האתר החמישי של הנמלה העמלנית: "החבורה הלבנה" הרפתקאה היסטורית מאת סר ארתור קונן דויל

פרק שביעי: ובו יסופר איך יצאו שלושה רעים אל היערות

השכם עם שחר התעורר הפונדק לחיים, שכן רק לעתים רחוקות בוזבזה שעת אור יום ללא מעש, בימים בהם התקצרו שעות האור. ואף כי הגבירה אליזה החלה את עמלה לעת שחר, היה מי שהקדים אותה, שכן הדלת הייתה פתוחה לרווחה, והמלומד, איש קיימברידג' יצא לדרכו, ודעתו הייתה כה שקועה בכל אירועי ימי קדם עד כי שכח לשוב למציאות ואל ארבעת מטבעות הפני שהיה חייב עבור המיטה והמזון. הייתה זו צעקתה הרמה של גברת הבית שאך גילתה את דבר הפסדה, אשר העירה את אורחיה היגעים.

ומשנעורו, וקמו ממשכבם, לא חלף זמו רב והחבורה החלה להתפזר. פֶּרד מוברש שער ועטור קישוטים אדומים הובא מסככה סמוכה עבור הרופא, והוא טפף, אפוף כבוד, בדרכו לסאות'המפטון. עוקר השיניים והסוחר הזמינו מנה קטנה של שכר, לכל אחד מהם, ויצאו לדרך יחדיו, ליריד של רינגווד ועמם הזמר הנודד הזקן, צהוב עיניים ותפוח פנים, אחרי ליל השתייה.

לעומת זאת, הקשת, אשר שתה יותר מכל איש אחר בחדר, היה מלא עליזות וערני. לאחר שנשק לבעלת הפונדק, ורדף אחר העלמה במעלה הסולם, פעם שנייה, הלך לנחל ושב כשמיים נוטפים משערו ומפניו.

" Hola!![1] איש שלום שלי," קראל לעבר אליין, "ולאן פונה אתה הבוקר?"

"למינסטד", ענה אליין, "אחי סימון אדריקסון בעל אדמות הוא שם, והולך אני כדי לשהות עמו זמן מה. אנא ממך, גבירתי הטובה, אמרי לי את חשבוני."

"חשבון, באמת!" קראה, בעמדה לפני לוח העץ עליו צייר אליין בליל אמש. "אלא שאני היא זו החייבת לך, עלם טוב, אכן, זהו בז מנוקד, וארנבת לו בין טפריו, שאם לא כן אינני אישה. בשם הצלב של וולטהאם! מגע יד מיומן ועדין לך."

”וניתן לראות את עיניו האדומות!" קראה נערה, המשרתת.

"אכן, ואת מקורו הפתוח."

"ואת נוצות זנבו ערוכות כמניפה." הוסיף ג'ון מהורדל.

"בשם קת חרבי!" קרא הקשת, "הרי זו הציפור עצמה."

העלם הסמיק מהנאה למשמע מקהלת השבחים, איש גס הוא, חסר עידון או יכולת הבחנה דקה, ועם זאת כה לבבי וכן, וכה חסר טינה ותרעומת, יותר מכל האחים הנזירים, מהאח השיפוטי ג'רום, או אב המנזר קצר הרוח. נראה כי העולם מלא טוב לב לרוב בצד הרוע, הוא שמע רק על הרוע, ומעט על טוב הלב והחסד. המארחת סירבה לקבל תשלום ממנו, לא עבור מיטה ולא עבור המזון והשתייה, ואילו ג'ון והקשת הניחו ידיהם על כתפיו וסייעו לו לקום אל השולחן, שם הונחו דגים מעושנים, קערת תרד, וכד חלב.

"לא אתפלא לשמוע, mon camarade[2]," אמר הקשת, כשהערים מנת דג על פת לחם עבור אליין, "שיודע אתה לקרוא דברים כתובים, שהרי כה מיומן אתה במברשת וצבענים."

"בושה תהיה זו לאחים של מנזר ביולי אם לא הייתי," ענה אליין, "מכיוון שהייתי בפקיד במנזר זה כעשר שנים."

הקשת הביט בו בהוקרה רבה. "תאר לעצמך!" אמר. "וחלק עור פניך למשעי עדיין, כעור ילדה הוא. יכול אני לירות ממרחק של שש מאות וחמישים צעדים עם קשתי הקטנה, זו שם, וממרחק ארבע מאות ועשרים צעדים עם קשתי הגבוהה; ועדיין אינני מבין בזאת דבר, ואת שמי אינני יודע לקרוא ואפילו אם תשים מול פני "סאם איילוורד". בכל החבורה יש רק אחד היגע קרוא, והוא נפל מהחומה כשכבשנו את וונטדור, דבר המוכיח כי אין זה דבר המתאים לחייל, אף כי נחוץ עד מאד לפקיד."

"יודע אני דבר או שניים בעניין זה, לא הרבה," אמר ג'ון, "למרות שלא הייתי די זמן בין הנזירים כדי להבין את כל תחבולות הקריאה."

"הנה, יש כאן עניין ולענות בו," אמר הקשת, במשכו מגילת קלף מתוך כיס חולצתו. המגילה הייתה קשורה, מהודקת בסרט משי ארגמני ורחב, וחתומה משני קצותיה בחותם אדום וגדול. ג'ון בחן ארוכות את הכתובת שעל גב המגילה, רציני למראה, גבותיו כפופות כמי שחושב עמוקות, ובמאמץ רב.

"לא קראתי הרבה לאחרונה," אמר, "ואינני רוצה לאמר הרבה על מה שיכול להיות כתוב כאן. כי יהיה מי שיאמר כך ויהיה מי שיאמר אחרת ממש כמו שקשת אחד אוהב קשת עשויה מעץ טכסוס והשני לא ירה אלא בקשת עשויה עץ מֵילָה. אך לי, מאורך הדברים וממראם, נראה, כי פסוק הוא מספר תהלים."

הקשת הניע ראש. "אין זה מתקבל על הדעת," אמר, "שסר קלוד לאטור ישלח אותי דרך כה ארוכה, מעבר לים, ועמי לא יותר מאשר שלושה פסוקי מזמורי תהלים. נהיר הוא כי ירית הפעם הזו, מעל המטרה, mon camarade[3]. תנה לפעוט, מוכן אני להתערב על מצע הנוצות שלי, כי יבין את הדבר לאשורו."

"הו, הדברים כתובים בלשון צרפת," אמר אליין, "וביד לבלר מיומנת . וכך כתוב:

'A le moult puissant et moult honorable chevalier, Sir Nigel Loring de Christchurch, de son tres fidele ami Sir Claude Latour, capitaine de la Compagnie blanche, chatelain de Biscar, grand seigneur de Montchateau, vavaseur de le renomme Gaston, Comte de Foix, tenant les droits de la haute justice, de la milieu, et de la basse.'

ובלשוננו משמעו:

לאביר רב העצמה, המכובד[4], סר נייג'ל לורינג מקריססטצ'רץ', מרעו הנאמן לו סר קלוד לאטור, מפקד החבורה הלבנה, מפקד הטירה של ביסקאר[5], השליט הבלעדי של מונטשאטו[6], הנתון למרותו[7] של גסטון, הרוזן של פְוָא, בעל המוניטין, שלו הזכות החוקית לפסוק על פני כל אדמותיו ואת כל מי שמתגורר בהן בכל עניין [8]."

"שמעו והביטו בזאת!" קרא הקשת בניצחון. "זה הוא בדיוק מה שאמור להיות כתוב כאן."

"רואה אני כי כך הוא," אמר ג'ון, בבחנו את הקלף שנית. "אף כי אינני מבין מהו החוק הזה שמדובר בו."

"בשם ניצב חרבי!" היית מבין זאת אם היית ז'ק בונהום. החוק הנמוך משמעו למשל אם תונה אותו, או את מי שנתון למרותו וחסותו, החוק הבינוני משמעו למשל אם תרים ידך עליו, או על מי שנתון למרותו וחסותו, והחוק הגבוה משמעו אם תהרוג מישהו ואז רשאי הוא לגזור עליך מוות. וזו תמצית העניין. וזו האיגרת שנושא אני, ומכיוון שמגש האוכל כבר ריק, הגיע הזמן שנצרור צרורותינו ונצא לדרכנו. אתה תבוא עמי, mon gros Jean[9], ואשר לך קטני, לאן אמרת מועדות פניך?"

"למינסטד".

"אה, כן, מכיר אני את אזור היערות היטב, למרות שנולדתי במחוזות איסבורן, במחוזות צ'יצסטר, בקרבת הכפר מידהרסט. ועם זאת אין לי מילה רעה לאמר על אנשי המפטון, שכן אין רעים ועמיתים טובים בכל החבורה מאלה שלמדו לשחרר מיתר קשת במחוזות אלה. נלך עמך למינסטד, נער, מכיוון שאין המקום כה מרוחק מדרכנו."

"מוכן אני," אמר אליין, שלבו עלץ לשמוע על החברה המזומנת לו בדרכו.

"אך לא כן אני, חייב אני לאחסן את הביזה שהבאתי בפונדק זה, שהרי בעלת המקום אישה ישרת לב היא. הנה, [10]ma cherie, מבקש אני להשאיר כאן, עמך, את זהבי, את קטיפתי, את המשי שלי, את מצע הנוצות שלי, את מיכל הקטורת שלי, את קנקני, את הפשתן הסרוק, וכל השאר. אקח רק את המטבעות בשק הפשתן ואת הסוכר הצבוע וורוד שטעמו כניצת וורד. שכן שי הוא לגבירה לוריג ממפקדי. התשמרי עבורי את השאר?"

"הכל יושם במקום הבטוח ביותר, קשת טוב. חזור כשתחזור, תמצא הכל מוכן וערוך עבורך."

"הנה, זו חברה נאמנה." קרא הקשת בקול, ונטל את ידה בידו. "יש bonne amie[11] את אנגליה ונשותיה, כך אומר אני, ויש את יינות צרפת והביזה שנוכל לבזוז שם. אשוב בהקדם, mon ange[12]. איש בודד אני, מתוקתי, ועלי להתיישב ביום מן הימים, בחלוף הקרבות ולכשתסתיים המלחמה. אולי שנינו... אה, [13]mechante, mechante! הנה הפעוטה מציצה מעבר לדלת. ועתה, ג'ון השמש כבר מאירה את צמרות העצים, חייב אתה להיות נמרץ יותר כשהחצוצרן משמיע את תרועת "קשתות ופגיונות[14]."

"ממתין אני לך מזה זמן מה." ענה ג'ון בקול קשה.

"אם כך עלינו לצאת לדרך, Adieu, ma vie[15]! שני מטבעות צרפתיים אלה יסדרו את חשבוני ואף יש בהם כדי לרכוש סרטים לחג הבא. אל תשכחי את סאם איילוורד, באשר לבו יהיה רך לך, לבדך, ולך, [16]ma petite, כה שובבה את, ומי ייתן כי יוליאנוס הקדוש, פטרונם של כל בעלי הפונדקים, יעניק לנו מגורים טובים שכאלה בכל מקום אחר!"

השמש כבר האירה את יערות אשרסט ודֶני[17], וזרחה עתה במלוא עוזה, אך כי הרוח שהגיע ממזרח הביאה עמה צביטת קור, והעלים רטטו ונשרו לקרקע, ערמות ערמות . ברחובה הראשי של לינדהרסט, היה על הולכי הדרך לבחור כיצד ימשיכו בדרכם, שכן היעיר הייתה עמוסה לעייפה, חיילי משמר, סייסים, ואיכרים חופשיים, מלומדי חרב, שהצטרפו למסע הציד של המלך. המלך עצמו שהה בטירה במאלווד, שבקרבת הכפר מינסטד[18], אך כמה מבי פמלייתו נאלצו לתור להם מקום מגורים באשר ימצאו, בבקתות העץ או בתי העץ והחמר בכפר. פה ושם נראו מגנים קטנים, עליהם סמלי האביר, תלויים בחלונות הפתוחים, מקום שם מצא אביר, או ברון זה או אחר, משכן זמני. שלטים אלה ניתנו להבנה ולפענוח, במקום בו מגילות קלף כתובות היו חסרות משמעות, והקשת, כמו מרבית בני דורו, ידע היטב את סמלי האבירות והבין את משמעותם.

הרחוב הראשי של לינדהרסט: מימין בראשית המאה ה 20, באמצע: בשלהי המאה ה 19, משמאל: כיום

"הנה ראש הערבי של האביר, סר ברנרד ברוקס" אמר, "באחרונה ראיתיו בקרב בפואסיטיה, לפני כעשר שנים, ובו נלחם כגבר. אחראי הוא על סוסי המלך, ויכול הוא לשיר היטב שירי שמחה, אף כי לא טוב כמו האביר, סר ג'ון שנדוס, אשר ראשון הוא בכל, ובוודאי כפרש. שלושה אותות ניצחון בדמות עופות על רקע של שדה ושמיים כחולים, חייב להיות זה סמלו של אחד מבני לטרל, על פי הסהר יתכן שייך הוא לבנו השני של סר הְיו, זה אשר נורה בעקבו בקרב רומורנטין, כשהתפרץ לקרב לפני שמשרתו הדק היטב את מנעל המגן שלו לשריון הירך. והנה, פלומת נוצות, מסמלי בני דה בריי. שירתתי בפיקודו של סר תומס דה בריי, זה אשר היה ממונה על מחוזות בדפורדשייר ובקינגהמשייר, איש מלא חיים חביב ועליז כעקעק, ולוחם חסון היה עד ששמן מכדי לרכב עוד."

וכך המשיך הקשת וסיפר על כל מי שראה את סמלו מתנוסס, בעוד שלושת הולכי הרגל מתפתלים ועושים דרכם בינות פרסות הסוסים, הסייסים האצים אנה ואנה, חבורות הנערים המשרתים, ועוזרי האבירים, שהתווכחו על מעלות סוסי אדוניהם וכלבי הציד שלהם. כשחלפו על פני כנסייה ישנה, שעמדה על תל משמאל לדרך, נפתחה הדלת לרווחה, וזרם של מאמינים פרץ וירד בשביל התלול, עם סיום תפילת הבוקר, כולם מפטפטים כלהקת עורבנים כחולים. אליין קד והסיר את כובעו למראה זה, אך טרם הספיק לאמר תפילת "תבורך מריה" אחת, נעלמו חבריו בהמון בעיקול הדרך, והוא נאלץ לרוץ בעקבותיהם, כדי להדביקם.

"מה זאת!" אמר "אפילו לא מילת תפילה אחת לפני דלתו הפתוחה של בית האל? איך תקוו לברכה ביום זה?"

"חברי," ענה ג'ון, "התפללתי כה הרבה בחודשים האחרונים, ולא רק ביום, אלא בעלות השחר, תפילות הלל, וכיוצא באלה, עד כי כמעט נשמט ראשי מכתפיי מרוב נידות ראש, ונראה לי כי מלאתי את מכסת תפילותיי ויותר מזה."

"איך יכול אדם להתפלל יותר מדי?" קרא אליין, "זהו הדבר היחידי שיכול להיות לך ליתרון. אדם החי מיום ליום כשהוא אוכל, שותה, נושם וישן איננו אלא כבעל חיים. רק כאשר הוא מתרומם מעלה, ודואג לנשמתו בת האלמוות, הופך הוא לאדם של ממש. חשוב נא, כמה מעציב יהיה הדבר אם נשפך דמו של האדם שגאל את נשמתו, לשווא, ללא מטרה[20]."

"יבורך הנער, לחייו כלחיי נערה מעלות סומק, ועדיין מטיף הוא כחבורת הגמונים," קרא הקשת.

"למען האמת, מסמיק אני למחשבה שמישהו כה חלש ובלתי ראוי כמותי מנסה ללמד את רעהו את אשר מתקשה הוא עצמו לעשות."

"יפה דיברת, נערי. ובעניין מותו של מי שגאל את נשמתו, אכן דבר מעציב הוא. כומר טוב קרא לפנינו ממגילה, בהיותנו בצרפת, את כל האמת על עניין מצער זה. החיילים באו אליו בהיותו בגינה. ובאמת, יתכן שתלמידיו אנשים קדושים היו, אך לא היו אנשי מלחמה מלומדי קרב. אחד היה שם, סר פיטר, אשר הכה כגבר אמיתי, אך אם נכונים הדברם המסופרים עליו, אך כרת את אזנו של משרת ביתו של אביר. ולא מעשה אבירי הוא זה. בשם עשר אצבעותיי! אם הייתי שם, עם סר סימון השחור מנוריץ', ועם קומץ נבחר מבני החבורה, היינו מעמידים אותם על מקומם. ואם לא היינו יכולים לעשות הרבה, לפחות היינו ממלאים את גופו של האביר הכוזב, סר ג'ודס, בחצים אנגלים לרוב, עד כי היה מקלל את היום שבו קיבל על עצמו את משימתו."

הנער חייך למשמע ומראה הרצינות שבה דיבר חברו למסע. "אם היה מבקש עזרה, היה קורא ללגיונות של מלאכים משמיים, מה צורך היה לו בקשתך ובחציך? ובנוסף, חושב אתה כמותו, כי אלה החיים על החרב, בחרב ימותו."

"ומה דרך טובה יותר למות בה?" שאל הקשת. אם תינתן לי משאלתי, כי אז אבקש למות כך, ולא, שים לב, בהתכתשות רגילה, אלא בשדה קרב שבו מתנוסס סמל האריה על הרקע האדום, מעל הראשים, מול דגלו של מלך צרפת, בין קריאות הקרב של חברי וקול זמזום מיתרי הקשתות. אך בחרב, או בחנית, או בחץ שיפילני. כי סבור אני שיש בכך משום בושה ליפול מכדור ברזל או תותח או כל כלי נשק שאיננו ראוי לחייל, כמו אלה, המתאימים לתינוקות היראים מעשן וקולות נפץ."

"רבות שמעתי, אפילו בחדרי המנזר, על אלה המכשירים הנוראים," אמר אליין. אומרים, אף כי קשה לי להאמין בכך, כי יכולים הם לשלוח לאוויר כדור, במהירות כפולה מזו של חץ ירוי ביד קשת, ובכוח כה רב, עד כי יכולים הם לחדור מבעד לשריון מחוזק."

"נכון למדי, נערי. אך בעוד הם זורים את אבק השדים שלהם, ויורים את כדוריהם, ומציתים אש ולהבות, יכול אני, בקלות, לירות שישה חצים, ואולי אף שמונה, כך שאין להם יתרון רב, אחרי ככלות הכל. ועם זאת, לא אכחיש כי לכיבושה של עיר עדיף ש,היה לאדם כמות נכבדה של תותחים. סיפרו לי כי בקאלה, יצרו אלה חורים כה גדולים בחומה, עד כי יכול היה אדם לשרבב ראשו מבעדם. אך לבטח, רעי, מישהו שנפגע אנושות הלך כאן בדרך הזו לפנינו."

לאורך השביל במוביל אל היערות נראו בברור עקבות של דם, טיפות בודדות ולעתי גם יותר, והעלים ואבני המרצפת מלאו כתמי דם.

"חייב להיות זה צבי שנפגע," אמר ג'ון.

"לא, יודע אני מספיק על היער כדי לראות שאף צבי לא הלך כאן הבוקר. והדם טרי הוא, אך, הסכיתו נא!"

השלושה עמדו והאזינו, ראשיהם מוטים. מבעד לשקט ששרר על היער האדיר עלה קול רחש ולחש, מעורב בקול אנחות כאב, ומעל כל זאת, קולו רועד של גבר השר לו. החברים מיהרו לעבר הקול, נלהבים ובהגיעם למעלה המוביל לגבעה קטנה, ראו מעברה את מקור הקול ששמעו.

איש גבה קומה, כתפיו שחוחות, הלך במרכז השביל, לאטו, ראשו כפוף וידיו חבוקות. מראשו ועד כף רגלו עטה גלימת פתן לבנה, ועל מצנפתו הארוכה צויר צלב אדום. את גלימתו הפשיל מעל כתפיו, והמראה אשר נגלה כך, דיו היה לגרום לאדם להתכווץ כמו מכאב, שכן בשרו שנגלה כך היה חבוט וחבול כעיסה, ודמו שזרם נספג בגלימה וזרם עד הקרקע. מאחרו הלך איש קטן קומה, שערו אפרפר, לבוש אף הוא גלימה דומה. הוא דקלם, זימר, בקול יבבה שיר בלשון צרפת, ובסיומו של כל חרוז הניף פרגול עבה, שבקצותיו כדורי עופרת, והיכה על כתפי בן לוויתו, עד כי נתז דמו. בעוד השלושה מתבוננים, סיים את דקלומו, הפשיל את גלימתו שלו, והעביר את המגלב לידי חברו, אשר נטל את מוט הפרגול, והצליף על חברו בכל כוח זרועו הגרומה והחשופה. כך, מוכים ומכים חליפות, עשו את דרכם מלאת הכאב, דרך היערות היפים להפליא, מתחת לקשתות הענבר של ענפי עצי האשור, מקום בו עצמתו השלווה והודו של הטבע בדם, דים להוכיח את בני האדם על שאיות לא ראויות או אווילות.

תמונות כאלה היו זרות לאליין ולג'ון. אך הקשת לא הושפע מהם כמעט, כאילו היו דבר שבשגרה.

"הנזירים המכים הם אלה, הקרויים גם המלקים," אמר. "תמהני על כי לא פגשתם כמותם בעבר, שכן מעבר לים נפוצים הם כפושטי יד. שמעתי כי אין בינותם אנגלים, אלא מבי צרפת, איטליה ובוהמיה, ובכן, נתקדם רעי, כדי שנוכל לדבר עמם."

כשהתקרבו השלושה אל הנזירים האלה, יכול היה אליין לשמוע את השיר הקודר, כקינה, שהאיש המכה דקלם, בהצליפו בשוט בסיום כלל שורה, בעוד אנקות המוכה עולות כמענה מקהלה. לשון השיר הייתה צרפתית עתיקה, ומילותיו עסקו במותו של ישו, והכאב שמוות זה השרה על בני האדם מאז והסבל שעליהם לסבול בשם כך. עם סיומו, שוב, שינה המגלב את בעליו, ודקלום מילות השיר החל מראשיתו.

"באמת, אבות קדושים," אמר הקשת בדברו צרפתית, כשעמדו השלושה מול שני הנזירים, "הלא הכיתם די להיום. הדרך כולה מנוקדת ומעורבבת, כחגיגות יום מרטין הקדוש. מדוע זה מתנהגים כך אתם איש לרעהו?"

"בשל חטאיכם שלכם, שלכם," ענו בהביטם בשלושת ההולכים בדרך במבט עצוב ועיניים קהויות, ואז המשיכו במעשיהם, מעשה דמים, מבלי לתת דעתם אל שלושת החברים, אשר ניסו להתחנן והפציר בהם לחדול. וכך, כשמחאותיהם נופלות על אוזניים ערלות, המשיכו השלושה בדרכם ונטשו את השניים להמשיך במעשיהם מעוררי הפלצות.

"בשם האל!", אמר הקשת, "מלוא הדלי מדמי נשפך על אדמות צרפת, אך כולו ניגר בלהט הקרב, ואחשוב פעמיים בטרם אגירו אגל אחר אגל כשני נזירים אלה. בשם ניצב חרבי! נערו הקטן כאן, חיוור כגבינה מפיקדיה. מהו אשר ארע, [21]mon cher?"

"מאומה," השיב אליין, "חיי היו כה שלווים, אינני רגיל למראות שכאלה."

" [22]Ma foi!" קרא רעהו, "מעולם לא ראיתי אדם שהיה כה מוכשר במילים וכה חלש לב."

"לא כך הוא, חבר," אמר ג'ון, "לא חולשת לב היא, שהרי מכיר אני את הנער היטב. לבו טוב כלבי וכלבך, אך נושא הוא תחת קודקודו, יותר מאשר תישא אתה אי פעם בסיר העופרת הזה שלך, ועל כן יכול הוא לראות מעבר לדברים שלנגד עיניו, עד כי כבד משקל מחשבותיו מאד."

"אכן, לכל אדם היה זה מחזה מצער." אמר אליין, "לראות אנשים קדושים כאלה, אשר לא חטאו בעצמם, סובלים כך בשל חטאי האחרים. קדושים הם כקדושי ימי קדם, אם אכן חיים היום אנשים הראויים לתואר זה."

"אינני מעריכם יותר מאשר את הזבוב," אמר ג'ון, "שכן מי הוא אשר משתפר מצבו אחרי כל ההלקאות האלה והיבבות האלה, ובסיכומו של עניין, חושב אני, כי אין הם שונים מכל נזיר נודד אחר. יניחו לגבותיהם, וילקו את הגאווה אשר בלבם פנימה."

"בשם שלושת המלכים! אמת בדבריך," העיר הקשת, "ובנוסף לכך, חושבני כי אם הייתי אני האל הטוב והמיטיב, לא היה זה משמח אותי לראות את המסכנים האלה חותכים כך בבשרם החי, ועוד חושב אני, כי דעתו עלי לא הייתה מהטובות אם היה מקווה שאמצא הנאה או שביעות רצון ממעשים כאלה, המתאמים לשומרי אסירים. לא, בשם להב חרבי! רואה אני בעין טובה ומלאה אהבה, קשת אשר מעולם לא פגע באויב שנפל, ומעולם לא חשש מאויב בריא ושלם."

"ללא ספק, אין בכוונתך לחטוא כך בדבריך," אמר אליין, "ואם דבריך עזים אין זה ממעמדי לשפטם, אך כלום אינך יכול לראות שיש עוד אויבים בעולם מלבד הצרפתים? ותהילה לזכות בה בכיבושם? כלום לא יהיה זה יום מלא גאווה לאביר ולעוזרו, אם יוכלו להדוף שבעה יריבים בחייהם? הנה כאן אנו, בדרך חיינו, ומנגד באים עלינו שבעה אויבים, אבירים אפלים כולם ולמודי מלחמה. אביר הגאווה, אביר התאווה, אביר הכעס, אביר הגרגרנות, אביר הקנאה, ואביר העצלות. מי ייתן ובני האדם יכו את אלה אלל הקרקע, ויזכו בפרס התחרויות על כך, מידיה של הנאווה שבנסיכות, והיה שבהן, כלומר, מידיה של האם הבתולה. בעבור כך מדכאים שני אלה את בשרם, וכדי להיות לנו לדוגמא, אנו שמטפחים את בשרנו יתר על המידה. ועל כן אשוב ואומר כי קדושי האל הם, ומרכין אני ראשי לעומתם."

"וכך תעשה, נערי," השיב הקשת. "מעולם לא שמעתי אדם מדבר טוב ממך מאז מת האח ברנרד, הוא שהיה הכומר של החבורה הלבנה. איש נועז היה אך בקרב בריגנֵאי חדר רומח של לוחם בן הנגאו דרך גופו. על כך נוּדה האיש כאשר נפגשנו עם האב הקדוש באביניון, אך מכיוון שלא ידענו את שמו, או דבר על אודותיו, למעט שהיה לו סוס ברטוני, אפור מנוקד, חושש אני לעתים כי הקללה רובצת על כתפי איש אחר."

"החבורה שלך, לפיכך, כרעה לפני האב הקדוש, האפיפיור אורבאנוס, עמוד התווך של העולם הנוצרי?" שאל אליין, בעניין רב, "אולי אתה בעצמך ראית את פניו המרוממים?"

"שתי פעמים ראיתיו," ענה הקשת, איש קטן ורזה היה, כעכברוש, ובהרת לו על סנטרו. בפעם הראשונה קיבלנו ממנו חמשת אלפים כתרים, אף כי מהומה רבה הקים הוא בשל כך. בפעם השנייה ביקשנו עשרת אלפים, אך במשך שלושה ימים נשא ונתן לפני שחתם על ההסכם, ואני סבור כי מוטב היה לנו לבזוז את ארמונו. הממונה על משק ביתו והקרדינלים באו אלינו והציעו שבעת אלפים בלבד, ואת ברכתו, וחנינה מלאה על כל חטאינו, או עשרת אלפים מטבעות ושבועת נידוי, על הנר, מגילת הקלף, והפעמון וכל הכרוך בכך. וכולנו, כאיש אחד, החלטנו כי רבבת כתרים עדיפה, עם הקללה. אך בדרך כלשהיא, הצליחו הם להשפיע על סר ג'ון, ואנו זכינו בברכה ונאלצנו, בעל כורחנו, להתוודות. אולי מוטב כי כך, מכיוון שבאותה עת נזקקנו לזאת."

אליין, שדבק בדת ובפולחנה, הזדעזע למשמע הדברים האלה. כמעט לא מרצונו הביט מעלה, וסביבותיו, לבדוק אם, כראוי, נראים בשמיים הבזקי ברקים ואותות רעמים, אשר על פי הכתוב ב"אקטא סנקטורום" הם ששמים, לעתים קרובות, קץ לדברי לעג כלפי הדת ומוסדותיה. אך קרני שמש הסתיו שפעו זוהרת כתמיד, והשביל השלו השתרע לפניהם דרך היער הצבוע צהוב ואדמדם. נראה כי הטבע היה עסוק מדי בענייניו שלו מכדי לשים לב פגיעה השערורייתית הזו בכבודו של האפיפיור. רגש מכביד של אשמה העיק עליו, כמות היה זה הוא שחטא, בעצם הטותו אוזן לדברים שכאלה. עשרים שנות חינוכו זעקו בקרבו נגד התבטאות שכזו ועצם הרשות הניתנת להגותה. רק כאשר שטח את גופו לפני אחד מהצלבים שניצבו בצד הדרך ונשא תפילה מעומק לבו, עבורו ועבור הקשת, נגוזה העננה השחורה שהכבידה על נפשו.

מפת אזור המפשייר והמחוזות שסביב לה