פרק שלושים ואחד: ובו יסופר איך עמדו גיבורינו מול תוקפיהם בטירת ווילפרנש

בהדרכתו של עוזר האביר הצרפתי עשתה החבורה את דרכה במורד שני מסדרונות צרים. הראשון היה ריק, אך בראשו של השני ניצב איכר, זקיף, שהתחלחל למראיתם וצעק בקול רם לעזרת חבריו, "עצרו בעדו או שנאבד!" קרא דו גסקלין והחל לרוץ, כאשר מיתר קשתו הגדולה של איילוורד זמזם כמיתר נבל, והאיש נפל על פניו, אבריו מתעוותים. כחמש פסיעות ממקום נפילתו נראתה דלת צרה, כמעט חדשה למראה, שהובילה אל החצר הפנימית של הטירה. מעברה נשמעה המולה של צעקות,צריחות, נאצות, וצחוק רם וגס, עד כי גם מי שלב איתן לוׂ היה נרתע מלהסיר את המחסום השביר והיחיד שהגן עליהם.

" למגדל השמירה!" אמר דו גסקלין, בלחישה חדה, נוקשה. "שני הקשתים בראש, הגבירה במרכז, ועוזר אביר מכל אחד מצדדיה, ואנו, השלושה, במאסף, נכה את מי שינסה להתקדם לעברנו. עתה! פתחו את הדלת, וינצרנו האל במשמרתו הקדושה!"

למשך מספר דקות נראה היה כי יוכלו להשיג את מטרתם ללא סיכון, כה מהירים ושקטים היו בְּנוּעָם. הם כבר הגיעו למחצית חצר הטירה לפני שאיכר גדל קומה, אחוז תזזית, ניסה לעצור בעדם. אולם האיכרים שעמדו עתה בדרכם הוכנעו ומי שניסה לרדפם נהדף בנשקם של שלושת האבירים. הם עשו את דרכם לעבר דלתו של מגדל השמירה, ללא פגע, ועוזר האביר הכניס את המפתח הגדול למנעול.

"הו אלי!" קרא, "הלא אין זה המפתח הנכון."

"לא המפתח הנכון?"

"סכל שכמוני, אוויל טיפש! זה המפתח לשער הטרה; השני פותח את שער המגדל. חייב אני לשוב ולהביאו!" הוא סב על עמדו, בכוונה לשוב לאולם ממנו הגיעו, אך באוה שנייה פגעה בו אבן משוננת שהוטה לעברם על ידי איכר שרירי שחשש להתקרב פן יוכה בחרב, והוא נפל שדוד על האדמה.

"מפתח זה טוב דיו עבורי!" אמר ג'ון מהורדל. הוא הרים אבן גולה והשליכהּ אל השער בכל עצמת כוחו. המנעול רטט,העץ התנפץ, וגם האבן נשברה לחמישה רסיסים, אך חבקי הברזל עדיין החזיקו את הדלת נעולה. ג'ון התכופף, נעץ את כפות ידיו מתחת לשער, ומשיכה מאומצת אחת, משך את השער כולו, על העץ, והברזל, מתוך הצירים. השער התנודד והתנדנד, עד כי נפל כולו קימה, וג'ון תחתיו, בין ההריסות; והחבורה מיהרה להיכנס אל האכסדרה המקושתת, האפלולית, שתוביל אותם למקום מבטחים.

שערי עץ מחוזקים בחבקי ומוטות ברזל מימי הביניים

"במעלה המדרגות, טיפן" קרא דו גסקלין. "עתה, רעים, סובו ונהדפם אחור!" המון האיכרים געש פנימה כנחשול בעקבותיהם, אך שני להבי החרבות הנאמנים ביותר באירופה הבריקו והבזיקו במעבר הצר וארבע גופות נפלו על הסף. השאר, נסוגו, ועמדו בקשת מול הדלת הפתוחה, חורקים בשניהם ומנערים את ידיהם מול החבורה. גופתו של עוזר האביר הצרפתי כבר נגררה על ידם ונקרעה לגזרים. שלושה או ארבעה מהם חילצו את ג'ון מתחת לשברי הדלת, אך הוא התנער, עמד על רגליו, החזיק איכר בכל אחת מידיו, ומיעך את שניהם זה בזה בעצמה כה רבה, עד כי נפלו חסרי הכרה. הוא שחרר את עצמו מידיהם שלשני האחרים שניסו לאחוז בו, בבעיטות ובמהלומות, ותוך דקה ניצב עם שאר בני החבורה בכניסה למגדל.

אך מצבם היה בכי רע, עד כדי ייאוש. האיכרים נאספו כולם אחוזי תאוות נקם, ובתוך חומות הטירה, וסביבותיה, היו לפחות ששת אלפים מהם. ללא נשק של ממש, מורעבים, כמעט עד מוות, היו אלה אנשים נואשים, אשר לא חששו כלל מסכנה; שהרי, מהו המוות שיש לירוא ממנו או להימנע ממנו, כדי לדבוק בחיים כמו חייהם? להם הייתה הטירה, והלהבות השואגות פרצו מבעד לחלונות, רוטטות מעל שני הצריחים שמשני צדי החצר. משני הצדדים שטפו הלהבות מחדר לחדר, ממיצד למיצד, לעבר מגדל השמירה הפנימי. ששת הגברים, והגבירה האחת, עמדו מול שצבא של אויבים מולם, כשחגורת אש מאיימת לעטפם; אך כמה מהם היו מאומנים לקרב וידעו לעמוד מול סכנה, וכה נבונים ולמודי חרב, עד כי למעשה לא היה המצב מסוכן עבורם כפי שנדמה. אומץ, יכולת למצוא פתרונות מהירים,יצירתיות: כל אלה נבעו גם מהידיעה כי אן להם מוצא ופיתרון, אלא יכולותיהם שלהם להישען עליהם, לנוכח מספרם האב של רודפיהם, בעוד הלהבות הצהובות שולחות את אורן החיוור על מראות המוות שלפניהם.

"יש מקום רק לשניים על כל מדרגה, אם נרצה להניף את חרבותינו בחופשיות," אמר דו גסקלין. "האם תעמודד עמי, סר נייג'ל, על המדרגה התחתונה. הלילה תלחמנה צרפת ואנגליה יחדיו. סר אוטו, אנא ממך, עמוד מאחורינו עם עוזר האביר שלך. הקשתים יוכלו לעלות גבוה יותר, ולירות מעל ראשינו. כמה הייתי רוצה שיהיו שריונותינו עלינו עתה, סר נייג'ל!"

"לעתים קרובות שמעתי את רעי היקר לי, סר ג'ון שנדוס, אומר כי אל לו לאביר, לעולם, גם כשהוא אורח, להיפרד משריונו. אך הרי אם נחלץ מהמצב, יעניק לנו חסרונם של השריונות כבוד נוסף. ובנוסף, יש לנו יתרון עליה, שהרי אנו יכולים לראותם מול להאור והם כמעט שאינם יכולים לראותנו. נראה לי כי הם מתכנסים לקראת מתקפה."

"אם אך נוכל לרתקם כאן, בקרב," אמר האביר בן בוהמיה, "כי אז הלהבות יזמנו לנו לעזרה כל איש אמיץ וראוי במדינה, אם יש כאלה."

האם חושב אתה, אדוני האציל רב החסד," אמר אליין לסר נייג'ל, "כי מכיוון שמעולם לא פגענו באנשים אלה, או התווכחנו עמם, או גרמנו לריב בינינו. האם לא ייטב לנו לנסות להִדַּבֵּר עמם, ולו למען הגבירה, בהגינות, שמא נוכל להגיע עמם להסכם מכובד?"

"לא, לא, בשם פול הקדוש!" קרא סר נייג'ל. "אין זה עולה בקנה אחד עם כבוד מעמדי, ולעולם לא יאמר כי אביר אנגלי היה נכון לשאת ולתת עם אנשים ששחטו גבירה ואיש דת קדוש."

"מוטב לשת ולתת עם עדר זאבים טורים," אמר האבייר הצרפתי. "הה! בשם הגבירה דו קסקלין, בשם איבו הקדוש, למען איבו הקדוש!"

וכששאג כך את קריאת הקרב שלו, המוני האיכרים שהתאספו לפני הקשת השחורה של השער החלו להתקדם בריצה ששיגעון וייאוש מהולים בה, כדי לכבוש את מעלה המדרגות אל המגדל. הובילו אותם שני מנהיגים. האחד היה איש קטן קומה, פניו כהות, שזקנו קלוע לשתי צמות, והשני איש גבוה יותר, שחוח כתפיים, ובידו אלה כבדה זרועה מסמרים. הראשון פסע אך שלושה צעדים וכבר הכה בו, בחזהו, אחד מחציו של איילוורד, והוא נפל משתנק חנוק על הסף. השני המשיך להתקדם והצליח לחדור בין סר נייג'ל ודו גסקלין, ולרוצץ את גולגולתו של האביר בן בוהמיה במכה אחת של נשקו הכבד והמסורבל. למרות שלוש מכות חרב שפגעו בו המשיך להיאבק וכמעט עלה בידו לפרוץ מעלה טרם נפח את נשמתו ונפל על המדרגה. בעקבותיו הגיעו כמאה איכרים נזעמים, גלים גלים השליכו עצמם בכוח מול חמשת החרבות שעמדו מולם. הדיפה, חיתוך ודקירה, מהר ככל שניתן ליד לפעול ולעין לראות. השער נערם גופות, ורצפת האבן הפכה חלקלקה מדם. קולו העמוק של דו גסקלין, קולות שריקת נשימתם של ההמונים התוקפים, קול רעש המתכת, קול חבטת הגופות בנופלן, וקול שוועת המוכים, כל אלה יצרו המולה איומה כזו, שבשנים הבאות היה אליין שומע לעתים בשנתו. אך, לאט, ובזעף, נסוג ההמון. מבטים מזרי אימה נשלחו אחור, וכתריסר גופות נותרו מוערמות בכניסה למגדל, אותו ניסו לשווא, לכבוש.

"הספיק להם, לכלבים," אר דו גסקלין.

בשם פול הקדוש! נראה כי יש ביניהם כמה רבי תושייה ואומץ," אמר סר נייג'ל. "יש שם כמה גברים שאם היו נולדים למשפחה בעלת מעמד רם יותר היינו יכולים לקדם בקרב עמם את מעמדנו ולזכות בכבוד. ואפילו כך, היה זה תענוג לראותם. אך מה הדבר הזה אשר מובילים הם אותו קדימה?"

"אשר יגורתי בא לנו," נאנח דו גסקלין. "הם יעלו אותנו באש, מכיוון שאינם יכולים לנצחנו. ירו ישר אליהם, קשתים! שכן חי איבו הקדוש! חרבותינו הטובות לא תועלנה לנו הפעם."

כשדיבר, עשו דרכם בריצה לעברם תריסר גברים, כל אחד שפוף מאחרי ערמה של זרדים וענפים, להגנה. הם הניחו את משאם בערימה גדולה אחת מול השער והחלו לזרוק לעברה לפידים בוערים. העץ כנראה נטבל בשמן, שכן תוך שניות ספורות החלה החבילה כולה לבעור באש לוהטת, ולהבה צהובה, לוחשת, לחכה את ראשיהם של בני החבורה, והדפה אותם במעלה המדרגות, לקומה הראשונה של המגדל. ואך הגיעו שמהּ, החלו לוחות הרצפה לבעור גם הם. לוחות יבשים, אכולי תולעי עץ, שכל שביב ניצוץ עליהם הפך ללהבה עזה, חונקת. האוויר נמלא עשן, והחמישה עשו דרכם בקושי לגרם המדרגות שהוביל לראש המגדל.

המראה שנגה לעיניהם מרום המגדל היה מוזר ומפתיע. תחתם, השתרעה שלווה הארץ, המישורים והיערות העבותים, נעימים למראה באור הירח הרך, הכסוף. לא נראו כל סימנים כי עזרה מתקרבת, לא אור ולא תנועה. אולם במרחק נשמע קולל צלצול עמום של פעמון, נישא באוויר החורף. תחתם וסביבם בערה האש, שואגת ומבעבעת משני צדי החצר הפנימית, אפילו בעודם מביטים, שני הצריחים הפינתיים קרסו בקול נפץ מחריש אוזניים, וכל הטירה הפכה לגוש חסר צורה, להבות כמו זרמו מכל פתח ועשן עלה מכל חלון וחרך. המגדל הגדול והשחור עליו ניצבו עתה, עלה מִיָּם התׂהו כאי מקלט בלב סערת האש, אך קולות הפיצוח שנשמעו תחתם בישרו רעות, והעידו כי לא יעבור זמן רב וגם מגדל זה יבָּלע בין העיים. לרגליהם השתרעה החצר הפנימית, מלאה בהמון האיכרים, רוקדים, פניהם מלאי הזדון, הפראיים, מופנים מעלה, לעברם; מניעים את ידיהם המאוגרפות, שיכורים משפך הדמים ותחושת הנקם. צעקות מעלות תיעוב וצחוק מבעית עלו מקרבם, בראותם את פניהם של הניצולים האחרונים מבין אויביהם מביטים מטה לעברם מרום גג מגדל השמירה. הם הוסיפו לערום עצים סביב בסיס המגדל, ופזזו, יד ביד, סביב המדורה, צועקים את החרוזים השבורים שמזה זמן רב הפכו לסיסמתם של כל מי שכונה "ז'ק[1]", בלעג, על ידי בני האצולה ובני המעמדות החופשיים:

Cessez, cessez, gens d'armes et pietons,

De piller et manger le bonhomme

Qui de longtemps Jacques Bonhomme

Se nomme.[2]

קולותיהם הדקים, הצווחניים, עלו על קול שאגת הלהבות ויפוץ האבנים, כיללת עדר זאבים הרואים קרוב, מולם, את טרפם ויודעים כי עתה עליהם ללכדו.

"חי ניצב חרבי!" אמר איילוורד לג'ון, "חושבני כי לא נראה את ספרד במסענו זה. מלא שמחה אני על ששמתי את כסת הנוצות שלי ושאר חפצי יקרי הערך אצל האישה הטובה ההיא, בלינדהרסט, שתוכל עתה לעשות בהם שימוש. יש לי עוד שלושה עשר חיצים ואם אחד מהם יעוף ולא יפגע בבשר, כי אז, חי קול מתיחת מיתר קשתי! ראוי אהיה לגורלי המר. החץ הראשון מכוון לזה המתהדר בשמלת המשי של הגבירה. בשם האל, הישר הוכה! אף כי כרוחב כף יד מתחת למקום אליו כיוונתי. עתה לעבר הנבל המחזיק בידו חנית ועליה ראש כרות. הה! כחוט השערה דייקתי הפעם, ג'ון. כשעיני נכונה, מיטיב אני לירות במטרות נעות שנבחרות בלי משים מאשר מטרו קבועות בשדה או על פי כללי נוקשים. והנה, גם אתה פגעתי היטב, ג'ון! הנבל נפל אל תוך האש. אך אנא ממך, ג'ון, שחרר את המיתר בעדינות, אל תצבוט אותו בידך, שכן צביטה כזו תטיל דופי גם במעשיהם של קשתים טובים ומנוסים."

בעוד שני הקשתים ממשיכים לירות על ההמון תחתם, דנו דו גסקלין וגבירתו עם סר נייג'ל על מצבם חסר התקווה.

"סוף מוזר הוא זה עבור אדם שראה שדות קרב רבים, מוכי מוות," אמר האביר הצרפתי. "עבורי כל סוד מוות הוא, אך המחשבה על גבירתי המתוקה מנשים, היא שמרגשת אותי."

"אנא, ברטראנד, אינני יראה את מוות יותר ממך." אמרה היא. "בקשתי היקרה מכל היא ששנינו נמות יחד."

"היטב השבת, גבירה רבת חסד!" קרא סר נייג'ל. ובטוח אני כי גבירתי שלי, רעייתי החביבה, הייתה עונה דברי דומים. אם אכן יבוא עתה קצנו, הרי שהייתי בר מזל עד מאד שכן חייתי בעידן שבו ניתן לזכות בתהילה כה רבה, והכרתי בני מעלה עזי לב רבים, אבירים ונכבדים. אך מדוע זה מורט אתה את שרוולי, אליין?"

"אם נא אשא חן בעיניך, אדוני האביר רב החסד, הנה, שם בפינה יש שתי שפופרות ברזל, וכדורים רבים כבדי משקל, ויתכן כי אלה הם התותחים ואבני הקלע שלהם, עליהם שמענו כה רבות."

"בשם איבו הקדוש! נכון הדבר," קרא סר ברטראנד, אץ לעבר המגרעות בקיר המגדל שבהן ניצבו שני צינורות מעוצבים כמשפכים, מגושמים, עשויים מעשה טבעות עבות. "תותחים הם אלה, וגדולים הם, ויכולים אנו לירות בהם כלפי מטה."

"לירות? אומר אתה?" קרא איילוורד בבוז, שכן הסכנה והכורח אינם תמיד שווים בקרב בני המעמדות. "כיתד יכול אדם לכוון בעזרת הצעצועים לאווילים האלה, וכיתד יכול הוא לקוות לגרום בעזרתם לנזק כלשהו?"

"אראה לך," השיב סר נייג'ל; "הנה כאן הקופסא של האבקה, ואם תרימנהּ עבורי, ג'ון, אוכל להראות לך כיצד להשתמש בו. קרבו הלום, ראו את המקום שבו מכונסים רוב האנשים, ליד האש. עתה, איילוורד, הטה את צווארך כעגור וחזה באשר, כשיצאנו לקרב בראשונה, הוערך כמעשייה שמספרות הנשים הזקנות. שים את המכסה והדקהו, והשלך את הקופסא אל האש!"

שאגה מחרישת אוזניים, אור תכול, והנה, המגדל הרבוע, האדיר, רעד מיסודותיו, ונע אנה ואנה כקנה סוף ברוח. נדהמים וסחרחרים נאחזו כולם במעקות וחומות הגן, וראו את האבנים האדירות, ואת הקורות הבוערות, ואת הגופות המושחתות, מושלכים מעבר לה באוויר. כאשר עמדו שוב על רגליהם, מתנודדים, נטה המגדל כולו על צדו, עד כי בקושי יכולים היו לעמוד יציבים בשיפוע שנוצר, בהביטם מטה, מעבר לשפת החומה, על ההרס הנורא שנוצר על ידי הפיצוץ. שכן ארבעים יארדים סביב השער, השחירה האדמה מדמויות מתפתלות וצורחות בכאב, אשר נאבקו לשווא לקום, ונפלו סביב, עיוורות, חרוכות, אש אוחזת בבלואיהם. מעבר למעגל זה של מוות, עמדו רעיהם, אחוזי תימהון ומבולבלים, בורים ביראה מהמגדל השחור, ומהאנשים שלא ניתן לראותם, אשר מהם חרדו עתה כשהתקווה נגוזה מלבבותיהם.

"תקיפה , דו גסקלין!תקיפה!" קרא סר נייג'ל . "בשם פול הקדוש! הם חלוקים בדעתם. תקיפה מהירה ואמיצה תבריחם." הוא שלף את חרבו בדברו, וירד כחץ שלוח במורד המדרגות, כשארבעת עמיתיו בעקבותיו. הו, אלי!" אמר, "אבדנו!"

תותחים מימי הביניים: למעלה: תותח משנת 1449 ; למתה: תותח משנת 1480

"מה קרה?" קראו ההולכים בעקבותיו.

"הקיר נפל פנימה, המדרגות חסומות, והאש עדיין משתוללת תחתנו. בשם פול הקדוש! רעים, לחמנו בגבורה ועמדנו במערכה בכבוד, וניתן לאמר, במלוא הצניעות, כי עשינו את חובתנו, אך חושבני כי עתה נשוב אל הגבירה טיפן, ויחד נאמר את תפילותינו, שכן מלאנו את תפקידנו בעולם הזה, והגיע המן כי נתכונן לעולם הבא."

המעבר הצר היה חסום באבנים גדולות ממדים שהיו פזורות ללא סדר אחת על גבי השנייה, ובין הסדקים עלה, חלחל, עשן תכול, מחניק. הפיצוץ הפיל את הקיר כלפי פנים והמעבר היחיד שבו יכולים היו לרדת, נחסם. מאה רגליים מעל הקרקע, כבשן בוער מתחת לרגליהם, המון צמא דם סובב אותם; אכן נדמה כי לא יוכלו לחמוק ולהציל את נפשותיהם. לעיטם, עלו שוב אל גג המגדל, אך כשיצאו מתוך גרם המדרגות רצה לעברם הגבירה טיפן, ונטלה את בעלה בזרועו.

"ברטראנד," אמרה, "השקט והאזן! שמעתי קולות אדם שרים יחדיו בלשון זרה."

הם עמדו כך, חסרי נשימה, בדממה, אך לא שמעו דבר, למעט שאגת הלהבות והמולת אויביהם.

"לא יתכן, גבירתי," אמר דו גסקלין. "הלילה הזה הכה בך כהלום קורנס על ברזל, חושיך מתעתעים בך. מי האנשים שימצאו כאן, בארץ זו, אשר ישירו בלשון זרה?"

"הו!" צעק איילוורד, קופץ לאוויר ומנענע בזרועותיו, ופניו מלאות גיל. "חשבתי כי שמעתי זאת לפני שירדנו, ועתה שומע אני שנית. ניצלנו, רעים, בשם עשר אצבעותיי אלה! ניצלנו! הרי זה שיר הלכת של החבורה הלבנה. הסכיתו!"

כשאצבעו המורה זקורה, וראשו נטוי, עמד והקשיב. לפתע, הגיע קול עמוק, גובר והולך ומלא חיות של מקהלת שרים מתוך החשכה. מעולם לא נשמע קול, עדין ונבחר ככל שיהיה, מתוק יותר לאוזניהם של השישה, שם, על גג מגדל השמירה, כשם שנשמע השיר הזה, בלשון הסקסונית הלא מעודנת:

"נשתה יחדיו,

לחיי נוצות האווז האפורות,

ולחיי הארץ בה התעופף לו האווז אפור הנוצה"

"הא! חי ניצב חרבי!" צעק איילוורד, "הרי זה שיר הקשת העתיק והאהוב של החבורה. הנה 200 מהם באים, נערים עזים מכל מי שאי פעם מתח את מיתרה של הקשת. שמעו אותם, כמה כוח בשירתם."הלוך וקרוב, עלה עתה בברור מתוך הלילה, קול מקצב הצעדה העליז:

" מהי קשת?

הקשת נעשית באנגליה,

מעץ טוב, מעץ טקסוס,

העץ ממנו עשויות הקשתות האנגליות.

יש אנשים חופשיים

האוהבים את עץ הטקסוס

ואת האדמה עליה הם גדלים.

מהו מיתר?

המיתר עשוי באנגליה.

מיתר קשה, עמיד,

זה המיתר שאוהבו הקשת,

הבה נרים כוסית

לפשתן האנגלי,

ולארץ שבה נטוו חוטיו.

מהו החץ?

החץ נחטב באנגליה,

חץ ארוך וחזק,

דוקרני, ונאמן לשולחו,

לכן נשתה יחדיו

לחיי נוצות האווז האפורות,

ולחיי הארץ בה התעופף לו האווז אפור הנוצה.

מהו גבר?

הגבר שגדל באנגליה,

הקשת, זה האיש החופשי,

הנערים מהעמקים ומהגבעות,

לחייך ולחייך,

לחיי הלבבות הנאמנים,

ולחיי הארץ בה חיים בעלי הלבבות הנאמנים."

"שרים הם עליזות רבה," אמר דו גסקלין, "כמו הולכים הם לחגיגות."

"כך נוהגי הם כשיש עבודה לבצעה."

"בשם פול הקדוש!" אמר סר נייג'ל, "סבורני כי הגיעו מאוחר מדי, שכן אינני יכול למצוא דרך שבה נוכל לרדת מהמגדל הזה."

"הנה באים הם, בעלי לבבות הזהב!" צעק איילוורד. "ראו, נעים הם עתה מהצללים. עוברים הם את האחו. הנה הם מעבר לחפיר. השלום לכם, רעי לנשק! השלום לכם ג'ונסון, אקלס, קוק, הוורד, בליי! התראו הנה גבירה רבת חסד ונאה ושני אבירים אמיצי לב עומדים לפני מוות נורא."

"מי הוא זה שם?" קרא קול עמוק מלמטה. "מי הוא זה המדבר בלשון האנגלים?"

"אני הוא זה, נערי הקשיש, אני, סמקין איילוורד מהחבורה; והנה גם מפקדכם, סר נייג'ל ורינד, ועוד ארבעה פה אתי, כולנו ערוכים להצלות כמליחים המגיעים מהמזרח."

"אררוני אם לא חשבתי לי כי זה סגנון דיבורו של סמקין איילוורד," אמר הקול, ובין השורות עלתה תכונה ונשמעו לחישות. "בכל מקום שבו מהומות שם ימצא סאמי, בלב לבם של הדברים. אך מי הם אלה, הנבלים רעי המראה העומדים על המעברים וחוסמים את דרכנו? למלונותיכם שובו! אספסוף שכמוכם! מה זאת, התעזו להביט אל עינינו? שלפו חרבותיכם נערים! הכו והצליפו בהם, אל תבזבזו את חציכם על נבלים ונמלטים מהחוק שכאלה."

רק מיעוט של רוח קרב נותרה בלב האיכרים, המומים עדיין מהפיצוץ, מופתעים מאבדותיהם ורפי ידיים בשל הגעתם של הקשתים הלוחמים. תוך רגעים ספורים ברחו כולם לבתיהם עשויי הזרדים שביער, והותירו לשמש הבוקר לעלות על החורבה מוכתמת הדם והמפויחת, אשר רק לפני לילה אחד הייתה טירתו הנפלאה של מי שהכתר מינה לחלוש על אוברן. האור החיוור במזרח הווריד כאשר הקשתים התאספו סביב מגדל השמירה וטיכסו עצה כיצד לסייע לנצורים עליו ולהצילם.

"אם היה לנו חבל," אמר אליין, "הנה, אחד הצדדים עדיין לא עלה באש, ונוכל להחליק לאורכו."

"אך כיצד נשיג חבל?"

"תחבולה עתיקת יומין היא זו," אמ ראיילוורד. "הי! ג'ונסון, השלך אלי חבל כפי שעשית במופרטואה, בימי הקרבות."

הקשת אפור השער אליו פנה איילוורד נטל חבלים מרעיו, וקשרם זה לזה, כשהוא מהדק היטב את הקשרים, ומתח את החבל. עתה, קבע את מוט קשתו ומדד את מלוא ארכו של הצל שהטילה הקשת על האדמה.

"אורך צלו של מוט קשת בן שש רגליים הוא שנים עשר רגליים," אמר, ספק רוטן ספק מדבר עצמו. "צלו של המגדל הוא שישים צעדים. חבל בן שלושים צעדים יספיק ומעבר לכך. הכך רצועה נוספת, ווטקין! עתה, משוך בקצה כדי שהכל יהיה בטוח. כך! עתה מוכן הוא עבורם."

"אך איך יגיעו עדיו?" שאל קשת צעיר עמד לידו.

"התבונן ולמד, צעיר בעל ראש טיפש," נהם הקשת הוותיק. הוא נטל שרו ארוך מנרתיקו, וחיזק את קצהו האחד אל חץ.

"המוכן אתה, סאמקין?"

"מוכן חברי."

"קרוב אליך, אם כך." ובמשיכה קלה שילח את החץ מעלה, כך שנפל על האבנים, כרגל ממקום עמדו של איילוורד. קצהו של החץ היה קשור בבטחה לחבל וכך, תוך זמן קצר התנדנד לו חבל מצדו של המגדל, זה שעדיין לא בערה אש בקרבתו או מצדו הפנימי. את הגבירה טיפן הורידו כשעניבה קשורה מתחת לזרועותיה, וכל החמישה החליקו מטה במהרה, לקול מצהלות מחלציהם.

[1] במקור: סיסמתם של ה Jacquerie, כלומר של האיכרים שכונו כך ושל המרד שנקרא בשם זה, מרד ה"ז'אקים".

[2] צרפתית: חדלו, חדו, נושאי הנשק וכל עוברי האורח, (חדלו) לעשוק ולבזוז (לטרוף) את "ג'ק האיש הטוב" (האיכר), מי הוא זה שנקרא "ז'ק אישי הטוב".