היה זה יום חורפי שאווירו צלול ובהיר, כשיצאה חבורת הפרשים הקטנה לדרכה מבורדו למונטאובאן, שם נמצאה המחצית השנייה של לוחמי החבורה הלבנה, כפי שהעידו השמועות שהגיעו משם. סר נייג'ל ופורד רכבו חלוצים, האביר על סוס הרכיבה שלו, בעוד סוס המלחמה הגדול טופף בצד עוזרו. רק בחלוף שעתיים רכב בעקבותיהם גם אליין שכן היה עליו להסדיר את חשבונות הפונדק, ועוד חובות מחובותיו של עוזר אביר להשלימם. אליו הצטרפו איילורד וג'ון מהורדל, חמושים שניהם לעייפה, ורכובים על שני סוסי שנרכשו בבורדו, סוסים שמקורם במחוז לאנדס שבדרום מזרח צרפת, שהיו מסורבלים ומגושמים, בעלי ראשי גדולים וטופפו בחוסר חן, אך ניחנו בסיבולת וכוח, והיו מסוגלים לדהור יום תמים מבלי מנוחה, גם כאשר הקשת גדל הגוף ג'ון, שמשקלו על נשקו ושריונו היה מאתיים ושבעים ליברות, ישוב על גבו של אחד מהם. השלושה גם לקו עמם את פרד המשא של סר נייג'ל, שעליו, בסלים קלועים קש שנקשרו אליו, מלתחתו של האביר ושולחנו; שכן סר נייג'ל, למרות שלא היה גנדרן או אנין טעם במאכל ובמשקה, היה בעל גינונים מעודנים וביקש, גם כשחנה במאהלי הצבא בתנאי מגורים קשוחים, כי על שולחנו תונח מפה לבנה וכפות האוכל תהיינה כסף ממורק.
בלילה שררה קרה ופרסות הסוסים השמיעו קול נקישות רמות על הדרך הלבנה, הנוקשה, כשעברו השלושה, על משאם, את שער העיר המזרחי, באותה הדרך רחבת הידיים שבה היגיע אליה האביר עלום השם ביום התחרויות. הם רכבו זה בצד זה, אליין, עיניו מושפלות מטה ונשפו פזורה, שכן מחשבותיו נסוסבו סביב השיחה שקיים עם סר נייג'ל באותו הבוקר. האם נהג כשורה כשחשף כה הרבה? או אולי היה עליו לאמר יותר? מה היה האביר אומר אם היה מתוודה על אהבתו לגבירה מוד? האם היה מגרשו בבושה ומכלימו? האם היה מוכיחו על כי פגע באותם אנשים שהעניקן לו בית ומסתור? הרי כמעט וגילה לאביר את כל העובדות כאשר התפרץ לחדר סר אוליבר וקטע את שיחתם. אולי היה סר נייג'ל, באהבתו את האבירות וכל אשר קשור בה, מתכנן עבורו ניסיון לעמוד בו, או איזה מעשה גבורה מיוחד שבו יתגלו גבורתו ומיומנותו בקרב, כדי להעמיד את אהבתו למבחן? אליין חייך כשעלתה מחשבה זו בראשו וכשניסה להעלות בדמיונו איזה ממעשי הגבורה המופלאים כמו אלה המסופרים בשירי העלילה, יוכל לבצע. תהיינה דרישותיו של סר נייג'ל אשר תהיינה. חשב, מוכן הוא לעמוד בהן. בין אם יתבקש לעמוד בראש הלוחמים בחצרו של מלך הטטארים, לשאת דרישה לדו קרב אל הסולטאן של בגדד, או להילחם נגד עובדי האלילים הפרוסים. הרי סר נייג'ל בפירוש אמר כי מוצאו רם ומתאים לגבירה בת אצילים, ורק את מצב הונו ורכושו יש לתקן. תמיד בז אליין לכל מי שמתאווה לרכוש, לאדמות ולזהב, עד עיוורון, ומתעלם ממהות החיים האמיתית בעולם. עתה, נראה, כי בעזרת הזהב והאדמות האלה יוכל להשיג את אשר לבו מבקש ועורג. אך הרי בעל האדמות של מינסטד לא אהד את האחראי על האורוות של טירת טוויינהאם. אולי, אם יצבור ברכוש רב כשלל במלחמה, עדיין היריבות שבין המשפחות תעמוד לרועץ בדרכו לממש את אהבתו. אפילו אם מוד תאהבנו, הרי, מכיר הוא אותה היטב, לעולם לא תינשא לו ללא ברכת אביה. העתיד נראה לו שחור וקודר, אך התקווה תמיד מתגברת בלבותיהם של הצעירים, וזו רפרפה לה על פני מחשבותיו המסוכסכות והמבולבלות כציצת נוצות לבנה הנראית למרחק בין קסדות הפרשים.
בעוד אליין תוהה והוגה בעודו רוכב דרך הרמות החשופות של גיין, היו שני רעיו עסוקים יותר בהווה ופחות בעתיד. איילוורד רכב כמחצית המיל כשסנטרו על כתפו, מביט אחור במטפחת לבנה שהתנפנפה מאחד החלונות המקושתים בבניין גבוה שהשקיף על הביצורים בפינת חומת העיר. כאשר, לבסוף, ירידה עמוקה בדרך הסתירה את המטפחת מהעין, רכס את קסדתו, משך בכתפיו הרחבות, והמשיך לרכב כשצחוק בעיניו, ופניו צרובות הרוח זורחות מזיכרונות נעימים. גם ג'ון רכב שוקט, אך עיניו תעו מצד לצד, והוא הביט בדרך, תוהה ומניד בראשו, כמו מי שרושם לעצמו הערות בזיכרונו כדי לספרן אחר כך.
"בשם הצלב!" אמר לפתע, מכה בידו הרחבה על ירכו, "ידעתי שמשהו לא בסדר, אך לא עלה בידי להיזכר מהו."
"מהו, אם כן?? שאל אליין, שנעור לשמע הקריאה מהגיגיו.
"הגדרות, גדרות השיחים," אמר ג'ון, צוחק בקול רם, "הארץ כולה פרושה כאן ללא גדרות בין חלקה לחלקה, כמו קדקודו הגלוח של נזיר. אינני יכול להבין את האנשים בארץ זו. מדוע אינם ניגשים לעבודה ועוקרים את הגזעים המעוקמים האלה הפזורים סביב ? בעל אדמות מהמפשייר היה נכלם אם הייתה אשפה כזו מפוזרת על אדמתו."
"הו, ג'ון קשישא, אוויל כמוך!" אמר איילוורד. "עליך הרי לדעת הם אלה שכן שמעתי כי הנזירים בביולי הכינו יין מגפנים שנטו וגידלו על אדמות המנזר. אם תֵחָפֵרנה שורות "גזעים" אלה יאבד כל עושרה של הארץ, וגם באנגליה ייבשו הגרונות. בעוד שלושה חודשים, גזעים חומים אלה יפרחו וינצו, ומפרים תשאנה ספינות משא חביות של יין מדוק וגסקוניה לרוב אל מעבר לים. אך ראה את הכנסייה שם למטה, ואת האנשים המקובצים בחצרה. בשם ניצב חרבי, לוויה היא זו, הינה קול הפעמון!" והוא הבסיר באחת את קסדתו וסימן את סמל הצלב כשהוא ממלמל תפילה למען מנוחת למת.
"וגם," העיר אליין, בהמשיכם לרכב. "דבר שנראה כאילו מת עדיין למעשה מלא בלשד החיים, כמו הגפנים כאן. כך האל קבע ורשם את מעשיו ואת צוויו על כל אשר סביבותינו, אם רק היו עינינו הקהות ונשמותינו שקהו אף יותר מסוגלות לקרוא את אשר שם נכחנו."
"הא! נערי הקט," קרא הקשת, "מזכיר אתה לי את הימים שבהם היית כגוזל, מתוק כאפרוח שאך בקע מביצת המנזר. חששתי כי בזכוׂתנו בלוחם צעיר אדיב ועליז, אבדנו את הלבלר רך הדברים. אך, למען האמת, שמתי לב כי חל בך שינוי מאז צאתנו את טירת טווינהאם.
"מוזר היה הדבר אם לא היה כך הדבר, שהרי הכל כה חדש הוא לי. ועדיין, בטוח אני כי יש דברים רבים שבהם לא חל בי שינוי. גם אם משרת אני עתה עניין ארצי וגשמי, ונושא את סמלו של מלך בשר ודם, הרי אל לי לשכוח לחלוטין את המלך האדיר שהוא אדון הכל, שמשרתו הענו והלא ראוי אני, ותמיד אהיה, כשם שהייתי בביולי. גם אתה, ג'ון, היית עמי במנזר, אך סבורני כי אינך חש שנטשת דרך אחת למען דרך חדשה."
"אינני איש רב הגיגים ומחשבה," אמר ג'ון, " ובאמת, כשמנסה אני לחשוב על דברים כגון אלה באה עלי עגמומיות. ועם זאת אינני חושב שאני אדם הרע יותר בבגדי קשת מאשר הייתי כשלבשתי את הגלימה הלבנה, אם לכך מתכוון אתה."
"הלא רק עברת מחבורה לבנה אחת למשניה," אמר איילוורד. "אך בשם עשר אצבעותיי! מוזר לי לחשוב כי רק לפני זמן קצר, בנשור העלים האחרונים מעל העצים, הלכנו יחד מלינדהרסט. הוא, אליין, כה עדין, כנערה, ואתה, ג'ון, כמו עגל אדמדם, גדול איברים, שצמח, תפח לו, יתר על המידה, והנה כאן הנכם, עוזר אביר מלא חיות וקשת מלא און, יותר מכל מי שעבר פה בדרך מבורדו ואליה, בעוד אני נותרתי סמקין איילוורד הזקן, לא השתניתי, מלבד שנוספו עוד חטאים לנשמתי, ונגרעו מטבעות מארנקי. אך מעולם לא שמעתי, ג'ון, מהי הסיבה שבעטיה עזבת את ביולי."
"שבע סיבות היו לי," אמר ג'ון, לאחר משבה עמוקה. "והראשונה היא שהם סילקוני משם."
"חי אמונתי! רעי, אם כך אין צורך בשש הסיבות האחרות ויכול אתה להשליכן לכל השדים והרוחות! הרי בסיבה זו די לך וגם לי. רואה אני כי אנשים נבונים, מנוסים וזהירים הם שם בביולי. הא! מלאכי, מה נושאת את בכלי חרס זה שלך?"
"חלב, אדוני רב הערך," השיבה נערת איכרים שעמדה בצד דלתה של בקתה ובידה קנקן. "האם תחפצו, נכבדי, כי אביא לכם שלושה גביעי קרן מלאים?"
"לא קטנה שלי, אך הנה לך מטבע של שני סו, בשל לשונך האדיבה והנעימה ובשל פניך היפות. חי אמונתי! יפה היא. רוצה הייתי להישאר ולדבר עמה."
"לא, לא, איילוורד," קרא אליין. "סר נייג'ל ימתין לנו, והוא ממהר."
"אמת, אמת, חברי לנשק! ברכות פרדה לך, יקרה, mon coeur est toujours a toi [1]. גם אמה אישה נאה היא. ראה, הנה שם, חופרת היא בצד הדרך. חי אמונתי! פרי בשל מתוק הוא אף יותר. בוקר טוב לך, גבירתי היפה, מי ייתן וישמור עליך האל! האם אמר סר נייג'ל היכן ימתין לנו?"
"במארמנד או באיגוויון. הוא אמר בפרוש כי לא נוכל לעבור על פניו ולהחמיצו, שכן רק דרך אחת היא."
"אכן, ודרך שמכיר אני כפי שמכיר אני את כל קצווי מחוז מידהרסט" אמר הקשת. "שלושים פעמים נסעתי עליה, הלוך ושוב, ובשם מיתר קשתי! רוצה הייתי לשוב בה עמוס יותר מכפי שאני בלכתי בה. את כל רכושי נטלתי עמי לצרפת בארנק, ופרד משא נשא את רכושי בשובי ממנה. ברכת האל על האיש שהכריז מלחמה בראשונה! אך ראו, שם, במורד הגיא, כנסיית קרדיאק היא זו, ותוכלו לראות את הפונדק, שם ביכן ששלושה עצי צפצפה מתמרים להם מאחורי הכפר. הבה נלכה שם, שכן קובעת יין תחזק את לבנו לדרך."
הדרך התפתלה בינות לאדמות הכרמים, ואלה השתרעו למרחק, לצפון ולמזרח, זרועות מגדלים של טירות ובתי כפר מאוגדים יחדיו, כולם נראים בברור באור יום החורף הבהיר. לימינם שטף נהר הגירון, לעבר הים, סירות ודוברות מנקדות את מלוא רוחבו. מהעבר השני השתרעו הכרמים ומעברם, מחוז לאנדס, חולי ושומם, חלקו מכוסה שיחים נמוכים וחלקו שדות בור, והוא מתמשך ברצף עד הגבעות התכולות שנמתחו מתחת לקו האופק. מעבר להן ניתן היה לראות את שפל נהר הגירון, את מגדלי סנט אנדרה וסנט רמי המתמרים מעל אדמת השפלה. וממולם, בין עצי הצפצפה, נראתה העיירה קרדיאק, חומותיה אפורות, בתיה לבנים ועשן תכלכל מעולה מארובותיה.
"הנה, כאן "הטלה הזהוב", אמר איילוורד, כשהשלושה הובילו את סוסיהם אל הפונדק המסויד כולו לבן. "הו, מה כאן!" המשיך, והכה בקת חרבו על הדלת. "מוזג, בעל הפונדק, בן בלייעל שכמוך, שים לב, מארה על אבריך מלאי העצלות! הא! מישל! האוויר צובט בקורו, ואנא ממך אליין, זכור דלת זו ושים לב אליה במיוחד, שכן יש לי סיפור אודותיה."
"אמור לי חבר," אמר אליין לבעל הפונדק אדום הפנים ומלא הגוף, "האם אביר ועוזרו חלפו כאן לפני כשעה?"
"לא אדוני, לפני שעתיים. האם מתכוון אתה לאיש קטן קומה, שעינו חלשה ושערו דליל, ומדבר הוא ברכות ובלחש דווקא כשצריך לירוא ממנו?"
"זה הוא." ענה אליין. "אך תמהני כיצד יודע אתה את נוסח דיבורו בכעסו כן תמיד רחב לב הוא ורב חסד עם הכפופים אליו והפחותים ממנו במעמדם."
"יבורכו הקדושים! לא אני הוא שהכעסתיו." אמר מישל.
"ומי אם כך?"
"האציל הצעיר דה קרספינגי מסאטונג'', אשר במקרה היה כאן, וניסה ללעוג לאנגלי בראותו שאיש קטן קומה הוא ופניו שלוות. ובאמת, אביר טוב זה גילה סבלנות שכן ראה שדה קרספינגי צעיר לימים הוא ודבריו נאמרו מטיפשותו וראשו הנבוב והריק, על כן אך גמע את יינו כשהוא ישוב על האוכף, מבלי לתת דעתו ללשון המקשקשת של הנער.
"ומה ארע אחר כך, מישל?"
"ובן, אדונים נכבדים, קרה שהאדון דה קריספינגי, מאחר שאמר דבר זה או אחר, וזכה בצחוקם של משרתיו העיר על הכסיה שהאביר נשא על כובעו ושאל אם מנהג האנגלים הוא לשאת על ראשיהם כפפת קשת כה גדולה. בשם האל! מעולם לא ראיתי אדם יורד מעל סוסו כה מהר כפי שעשה זאת האנגלי המוזר הזה. עוד המילים על שפתיו של הצעיר כבר עמד לצדו, כמעט נוגע בו בפניו, ובדברו נשם על לחייו. "סבורני, אדוני הצעיר" אמר ברכות, מביט אל תוך עיניו, "שעתה, בהיותי קרוב יותר אליך יכול אתה לראות בברור שאין זו כפפת קשת". "אולי לא" השיב דה קרספינגי ושפתו רועדת. "וגם איננה גדולה כלל, אלא למעשה קטנה עד מאד" המשיך האנגלי. "קטנה מכפי שסברתי" השיב הנער והביט מטה, שכן האביר קבע עליו את מבטו החודר והוא לא יכול לעמוד בו. "ויתכן לפיכך שכסיה זו יכולה להשתיך לגבירה הנאווה והחביבה שבכל נשות אנגליה" אמר האנגלי, "אכן, יכול להיות" השיב דה קרספינגי והטה את פניו הצידה. "לי עמי יש עיניים רכות וחלשות, וקרה שחשבתי דבר שראיתי לדבר אחר, אמר האביר, קפץ על אוכפו ודהר מכאן, עוזב את דה קרספינגי ניצב ליד הדלת ונושך את ציפורניו. הא! בשם משת הפצעים הקדושים! הרבה לוחמים שתו מייני אך אף לא אחד מהם היה לרוחי כמו איש אנגלי נמוך קומה זה."
"חי ניצב חרבי! הלא אדוננו הוא זה, מישל," אמר איילוורד, "ועל כן אל לנו להתמהמה. הנה לך ארבע מטבעות, ויהיה האל בעזרך! קדימה, רעים! דרך ארוכה לפנינו."
בדהרה נמרצת עזבו הרעים את קארדיאק ואת בית המרזח, וכך חלפו על פני סנט מקייר, חצו את הנהר במעבורת וחלפו, מצד הגדה שמעבר, על פני לה ראול, סנט באזיל ומארמאנד, ועדיין בהק הנהר באור השמש ונהר הנוצץ באור השמש מתפתל לימינם ועל שתי גדותיו מזדקרים עצי הצפצפה הקרחים שעליהם כבר נשרו עם בוא החורף. ג'ון ואליין רכבו בדממה, אך כל בית מרזח, פונדק, בית חווה או טירה, העלו באיילוורד זיכרונות על אהבה, על פשיטות, או על ביזה, אותם סיפר בדרכו רבת החן:
"הנה העשן העולה מבאזאס, בצדו השני של נהר הגירון," אמר. "שלוש אחריות היו שם, בנותיו של נפח, מפרזל פרסות לסוסים, וחי עשר אצבעות אלה! יכול אדם לדהור ביום אביב מעלות השחר ועד רדת הערב ולא לראות נערות כאלה. מארי, גבוהה ורצינית, בלאנש, קטנת גוף ועליזה, ואגנס כהת השער, זו שעיניה היבטו בכך וחדרו בעדך, כמו חצים חדים שנמרחו שעווה. ארבעה ימים שהיתי שם, והייתי מאורס לכל השלוש, שכן לא יכלתי לבחור באחת על פני אחותה ולגרום לקנאה ביניהן. אך למרות כל דאגתי לא היה זה בית מלא שמחה בסופו של דבר, וסברתי כי מוטב שאצא לדרכי. ושם, הנה זו טחנת הקמח של לה סוריס. פייר לה קרון הקשיש, בעליה של טחנה זו, היה איש רעים להתרועע עמו, ותמיד היה לו כסא ודבר מאכל לקשת יגע. היה זה גבר שהשקיע מאמץ בכל אשר עשה, אך עבד קשה מדי כשטחן עצמות להוסיפן לקמח, הביא על עצמו מחלה, וברוב שקדנותו מת.
"אמור לי אייוורד," שאל אליין, "מה לא היה כשורה בדלת הפונדק, כשביקשת ממני לתת דעתי אליו?"
"בשם האל! נכון, כמעט ושכחתי. מה ראית על הדלת ההיא?"
"חור רבוע ראיתי, דרכו, ודאי, יכול בעל הפונדק להציץ החוצה כאשר איננו בטוח מי בזהותם של הנוקשים בדלת."
"ושם דבר אחר לא ראית?"
"שמתיי לב כי מתחת לחור הזה הייתה שריטה עמוקה בעץ, כאילו מסמר גדול היה נעוץ שם."
"וזה הכל?"
"כן."
"אם היית מביט מקרוב היית רואה כתם על העץ. הפעם הראשונה שראיתי את רעי לנשק, סימון השחור, צוחק, הייה לפני דלת זו. הפעם השנייה ששמעתיו צוחק הייתה כאשר הרג עוזר אביר צרפתי בידיו החשופות, שכן הלה היה חמוש בפגיון ואילו הוא היה ללא נשק."
"ומדוע זה צחק סימון השחור לפני דלת הפונדק?"
"סימון הוא אדם קשוח ומסוכן כשהוא שתוי. ובשם ניצב חרבי! הוא נולד למלחמה שכן אין בו כל מתינות או מתיקות כלל. הבעלים של פונדק זה, "הטלה הזהוב" היה אז אדם בשם פראנסוא גורוואל, שלבו היה נוקשה מאגרופו. מספרים כי לקשתים רבים בשובם מהקרב נמזג יין שבו הושמו עשבי רפואה להרדימם, וכאשר נפלה עליהם תנומה הופשטו מכל רכושם על ידי גורוואל הלה. ולעת בוקר אם היה הקשת מתלונן היה מוכה ונזרק מהפונדק שכן גורוואל היה איש חסון ומשרתיו רעי לב ומוצקי גוף כמותו.
הדברים האלה הגיעו לאוזניו של סימון כשהיינו בבורדו יחד, והוא ארגן שנרכב לקארדיאק יחדיו, ובידינו חבל קלוע, ולהלקות את גורוואל כפי שמגיע לו. רכבנו קדימה, אך כשהגענו ל"טלה המוזהב" כבר ידע גורוואל על בואנו ועל מטרת ביקורנו אצלו, על כן הייתה הדלת נעולה ומוברחת ולא ניתן היה להיכנס לפונדק. "הכניסנו נא, אישי הטוב גורוואל" צעקתי, אך כל אשר יכולתי לשמוע מעבר לדלת היה, שאם לא נפנה לדרכנו, ירה בנו חץ דרך חור הריבוע הקבוע בה. "ובכן, אדוני גורוואל," אמר לבסוף סימון, "הרי זו ברכת ברוך הבא אומללה ומצערת, שהרי רכבנו כל הדרך רקק כדיי ללחוץ את ידך". "יכולים ללחוץ את ידי מבלי להיכנס," השיב גורוואל. "וכיצד נעשה זאת?" שאל סימון. "שלחו את ידיכם מבעד לחור שבדלת" השיב. "לא אוכל, שכן ידי פצועה היא" אמר סימון, "וגם גדולה היא בשל היותה חבושה מכדי שתעבור בחור." "ין הדבר צריך לעכב מכם לשוב לבורדו," אמר בעל הפונדק שביקש להיפטר מאיתנו בכל מחיר. "העבר אלי את ידך השמאלית." "אך יש לי דבר לתיתו לך, גורוואל," אמר סימון. "מהו הדבר?" שאל גורוואל. "קשת אנגלי שהה בפונדקך בשבוע שעבר, שמו היו מנות'ברן," "נוכלים רבים שהו כאן," אמר גורוואל. "אך זה, מצפונו הציק לו שכן נותר חייב לך ארבעה עשר מטבעות כסף שכן שתה מיינך ולא שילם עבורו. כדי לכפר על חטאו ולשחרר את נשמתו מחטא זה ביקשני לתת לך את הסכום הזה כשאעבור על פני פונדקך." ובכן, גורוואל היה איש תאב בצע ועל כן שלח מיד את ידו מבעד לחור שבדלת כדי לקבל את המטבעות, אך סימון, שהיה ערוך ומוכן ופגיון בידו, מסמר את ידו לדלת. "הנה שילמתי את חובו של האנגלי, גורוואל," אמר סימון, ורכב משם בצחוק עז עד כי כמעט ונפל מאוכפו, מותיר את האיש השפל ממוסמר לדלת. זה ספורו של החור הרבוע בדלת הפונדק ושל סימן השריטה העמוק שהבחנת בו. ושמעתי כי מאותו היום זכו קשתים אנגלים ביחס ראוי יותר בבית המרזח של קארדיאק. אך, ראו נא, מי זה שבצד הדרך?"
"ראה כי אי קדוש הוא זה." השיב אליין.
"ובשם הצלב הקדוש! חפצים מורים עמו." אמר ג'ון. "מהם שברי אבנים אלה, ופיסות העץ, והמסמרים החלודים הערוכים לפניו?"
האיש ליו דברו ישב כשגבו נשען על גזעו של עץ דובדבן ורגליו פשוטות קדימה, ונראה כמי שתנוחתו נוחה לו. על ירכיו היה מונח לוח עץ שעליו פזורים כפיסי עץ ושברי אבנים ולסנים, כלל אחד מונח לו יחידי, כשם שפורש הרוכל את סחורתו. לבוש היה בגלימה ארוכה, אפורה, ולראשו כובע רחב, אפור אף הוא, מוכתם בכתמי הזמן והימים, ומשוליו מנדנדות שלוש קונכיות. כשהתקדמו לעברו ראו כי בא בימים הוא וכי עיניו לטושות כלפי מעלה וגונם צהבהב.
"אבירים ואדונים יקרים," קרא בקול גבוה ומקוטע, "אבירים נוצרים ראויים, האם תרכבו על פני ותנטשוני, צליין בא בימי שכמוני, כך, עד כי אמות ברעב? ראייתי נצרבה בחולות המדבר של הארץ הקדושה, ולא בא אל פי אפילו קרום לחם קרום לחם לא בא לפי גביע יין לא לגמתי מזה יומם תמימים."
"בשם ניצב חרבי! אבי," אמר איילוורד, כשהוא מביט באיש ברוב עניין, "פלא הוא בעיני שאבנטך איננו מרווח כלל אלא צמוד אליך, אם אכן כה מעט שמת בבטנך מזה שני ימים."
"זר נדיב וטוב לב," השיב הצליין, "מבלי משים אמרת דברים הגרומים לי צער רב בשמעי אותם. אך אינני יכול להאשימך, שכן בטוח אני שלא הייתה לך כוונה להעציבני או להזכיר לי את סבלי וייסורי. אין זה ראוי כי אלהג את אשר נשאתי וסבלתי אך אומר לך, שכן הבחנת בכך, כי עובי ועגלגלות מותני הם תוצאה של חולי המיימת שנפלה עלי כשנפזתי יתר על המידה בדרכי מביתו של פונטיוס פילטוס אל הר הזיתים."
"הנה לך, איילוורד," אמר אליין ולחייו סמוקות, "מענה זה יצנן את לשונך המתפרצת. כיצד זה יכלת להכאיב לאיש קדוש זה להתעורר שוב זה, אדם שנשא וסבל כה רבות, ועשה את דרכו עד לקברו הקדוש של ישו?"
"יכני השטן באלם!" צעק הקשת מוכה חרטה עזה; אך גם אליי וגם הצליין הרימו את ידיהם לעצרו.
"סולח אני לך אחי היקר," צפצף העיוור. "אך, דבריך שנאמרו היו הגרועים מכל מה שניתן לאמר עלי."
"לא אומר עוד דבר," השיב איילוורד; "אך הנה מטבע עבורך, ומבקש אני את ברכתך."
"והנה מטבע נוסף," אמר איילין.
"ועוד אח," הוסיף ג'ון.
אך הצליין העיוור דחה את הצדקה שביקשו להעניק לו. "יהרה אווילית!" צעק, מכה על חזהו בידו הכהה והגדולה. "יהרה אווילית! כמה זמן יעבור לפני שאוכל למגרה? הנגזר עלי שלא אוכל לכבוש אותה? הו, כמה חזקים הם כבלי הבשר וכמה קשה הדבר להכניע א הנפש! מוצאי, ידידי, מבית אציל ורב מעלה ועל כן אינני יכול לגעת במטבעותיכם אפילו כדי להציל את עצמי ממוות."
"אבוי, אבי," אמר אליין, "כיצד יכולים אנו, אם כך, לסייע לך?"
"ישבתי לי כאן, בצד הדרך, כדי להוציא את נשמתי," אמר הצליין; "אך במשך שנים רבות נשאתי בארנקי את הדברים היקרים האלה שרואים אתם מונחים לפני, וחשבתי כי חטא הוא שסודי יימחה עמי. על כן, עלה בדעתי, כי אמכור אותם לעובדי הדרך הראוים הראשונים שיחלפו על פני וכך יהיה לי די כסף כי להגיע לביתה המקודש של גבירתנו מרוקאמאדור, שם מקווה אני ינוחו עצמותי הזקנות לנצח."
"מהם אוצרות אלה, אבי? שאל ג'ון. "אינני רואה אלא מסמרים חלודים, שברי אבן וכפיסי עץ."
"חברי," השיב הצליין, "כל מטבעות הזהב והכסף שבמדינה זו יכולים להוות מחיר הודן עבוד חפצים אלה שלי. מסמר זה," המשיך בדבריו כשהוא מסיר את כובעו מעל ראשו ומפלבל בעיניו העיוורות, "הנו חפץ שבאמצעותו יכול אם להבטיח את גאולתו. קיבלתיו, יחד עם פיסת עץ זו שנלקחה מהצלב האמיתי, מצאצאו, בן הדור העשרים וחמישה של יוסף הרמתי, שעדיין מתגורר בירושלים, בריא ושלם, אף כי לאחרונה החל לסבול משלפוחיות ממוגלות. אכן, יכולים כולכם לסמן את סמל הצלב על חזותיכם אך אנא, אל תנשמו על המסמר הה או תגעו בו בידיכם."
"והעצים והאבנים, אב קדוש?" שאל אלאיין שהוא מביט אחוז מורא בשרידים המקודשים ונשימתי מהירה ונרעשת.
"פיסת עץ זו נלקחה מהצלב האמיתי, וזו מתיבתו של נח, וזו, השלישית, ממשקוף דלת מקדשו של המלך החכם באדם, שלמה. אבן זו ידוּ על סטפן הקדוש ושתי האבנים הנותרות נלקחו ממגדל בבל. כאן, הנה זה חלק מטהו של אהרון וקבוצת השיער הזו שייכת לנביא אלישע."
"אך אבי," אמר אלין, "הנביא אלישע קר היה ובשל כך השתלחו בו הילדים הרשעים ההם."
"נכון כי לא היה לו שער רב," השיב הצליין במהירות, "ועל כן שריד זה הנו יקר פי כמה וכמה. אדונים נכבדים וראויים, בחרו לכם חפץ מאלה, והעניקו לי תמורתו על פי מצפונכם. הרי אינני רוכל ולא הייתי נפרד מחפצי אלמלא ידעתי כי קרוב אני לקבל את גמולי, זה הגמול הניתן לאדם על צדקתו אחר מותו."
"איילוורד", אמר אליין כולו נרגש, "הרי זו הזדמנות שרק מעטים זוכים לה פעם נוספת בימי חייהם. חייב אני להשיג את המסמר, אעניקו למנזר של ביולי כדי שכל בני האדם באנגליה ילכו שמה, להות ולהתפלל."
"ואני אטול לי את האבן מהמקדש," אמר ג'ון. "מה לא תיתן אמי היקרה בעבור הזכות לתלותה מעל מיטתה."
""אני אקח את מטהו של אהרון," אמר איילוורד. "כל רכושי בעולם הוא חמישה פלורינים, ואתן ארבעה תמורתו."
"והנה עוד שלושה," אמר ג'ון.
"ועוד חמישה," הוסיף איילין. "אב קדוש, הנה מעניק אני לך שנים עשר פלורינים שהנם כל אשר יש ביכלתנו לתת, למרות שיודעים אני היטב מה פעוט הוא הסכום הזה עבור נפלאות שכמו אלה שתה מוכר לנו."
"יהרה אווילית, שכחי בלבי!" צעק הצליין, מכה עדייין על לוח לבו. "כלום לא תתירי לי לכופף פעם אחת את גווי וליטול סכום עלוב זה המוצע לי בעבור כל מאמצי חיי. תנו לי פסולת מתכת זו וטלו את השרידים יקרי הערך, ואנא, מבקש אני מכם כי בעדינות תטפלו בהם, ובמורא, שאם לא כן עדיך יהיה לי להישאר כאן ולמות בצד הדרך."
הרעים הסירו את קסדותיהם נטלו בהתלהבות את חפציהם החדשים, היקרים, והמשיכו בדרכם, כשהם עוזבים את הצליין יושב בצד הדרך, בצל העץ. הם רכבו בדממה, אוצרותיהם בידיהם, כמעט אינם מאמינים כמה שפר עליהם גורלם שהפכם לבעלים של שרידים מקודשים כאלה שכל מנזר וכנסייה בעולם הנוצרי היו שואפים לכלול בבעלותם. כך רכבו, מלאי גיל, עד אשר בקרבת העיר לה מאס, נפל מסמר מפרסת סוס של ג'ון, ומה רבה הייתה שמחתם על כי מצאו בדרך גם נפח אשר בוודאי יוכל לתקן את הנחוץ תיקון. איילוורד גם סיפר לנפח על מזלם הטוב אך כשראה הנפח את השרידים המקודשים פרץ בצחוק רם כשהוא מכופף כולו מעל לסדן עליו עמל, ידו מהודקת לצד גופו ודמעות הצחוק זולגות מעיניו על לחייו המפויחות.
"אדונים נכבדים," אמר, "איש זה רמאי ונוכל הוא והשרידים שמכר לכם מזויפים הם, ורק לפני שתי שעות היה כאן. המסמר שמכר לכם נלקח מתיבת המסמרים שלי, ואשר לעץ ולאבנים הרי הנה, כאן בחוץ תוכלו לראות ערמות כפיסי עת ואבנים שמהן נטל לו לכליו."
"לא, לא יתכן," קרא אליין, "איש קדוש הוא" אשר עלה לרגל לירושלים ואף חלה במימת כאשר רץ מביתו של פונטיוס פילאטוס להר הזיתים."
"על כך אינני יודע," אמר הנפח, "אך יודע אני כי האיש עטוי הגלימה האפורה וחבוש בכובע הצליין היה כאן לפני זמן מה, וישב שם, למטה, על גזע עץ, סועד את לבו בבשר פרגיות ולוגם מקנקן יין. אז ביקש ממני לתת לו כמה מסמרים, מלא את אמתחתו באבנים והלך לו לדרכו. הבט במסמרים אלה, ראה אם אינם זהים למסמרים שנתן לכם."
"יושיענו האל!" זעק אליין, מבועת. "האם אין גבול לרשעותם של הבריות? הרי נדמה כה צנוע, איש בא בימים אשר בחוסר רצון נטל את כספנו, ולמעשה, נבל ונוכל. במי יכולים אנו לבטוח? למי יכולים אנו להאמין?"
"ארדוף אחריו," אמר איילוורד, ועלה על אוכפו. "בוא אליין, עוד נלכדהו טרם שתהיה פרסת סוסו של ג'ון מוכנה."
הם דהרו יחדיו, ובחלוף זמן קצר ראו את הצליין הולך לאטו לפניהם. הוא פנה לעברם למשמע פרסותיהם וניכר בבירור כי איננו עיוור כלל, שכן מיד החל לרוץ בשדה לעבר היער, שם לא יוכלו לרכב בעקבותיו. הם זרקו לעברו את השרידים ושבו לנפחייה כשארנקם קל משהיה, בממון, ונפשותיהם באמונה.
[1] צרפתית: תמיד יהיה לבי עמך