פרק עשרים ושבעה: ובו יסופר איך רוג'ר "עקום הרגל" הועבר לגן עדן

דרכם של סר נייג'ל וחבורת לוחמיו מבורדו לעיר קאהור, דרך עמק נהר לוט

הערב כבר ירד לפני שהגיעו שלושת הרעים לאגויון. כאן מצאו את סר נייג'ל לורינג ואת פורד, ששכרו כבר חדרים ומקום באורוות של פונדק "המוט האדום", נמים את שנתם על הסדינים שניחוח הלבנדר עולה מהם, לאחר שסעדו את לבם בסעודה דשנה. בפונדק התארח גם האביר סר גסטון ד'אסטל, בן מחוז פואטו, אשר שב זה עתה מליטה, שם לחם יחד עם אבירי המסדר הטווטוני, תחת פיקודו של ראש המנזר של אזור מארינברג. הוא וסר נייג'ל ישבו שעות ארוכות ודנו לעומק במארבים, פלישות מהים או משפכי נהרות, וכיבוש ערים, כמו רוב האנשים שמחייתם וחייהם על מעשי גבורה בקרב. אז נסבה שיחתם על שירי הזמרים הנודדים, והאביר הזר הוציא מאמתחתו ציטרנה[1] עליו פרט נעימות צפוניות כשהוא מלווה את נגינתו בשירה. בקול סדוק וגבוה שר על הילדברנד וברונהילד ועל זיגפריד, גיבורי האפוס "שירת הניבלונגים", ועל יופיה של ארצם של הגרמאנים. סר נייג'ל מצדו סיפר את הרומנסה על סר אגלאמור, האביר שהועמד בניסיונות רבים ומבחני גבורה למען אהבתו[2], ואת הרומנסה על סר איסומבראס[3], שבחר להיות מאושר בימי זקנתו ולא בימי נעוריו, כשהוצעה לו בחירה, ועל כן חי חיי נדודים, מחסור ובדידות, עד הגיעו לחצר השולטאן התורכי, שם מצא את אשתו מימים ימימה והשכיל לשקם את מעמדו ולכנס את בני משפחתו לצדו. וכך, בלילו של חורף ישבו השניים ליד האח ממנה עלו קולות הפצפוץ של עצי הבעירה, משיבים זה לזה בשיר ובסיפור, עד שקריאת התרנגולים התערבה בקולותיהם. ולמכות שלא נח יותר משעה, נראה סר נייג'ל רענן ומלא גיל כהרגלו, כאשר יצאו לדרכם בבוקר, לאחר שסעדו את לבם.

סר איסמובראס מוצא את ילדיו, לעת זקנה, ומלכד את משפחתו John Everett Millais, 1857

סר אגלאמור, איורים לרומנסה על סר אגלאמור, 1564

"סר גסטון הלז איש ראוי הוא," אמר סר נייג'ל לשני עוזריו כשיצאו את פונדק "המוט האדום". "יש לו שאיפות עזות לקדם את מעמדו, והיה מוכן אף להיאבק עמי אלא ששבר את עצם זרועו בשל בעיטת סוס. חש אני חיבה עזה כלפיו הבטחתיו כי משתחלים זרועו אתחרה עמו. אך עלינו עתה לפנות לשמאל, הלא כך?"

"לא, אדוני רב החסד," אמר איילוורד. "הדרך למונטובאן היא מעבר לנהר, דרך קוורסי ואגנווה.

"אכן, איילוורד הטוב שלי, אך למדתי מהאביר הנכבד, שבא דרך האדמות שעל הגבול הצרפתי, כי יש חבורה של לוחמים אנגלים הבוזזים ושודדים ומעלים באש בתים, באזור שסביב ווילפראנש. אין ספק בלבי, מכל העולה מדבריו, שאלה הם האנשים שאנחנו מחפשים אחריהם."

"חֵי ניצב חרבי! אכן רב הדמיון," אמר איילוורד. "על פי המידע המצוי עמנו הם שהו זמן רב במונטובאן, ועתה לא נותר שם דבר בעל ערך. הם כבר היו בדרום, ועתה בוודאי יעשו דרכם צפונה, למחוז אווֵיֱרון.

"נמשיך בדרך זו עד שנגיע לקאהור, ואז נחצה את אדמות הבּוּּר שבקרבת הגבול אל וילפראנש," אמר סר נייג'ל. "בשם פול הקדוש! בהיותנו חבורה קטנה, אין ספק שניקלע להרפתקאות רבות הנאה, אשר תוספנה כבוד לשמותינו, שכן שמעתי שהשלום איננו שורר באדמות שבקרבת הגבול."

כל הבוקר רכבו במורדה של דרך רחבה ומתפתלת, מפוספסת מצלם של עצי הצפצפה. סר נייג'ל רכב בראש עם עוזריו ושני הקשתים רכבו בעקבותיהם כשפרד המשא בתווך. הם עברו על פני אגוויון שעל נהר הגרון, ורכבו עתה לאורך נהר לוט, השלֵו, שהתפתל כחול ורגוע בין הגבעות הירוקות. אליין הבחין כי לעומת אזור גיין, שבו נגלו לעין יישובים רבים ומעט טירות, כאן ראה טירות רבות ומעט בתי מגורים. משני צדי הדרך נחשפו והציצו מבין העצים, חומות אפורות ומגדלי שמירה חמורי סבר שהרווח ביניהם לא עלה על מילים ספורים. גם הכפרים המעטים שחלפו על פניהם היו מכותרים חומות עבות, ואלה העידו על הפחד התמידי מפשיטות פתע המאפיין את אזורי הספר.

מנופי עמק נהר הלוט

פעמיים שעטו לעברם חבורות רוכבים. אלה יצאו משעריהן השחורים של מצודות שעמדו בצד הדרך ועטו עליהם בשאלות קצרות, שהוטחו בהם בכובד ראש: מהיכן הגיעו, אנה מועדות פניהם ומה מטרת שליחותם. קבוצות לוחמים חמושים עשו דרכם על דרך המלך, ועל שיירות פרדות המשא העמוסות סחורה, שנראו לעתים, הופקדה שמירה של לוחמים וקשתים.

"אמנת ברטיגני[4] לא שינתה הרבה בחבל ארץ זה," אמר סר נייג'ל, "שכן האדמות מלאות לוחמים חופשיים שאין להם מפקד ומנהיג. ראו, מגדלים האלה, למטה, בין היער לגבעות, הם מגדלי העיר קאהור, ומעברם, שטחה של ממלכת צרפת. אך הנה ניצב לו אדם בצד הדרך, ומכיוון ששני סוסים לו ועוזר אביר הרי שאביר הוא. אנא ממך, אליין, ברכהו לשלום בשמי ושאל אותו מה תאריו ומה סמלו. יתכן שיש ביכולתי להקל עליו למלא אחר נדר שנדר או אולי גבירה לו והוא מבקש להאדיר את שמה."

צרפת אחרי אמנת ברטיגני שבה הוענקו למלך אנגליה שטחים נרחבים ושלושה מיליון כתרים של זהב עבור שחרור המלך השבוי

העיר קאהור על מגדליה הנשקפים ממרחק

טירת קאהור

"לא אדוני," השיב אליין, "אין הם אלה סוסים ועוזר אביר אלא פרדות ואיש חמוש שומר עליהן. האיש הוא סוחר שכן סחורות מוערמות לידו."

"ברכת האל על קולכם האנגלי והישר!" אמר הזר, שזקר את אוזניו למשמע קולו של אליין,"מעולם לא הגיע לאוזני לחן כה נעים. בוא, נערי ווטקין, העמס את הצרורות על גבה של לורה! לבי כמעט נשבר בקרבי, שכן נדמה לי לעתים כי נטשתי את כל מה שהוא אנגלי מאחור, וחשבתי כי עולם לא אראה עוד את כיכר השוק של נוריץ'". הוא היה איש גבוה, מלא גוף, בגיל העמידה, פניו גסים ואדומים, זקנו האפור קצר, ומגבעת רחבה, כדוגמת המגבעות שחובשים האנשים בארצות השפלה על ראשו על אחורי ראשו. משרתו, גבוה כמוהו, אך כחוש וגרום, הניף את הצרורות על גב אחת הפרדות בעוד הסוחר עלה על גבה של השנייה ורכב לעבר החבורה. כשהתקרב, ניתן היה להבחין כי איש אמיד הוא, ובעל עמדה, שכן בגדיו היו עשויים בד איכותי ומקושטים.

"אדוני האביר," אמר, "שמי דויד מיצ'לדן, סוחר אני וחבר מועצת העיר נוריץ, שם גר אני רק במרחק של חמישה בתים מכנסיית "גבירתנו[5]", כמו שידוע לכל מי שמתגורר על גדות נהר יארֵה. הנה צרורות סחורתי, בדים אשר נושא אני לעיר קאהור, ויקולל היום שבו יצאתי לדרכי זו! מבקש אני ממך, אביר אדיב, הגנה לדרך, לי למשרתי ולבדים שאנו נושאים עמנו, שכן לסכנות רבות כבר נקלענו, וזה עתה נודע לנו כי רוג'ר זה, האביר השודד של קרסי, יצא לשוטט בדרכים כאן, לפנינו. ומוכן אני להעניק לך מטבע נובל של זהב, זה הקרוי מטבע הוורד [6], אם תביאני בשלום ובבטחה לפונדק "המלאך" בקאהור, אך כי סכום זה ישולם לי או ליורשי אם תבוא עלי, או לסחורה שאני נושא, רעה."

"בשם פאול הקדוש!" השיב סר נייג'ל, "אביר אומלל אהיה אם אבקש תשלום מבן מכורתי בארץ זרה. תוכל לרכב עמי וברוך אתה בבואך, האדון מיצ'לדין, וגם משרתך יכול להצטרף ולרכב עם לוחמי."

"ברכת האל על נדיבותך!" קרא האיש. "אם אי פעם תגיע לעיר נוריץ' זכור כי סייעת לחבר מועצת העיר מי'צלדין. איננו רחוקים מקאהור, שהרי רואה אני את מגדלי הקתדראלה באופק, אך כה רבות שמעתי על רוג'ר "מעוקם הרגל", וככל ששמעתי עליו כך גבר רצוני להימנע מלראות את פניו. הו, כמה יגעתי מכל העניין, והייתי נותן מחצית מהוני כדי לראות את גבירתי הטובה, יושבת בשלווה לידי, ולשמוע את פעמוני העיר נוריץ'."

"דבריך אינם מובנים לי," אמר סר ניג'ל, "שהרי מראך כאדם חסון, ואף חרב חגורה על ירכך."

"אך אין היא משלח ידי," השיב הסוחר. "ובטוח אני כי אם אשלחך חנותי אשר בנוריץ' לא תוכל להבחין בין אריג כותנה ארוגה לבין בד קל, גם לא תדע את ההבדל בין קטיפה מגנואה לבד ארוג מהעיר בריגה. שם בוודאי תפנה אלי לעזרה. אך כאן, בצד הדרך הארוכה שבצדיה יערות ואבירים שודדים עליה, פונה אני אליך להגנה, שהרי יכולות אלה למדת וטיפחת."

"אמת בדבריך, אדון מיצ'לדין," השיב סר נייג'ל, ומקווה אני כי אכן נפגע ברוג'ר הלז, שכן שמעתי כי לוחם מיומן הוא, ואדם, שאם תילחם בו תוכל לזכות בכבוד רב."

"אין הוא אלא שודד צמא דם," אמר הסוחר, בבוטות, "ואני מצדי מקווה לראותו מתנדנד מקצהו של חבל תלייה."

"אך אנשים כמותו," השב סר נייג'ל, "הם שמעניקים לאביר האמיתי יכולת לעשות מעשים שכבוד בהם, ולקדם את שמם בעולם."

"אנשים כמותו," השיב מיצ'לדין מניה וביה, "הם כחולדות בעת אסיף החיטה, או עש בעת שערמות הצמר שנגוז מושמות למשמרת. נזק הוא, מכשול בדרכם של כל בני האדם הישרים ורודפי השלום."

"אם סכנות הדרך כה קשות עליך, אדוני חבר מועצת העיר, תמיהה היא בעיני על כי העזת להרחיק כה מביתך."

"ולעתים, אדוני האביר, תמה אני על כך בעצמי. אכן הנני אדם הנוטה לרטון ולהתלונן, אך כאשר מחליט אני לבצע דבר, לא אוותר ולא אסוג אחור עד אשר אבצעהו. יש אדם אחד בקאהור, פרנסואה ווילט שמו, אשר ישלח לי חביות יין עבור צרורות בדי, על כן לקאהור אלך, גם אם כל השודדים בעולם הנוצרי היו עומדים בשורה על הדרך, כמו עצי הצפצפה האלה, שם למטה."

"היטב דיברת, אדוני חבר המועצה! אך איך זה עשית דרכך עד עתה?"

"כשם שהטלה עושה את דרכו לארצם של הזאבים. חמש פעמים היה עלינו להתחנן כדי להמשיך בדרך. פעמיים שילמנו מס לשומרי הדרך, שלוש פעמים היה עלינו לשלוף את חרבותינו, ופעם אחת, בלה ראול, עמדנו, ווטקין ואנוכי, מגנים על צרורות הצמר, והיה עלינו לצאת למתקפה שארכה זמן רב, בה הרגנו את אחד הנבלים ופצענו שניים אחרים. בשם האל! אנשים רודפי שלום אנחנו, אך סוחרים חופשיים אנגלים אנו, ולא ניתן לאיש לפגוע בנו לא באנגליה ולא מחוצה לה. אף אדם לא יטול ממני ולו קומץ פשתן, לא אציל לא ברון לא אביר ולא איש פשוט כל עוד יש בכוחי להניף את חרבי זו."

"וחרב מיוחדת היא," אמר סר נייג'ל. "מהם, סבור אתה אליין, הקווים השחורים האלה המצוירים על הנדן?"

"אינני יודע מהם, אדוני רב החסד."

"וגם אני לא," הוסיף פורד.

הסוחר צחקק לעצמו. "היה זה רעיון שלי," אמר, "שכן החרב חושלה על ידי תומס ווילסון, אמן הכנת הנשק והשריון, המאורס לבתי השנייה, מרגרי. נדן זה עשוי יריעה אחת שארכה יארד שלם, ומסומנים עליו שנתות המציינות מרחק ואלה משמשות לי למדידה, משקלו שתי ליבראות בדיוק ויכול אני להשתמש בו כמשקל להערכת כובד של חפץ זה או אחר."

"בשם פול הקדוש!" אמר סר נייג'ל, "ניכר כי חרב זו כמוך היא, חבר מועצה נכבד, מוכנה לעת קרב כמו לעת שלום. אך בטוח אני כי אפילו באנגליה סבלת מנחת ידם של שודדים ופורעי חוק."

"רק בחגיגות הקציר האחרונות, אדוני האביר, בעשותי את דרכי ליריד של ווינצ'סטר, ליד רדינג, נעזבתי מפני שנחשבתי למת. אך הבאתי את הנבלים לפני השופטים ביריד ועתה לא יפגעו עוד בסוחרים שוחרי שלום."

"נוסע אתה רבות, אם כך!"

"לירידים בווינצ'סטר, בריסטול, סטאורברידג' ולאלה הנערכים בקיץ בעיר לונדון. בשאר ימי השנה תמצאני מרחק חמישה בתים מכנסיית "גבירתנו" שבנוריץ', שם הייתי רוצה, בכל מאודי, להיות עתה, שכן אין כאווירהּ של נוריץ', ואין מים כמי נהר היארֵה, ואף כל יינות צרפת לא ישוו לשיכר של סם יילבסטון הקשיש, בעל פונדק "הפרה האפורה", אך ראו נא, אויה, מהו זה, פרי באושים רעיל תלוי לו על עץ הערמון הזה!"

בדברם, רכבו מעבר לעיקול בדרך והגיעו לעץ עצום שאחד מענפיו העבותים, החומים, צמח לרוחבה של הדרך, כמו הֵצל עליה. ממרכזו של ענף זה היה תלוי אדם, ראשו נטוי בשיפוע מעורר זוועה לעבר חזהו, ובהונותיו כמעט ונוגעות בקרקע. לגופו רק כותונת פשתן ומכנסי צמר כמו אה שנלבשים מתחת לבגדים. לצדו, על תלולית ירקרקה, ישב אדם קטן קומה, בעל ארשת פנים רצינית שלידו ערמת מגילות קלף. האיש היה לבוש בגדים יקרים, גלימתו מעוטרת בפרווה, מגבעתו בצבע ארגמן וקצות שרווליו הרחבים עשויים משי. לצווארו שרשרת זהב עבה וטבעות נצצו על כל אצבעותיו. בחיקו ערמת מטבעות זהב וכסף אותן הטיל, בזו אחר זו, לארנק שהיה תלוי על אבנטו.

"מי ייתן וילוו אתכם הקדושים כולם, נוסעי בדרך טובי לב!" צעק, כשהקרבו אליו. "מי ייתן וארבעת הקדושים מחברי ספרינו הקדושים ינצרוכם! מי ייתן ושנים עשר השליחים יישאוכם על כפיים! מי ייתן וצבא הקדושים המעונים ינחה את רגליכם ויובילכם לאושר הנצחי!"

"רוב תודה על ברכות אלה!" אמר סר נייג'ל. "אך רואה אני, אדוני חבר מועצת העיר, שהאיש התלוי כאן, על פי רגליו, אינו אלא השודד רוג'ר עליו דיברנו. אך ראו, שלט מודבק לחזהו. אנא ממך, אליין, קרא לנו את הכתוב עליו."

השודד המת התנודד לאיטו על הענף ברוח החורפית, על פניו כהות העור טבוע מעין חיוך ועיניו עדיין ניבטות לעבר הדרך שזמן כה רב הטיל על עובריה אימה. על מגילת קלף שעל חזהו נכתב, באותיות גסות:

ROGER PIED-BOT.

Par l'ordre du Senechal de

Castelnau, et de l'Echevin de

Cahors, servantes fideles du

tres vaillant et tres puissant

Edouard, Prince de Galles et

d'Aquitaine.

Ne touchez pas,

Ne coutez pas,

Ne depechez pas[7].

"זמן רב עבר עד שיצאה נשמתו," אמר האיש, "היה ביכלתו למתוח כף רגל אחת לקרקע להיתמך בה, כך שסברתי כי לא ימות כלל. אך עתה, לבסוף, הגיע בשלום אל גן העדן, ועלי להמשיך את חיי כאן על פני האדמה." ובדברו קם ממקומו ועלה על פרד לבן שרעה בצד הדרך ועליו פעמוני זהב וכסף, והצטרף לחבורתו של סר נייג'ל.

"כיצד יודע אתה כי בגן עדן הוא?" שאל סר נייג'ל. "כל הדברים יתכנו וידי האל, אך לבטח, ללא נס, לא הייתי מצפה למצוא את נשמתו של רוג'ר רגל עקומה בין הצדיקים."

"יודע אני כי שם הוא שכן זה עתה העברתיו שמה," השיב הזר כשהוא משפשף את ידיו עדויות התכשיטים בשביעות רצון שלווה. "הרי זו משימתי הקדושה, מחלן[8] אני, משרתם הלא ראוי ושליחם של אלה המחזיקים במפתחות. לב מלא חרטה ועשר מטבעות זהב, תרומה לכנסיה האם, יש בכוחם למנוע את אש התופת. אך לו הוענקה מחיה מהדרגה הראשונה, מחילה המוענקת עבור עשרים וחמש ליבראות זהב, על כל הברכות הכלולות בכך. על כן סמוך אני ובטוח כי לא יחוש את מכאבי גיהינום. הגעתי אליו ממש כאשר קשתי הממונה מטעם השלטון קשרוהו, והענקתי לו הבטחה כי אשאר עמו עד אשר יעבור לעולם שכולו טוב. גם שני מטבעות כתר היו שם יצוקים מעופרת אך לא נתתי לעובדה זו לעמוד בדרכו של האיש לגאולה."

"בשם פול הקדוש!" אמר סר נייג'ל, "אם אכן כוח שכזה לך, לפתוח את שערי התקווה ולנעלם, כי אז ניצב אתה מעל כל בני האדם. אך אם רק טוען אתה לכוח זה, ואין הוא מצוי לך, כי אז סבורני, אדוני, כי תמצא שערים אלה נעולים כאשר תבקש להיכנס בם."

"חסר אמונה! חסר אמונה!" קרא המחלן. "הו, סר דידימוס[9] עדיין צועד על פני האדמה! אך מילים המביעות ספק לא תוכלנה לצקת כעס בלבי, או להביא לשפתותיי דברים מרים, שכן כלום אין אני אלא משרת חסר ערך ודל של מטרה מלאת עדינות נועם ושלווה? כל כתבי המילה האלה שעמי חתומים בחותם האב הקדוש, מרכזו של העולם הנוצרי ועמוד התווך שלו."

"מי מהם?[10]" שאל סר נייג'ל.

"הא, הא!" קרא המחלן, מניד את אצבעו המורה עדוית הטבעת. "מצוי אתה בלב סודות הכנסייה האֵם. דע לך כי שניהם חתומים על כתביי. אלה המאמינים כי אורבאנוס הוא האפיפיור מקבלים כתב מחילה בחתימתו ואלה המבקשים את חתימתו של קלמנט, יקבלוה, ומי שחוכך בדעתו יוכל לקבל כתבי מחילה משניהם, כך שיהיה מוגן ובטוח בכל מקרה. אנא ממך, קנה כתב מחילה שהרי מלחמה עניין של שפיכות דמים היא, והסוף תמיד פתאומי הוא ולא תמיד ני אדם זמן להרהר או התוודות על חטאיו לפני כומר. או אתה, אדוני, שכן נראה אתה כאדם שאיננו בטוח בצדקת דרכו." אמר האיש בפנותו לסוחר מנוריץ' שהאזין לדבריו בחיוך לעגני ובזעף.

"כאשר מוכר אני את בדי," השיב הסוחר, "רשאי הקונה לשקול אותם, למששם ולחוש אותם. סחורה זו שמוכר אתה איננה נראית, ואין כל הוכחה כי אכן ממלאת היא את המובטח. אם יש בן תמותה היכול לשלוט באל וברחמיו יהיה אכן בין המורמים מעם ודמוי האל בעצמו, ולא מישהו עדוי תכשיטים ולבוש משי כאשת תענוגות העושה דרכה ליריד."

"איש רשע וחסר בושה אתה!" קרא המחלן. "איך מעז אתה לדבר כ אל משרתה הלא ראוי של הכנסייה האם?"

"בלתי ראוי באמת," אמר מיצ'לדין. "דע לך כי סוחר אנגלי אני, איש חופשי, ואעז לאמר את אשר עם לבי ואת דעתי לאב הקדוש, האפיפיור, בעצמו, ועל אחת כמה וכמה למשרתם של משרתיו, כמוך."

"איש חסר מעלה, בן למשפחה נקלה ודלת מעמד, נבל שדבריו מתועבים!" צעק המחלן. "מלהג אתה על דברים מקודשים, דברים שבינתך, בינת חזיר הבר שלך, לעולם לא תבין. דברים שנפשך לא תתרומם דיה לתפשם. שקוט, פן אקללך!"

"שקוט אתה!" שאג הסוחר. "ציפור העטה על נבלות שכמוך. ליד הגרדום מצאנוך, כעורב העט על הפגרים. וחיים נעימים חי אתה מִסָּחרךָ זה, לבוש שיראין וענוד תכשיטים לרוב, מרמה את האנשים העומדים לפני מותם למסור לך את פרוטותיהם האחרונות. אין קללתך שווה ולא כלום! עצתי לך היא כי תישאר פה, שכן אנגליה תהיה חמה מדי לאנשים כמוך, כאשר האדון וויקליף[11] יקבל לידיו את העניין ויארגנהו. אין אתה אלא גנב מרושע וזדוני. אתה ושכמותך מוציאים שם רע להמוני אנשי כנסייה החיים חיי טהרה וקדושה. אתה עומד מחוץ לשערי שמיים? נראה אתה יותר כמו מי שניצב נעול מאחורי שערי גיהנום!"

למשמע עלבון צורב הרים הסלחן את יד רועדת, פניו חיוורות מזעם, והחל לשפוך על הסוחר הכועס גידופים ונאצות בשפה הלטינית. זה, מצדו, לא היה אדם שניתן לרפות את ידיו במילים, שכן נטל את חרבו, בעודה בנדנה, והכה את המחלן נמרצות. הלה דרבן את הפרד עליו רכב ונמלט ממטר המלקות שניטח עליו בעוד יריבו רוכב בעקבותיו. כשראה את אדונו נעלם כך במרחק, יצא המשרת, ווטקין, בעקבותיו, והפרד עמוס הסחורה עמו, וכל אלה נעלמו במורד הדרך בקול הדהוד פרסות, עד כי נעלמו במרחק. בר נייג'ל ואליין הביטו זה בזה בתימהון ואילו פורד פרץ בצחוק רם.

"בשם האל!" אמר האביר, "איש זה, דויד מיצ'לדין, חייב להיות אחד מאותם לולרדים[12] עליהם מדבר האב כריסטופר מהמנזר כל כך הרבה. אך ממה שראיתי אין הוא אדם רע כלל ועיקר."

"שמעתי כי לוויליף חסידים רבים בנוריץ'," אמר אליין.

"בשם פול הקדוש! אינני חש חיבה רבה אליהם" אמר סר נייג'ל, "אדם שאיננו מורגל בשינוי אני, ומתקשה לקבלו. אם תיטול ממני את האמונה עליה גדלתי והתחנכתי ואותה למדתי יעבור זמן רב עד שאוכל ללמוד חדשה במקומה. שבב פה ושבב שם והנה נפל העץ. מצד שני רואה אני כדבר מביש את העובדה שאדם נוטל לעצמו את היכלות להעניק ולהסיר את חמלת האל מהבריות כשם שהיינן שם מגופה בחבית ופוקקה כרצונו."

"ואין הדבר כלל," אמר אליין, "חלק מתורת הכנסייה האם, עליה דיבר כה ארוכות. אמת רבה הייתה בדבריו של חבר המועצה."

"אם כך, בשם פול הקדוש! יעשו חשבון זה עם זה," אמר סר נייג'ל. "האשר לי, משרת אני את האל, את המלך ואת גבירתי. וכל עוד יכול אני ללכת בדרך ישרה, דרך של כבוד, הרי שאבוא על סיפוקי: Fais ce que dois—adviegne que peut, C'est commande au chevalier"[13]

[1] כלי נגינה מתקופת הרינסאנס שכנראה התפתח מהציטול של ימי הביניים.

[2] הרומנסה בתרגום לאנגלית מודרנית הרומנסה באנגלית של ימי הביניים

[3] הרומנסה באנגלית של ימי הביניים

[4] האמנה של ברטינגי נחתמה ב 25 במאי 1360, בין מלך אדוארד III והמלך ג'ון II (הטוב) של צרפת. והיא סימנה את סיום השלב הראשון של מלחמת מאה השנים(1337-1453), כמו גם את גבולות השליטה של אנגליה בצרפת ומכאן גם באירופה. האמנה אושרה בקאלה בחודש אוקטובר של שנת 1360. הייתה זו תקופה של שפל וחולשה בצרפת, המלך נלקח בשבי האנגלי וסכסוך פנימי פרץ בחצר בין יורש העצר, לימים המלך שארל V, לבין הבורגנים שבראשם עמד מי שהיה מקורב למלך השבוי, בנוסף פרץ גם מרד איכרים, מרד הז'אקרי, שהממשל התקשה לדכא. כל אלה מצאו ביטוי בהסכם שהעניק לכתר האנגלי שליטה על מחוזות עשירים ושטחי נרחבים מבלי שיהיה כפוף כשליט פיאודל על אחוזות אלה למלך צרפת.

[5] אין כנסיה שנבנתה בימי הביניים עד לתאריך האירועים בספר ואחריהם בשם זה. ר' גם

[6] מטבע ששוויו עלה על הנובל הרגיל אך הוטבע לראשונה רק בשנת 1464.

[7] צרפתית: "רוג'ר מעוקם הרגל: על פי צו של הממונה מטעם השלטון על קסטלנאו, וחברי מועצת העיר קאהורס, משרתיו הנאמנים של הנסיך אדוארד, האמיץ ורב העצמה, הנסיך מווילס, ונסיכהּ של אקוויטיניה, אל תגעו, אל תראו, אל תמהרו".

[8] מלשון מחילה. מי שמוכר כתבי מחילה לכיפור העוונות.

[9] התואר סר המובא פה איננו במקומו ומשמעותו איש נכבד ולא אביר. דידימוס הוא אחד השליחים הידוע בשם תומא (תומס) והוא שהקשה וביקש הבהרות כאשר אמר ישו לתלמידיו כי "הם יודעים להיכן מתעתד הוא ללכת", וגם סרב להאמין כי ישו שב לתחייה ועל כן מכונה הוא "המפקפק".

[10] סר נייג'ל מרמז כאן כי באותה תקופה היו שני טוענים לכס האפיפיורות. לאחר שאפיפיור גרגוריוס XI החזיר את מיקום האפיפיורות מצרפת (אביניון) לרומא, קמו לו מתחרים שהמשיכו לטעון בעיר אביניון לכס האפיפיורות (אנטי אפיפיורים). לאחר מות גרגוריוס XI עלה ברומא על כס האפיפיורות אורבאנוס VI, ובאביניון פעל קלמנט VII כאפיפיור, ולאחריו גם בנדיקטוס XII שגורש מאביניון בשנת 1403 (אך אחריו קמו עוד שלושה "אנטי אפיפיורים" עד אשר השליט האפיפיור מרומא את מעמדו שנית על עולם הנצרות). על אפיפיורות אביניון.

[11] ג'ון וויקליף (1331-138), היה כומר אנגלי ממבשרי הרפורמציה הפרוטסטנטית, שמרדה בכנסייה הקתולית. ויקליף מתח ביקורת על תשלום המס השנתי לאפיפיור שכפה המלך ג'ון על האנגלים למעלה מ-150 שנה קודם לכן בתמורה לתמיכת האפיפיור בו נגד האצילים שדרשו ממנו לקיים את האמנה הגדולה (מגנה כארטה) שחתם עליה ואשר העניקה להם ולעם זזכויות על אדמות אנגליה. וויקליף טען, כי הכמורה חייבת למשוך ידה מכל החזקת רכוש; חובה עליה להיות ענייה ולעסוק בעשיית מעשים טובים. הוא הפיץ את הרעיון כי כתבי הקודש הם קנה מידה קובע ויחידי בענייני דת, וכי כל אדם יכול להיוושע על ידי אלוהים במישרין, ללא עזרת הכמורה. כן האמין, שעל טקסי הפולחן בכנסייה להיות פשוטים וצנועים יותר. כדי לאפשר לאותם אנגלים היודעים קרוא, לגלות בכוחות עצמם את הכתוב בתנ"ך, תירגם את התנ"ך הלטיני (הוולגטה), לאנגלית בת זמנו.

[12] (הולנדית: "אחים עניים") חסידיו של ג'ון וויקליף. כת נוצרית שנוסדה בימי הביניים (1430-1370) בהולנד ובגרמניה והטיפה לחיים תנועים ולצדק חברתי, ויצאה נגד האפיפיורות והכהונה. הלולרדים גם טענו, כי כתבי הקודש הם המקור היחיד לנצרות ושאפו להמציא בידי כל מאמין עותק של כתבי הקודש בשפתו הוא.

[13] צרפתית: "עשה את אשר חייב אתה, ויהי מה, חוק הוא לאביר."