במעשים והוביל סדרת מאבקים מזויינים נגד האפיפיור. (התנ"ך בתרגמו של וויקליף וגם)

[15] כלי מיתרים שהיה פופולארי מהמאה ה 14 ולא בתקופה עליה מסופר כאן.