פרק עשירי: ובו יסופר איך מצא גו'ן מהורדל גבר שיוכל ללכת בעקבותיו אל המלחמה

אם איננו יכול לשוב אל ביולי אלא בחלוף שנה, ואם בשובו לאדמות מינסטד, ישסה בו אחיו את כלביו, כי אז נישא הוא עתה בעולם, כעלה ברוח. יכול הוא לפנות לארבע רוחות השמים, אך כל אשר יעמוד נכחו מלא קור ונטול שמחה. אב המנזר עטף מטבע כסף של עשרה כתרים, וטמן אותו היטב בתחתית תיקו, אך אין בכך כדי לסייע לו שנים עשר חודשי תמימים. בכל החשכה שאפפה אותו מצא רק נקודת אור אחת: שני רעיו החסונים, מהם נרד רק באותו בוקר; אם יוכל למצאם שנית, יהיה הכל כשורה. שעות היום אך התקצרו למרות כל אשר ארע לו בשעות האחרונות. כאשר משכים אדם עם קריאת התרנגול, יכול הוא להספיק ולעשות הרבה במשך היום. אם ילך מהר אולי יוכל אפילו להדביק את רעיו לפני הגיעם אל מחוז חפצם. על כן, צא נמרץ לדרכו, ומעת לעת אף רץ על הדרך. ובהלכו נגס מקרום המאפה שנותר לו עוד, מביולי, ושתה ממימי אחד הפלגים. לא היה זה דבר של מה בכך ללכת דרך היערות, שהשתרעו כעשרים מילים ממזרח למערב, ועוד כשישה עשר מילים מצפון, מיער ברמשו, לדרום, עד לימינגטון. אך נקרה מזלו של אליין, והוא פגש איש יערות נושא גרזן על שכמו, שעשה את דרכו למקום אליו הלך הוא. בהדרכתו של זה, חלפו עברו על פני פאתי דרך יער בולדר, על פי עצי המילה והטקסוס עתיקי היומין, על פני יער עצי אשור אדירים, ודרך חורשות נייטסווד צפופי האלונים. אז המשיכו יחדיו, עתה ביתר איטיות, כשהם משוחחים קמעה, שכן מחשבות שניהם נדדו הרחק ממקום הימצאם. איש היערות סיפר על הציד, דיבר על הצמחייה, על הדיה אפורת הראש שקיננה בין השיחים, ועל הכמות הגדולה של מליחים שהובאה לאחד מנמלי הדיג לפני זמן מה. אליין עוד הגה באחיו, בעתידו, ובמיוחד באישה היפה, הנועזת, שהתפרצה כך לחייו, ונעלמה מהם באותה מהירות. כה פזור דעת היה, וכה התארך הזמן עד שהשיב על שאלותיו של היערן, עד כי זה החל לשרוק לעצמו, ובהגיעם לברלי, למקום ממנו משתרעת הדרך לקרייסטצ'רץ', עזבו לנפשו.

יער האלונים של נייטסווד, היום

בדרך זו הלך מקווה לראות את חבריו בכל פנייה וכל פיתול. דרך הכפרים הקטנים הפזורים בפאתי היערות, שעציהם הגיעו עד שפת הדרך. אך מעבר להם, התפרשו אדמות הבתה הקודרות, שצבען החום כמו הוכתם באיים ירוקים של עצים, והן השתרעו למרחב, עד שהגיעו אל פעתיה של יערות נוספים. ענני חרקם זמזמו באור הזהוב של הסתיו, והאוויר היה מלא בקולות הציוץ של בעלי הכנף. שפיריות מוארכות גוף חצו את השביל, או נתלו עליו, כנפיהן השקופות רוטטות וגופיהן זוהרים. פעם אחת ראה עיטם לבן ראש נוסק מעל ראשו, צורח בקול, ופעם עלה המון חוגות חומות מבעד לסבך השיחים, מעופים ורצים בסרבול כשהם קוראים בקול צורם ונפנים בכנפיהם.

גם בני אדם פגש בדרך, פושטי יד, שליחים מושאי איגרות, רוכלים ופחחים נודדים, רובם אנשים שמחי לב היו, ברכתם פשוט, הלצה בפיהם וגינוניהם עממיים. בקרבת שוטווד נפגש בחמישה יורדי ים, בדרכם מפּוּל לנמל סאות'המפטון, חמישה גברים אדומי פנים שקראו לעברו בעגה שכמעט לא הבין, שהציעו לו ללגום מקנקן גדול, ולא הניחו לו לעבור עד אשר טבל בו גביע קטן ושתה מלוא פיו, עד כי כמעט השתנק ודמעות זלגו מעיניו על חייו, כה חריף היה המשקה. בהמשך הדרך פגש גבר חסון ושחור זקן, רכוב על סוס חום, שרשרת תפילות בידו הימנית, וחרב ארוכה משתלשלת ממותניו ומשמיעה קול צלצול בפגעה בדרבנות הברזל שעל נעליו. מגלימתו השחורה, והצלב בעל שמונת החודים שעל שרווליו ידע אליין כי אביר מסדר ההוספיטלרים הוא, אולי מאלה החיים במנזר ההוספיטלרים בבדסלי. הוא הרים שתי אצבעות בעברו על פני אליין בברכת Benedic fili mi![1], אליין את כובעו וקד לפניו, כשהוא מביט בהערצה אל האדם שנשבע להקדיש את חייו למלחמה בכופרים באל. נער מסכן, האמנם לא למד עוד כי בין מי שהאדם הנו באמת, לבין מי שהוא מתיימר להיות, יש פער שרחבו כרוחב שבין רוחות השמיים, והאבירים ההוספיטלרים, שירשו את רוב העושר של קודמיהם, האבירים הטמפלרים, התרגלו לחיים הנוחים במנזריהם, ובוודאי לא שאפו להחליפם באהלי חיילים, או להמיר את יינות מרתפיהם אשר באנגליה במדבריות סוריה. אך יתכן כי הבורות בעלת ערך היא יותר מאשר חכמה, שכן כאשר המשיך אליין בדרכו, הגה בחיים מלאי ההקרבה של האביר הנזיר ואימץ את לבו לקבל את מה שצופן לו עתידו ביתר עוז רוח, דבר אשר לא יכול היה לעשות אם היה יודע כי דעתו של האביר ההוספיטלרי שעל פניו חלף זה עתה, הייתה נתונה ליין מדירה ולצלי בשר צבי, ולא למלחמה בממלוכים או לניצחון בשדה הקרב.

הנזירים האבירים ההוספיטלרים

בהמשך הדרך, כשהגיע לוויוורלי, שוב הפכה הארץ המישורית למיוערת, עננה עלתה מדרום, וקרני השמש זרחו מבעד לחרכים שנותרו בינות לעננים. זרזיף של טיפות גדולות החל לרדת, בתחילה כטפטוף עדין, ואחר כך, בקול שאון, מטר רב עצמה, שהספיג את העצים והשיר את העלים שהצהיבו.

אליין שתר אחר מקום מסתור, הבחין בשיח עבות ורם של צינית, אשר ענפיו המתפרשים לרוחב יכלו להעניק מחסה מהגשם כבית בנוי. מתחת לחופה הירוקה כבר השתופפו שני אנדים, אשר נפנפו בידיהם לאליין, כמבקשים ממנו להצטרף אליהם. כשהתקרב, ראה כי לפניהם שוטחו חמישה מליחים[2] מיובשים, לחם מקמח חיטה ונאד עור מלא חלב, אך הם לא אכלו את מפתם, ונראה כי שכחו מהסעודה שהייתה פרושה ומזומנת להם, אלא היו שקועים בוויכוח, בפנים מאודמות וברוב רוגז. מבגדיהם ניכר כי היו תלמידים נודדים, שכן באותם ימים היו רבים כאלה בכל ארצות אירופה. אחד מהם היה רזה וגבוה, ומראהו כאיש תקוף דיכאון, ומשנהו היה איש מלא גוף, בעל קול רם וכל ארשתו העידה כי איננו מוכן להיקרא אדם שדבריו אינם מהימנים.

"גש הלום, עלם טוב," קרא, "גש הלום Vultus ingenui puer[3]. ואל תיתן דעתך למראהו של בן דודי הטוב. כדברי המשורר הורציוס, בקובץ הסטירות שלו: Foenum habet in cornu[4], אך ערב אני כי איננו מזיק, למרות הכל."

"המעט בגעיותיך, שור שכמוך!" קרא השני. "אם בהורציוס מדובר הרי זוכר אני שורת שיר נוספת: Loquaces si sapiat[5], ומה המשכו? בכל אופן באנגלית משמע הדברים הוא כי אל לא לאדם בעל בינה להתחמק משיחה עם אדם בעל יכולת לפתח שיחה. ועתה, כיוון שכך הוא, אם היו כל בני האדם בעלי בינה, הרי שלעולם לא היית בודד, בן דודי."

"אך מה חבל, דיקון, חוששני כי שיטות החשיבה ההגיוניות שלך רעות הם כידיעותיך בפילוסופיה, או ידיעותיו בלימודי הדת, ויודע האל כמה קשה יהיה לאמר דברים גרועים מאלה על כל אלה. שהרי, ואנא תן דעתך עתה, והענק לי את החופש לאמר, propter argumentum[6], שדברן אני, הרי שאם רמזת קודם לכן כי כל מי שבינה לו יתעלם ממני, ואתה הרי אינך מתעלם ממני, אלא עסוק ברגע זה באכילת מליחים עמי מתחת לענפי שיח צינית, [7]ergo, אין אתה אדם בעל בינה, וזאת אשר החדרתי, ברוב רעש, לאוזניך הארוכות, מאז ראיתי לראשונה את סנטרך השמוט."

"טט, טט!" אמר השני. "לשונך מתגלגלת כגלגל טחנת רוח. שב כאן חבר, וטול חלקך במליח. אך ראשית הבן נא, כי תנאים מסוימים קשורים בכך."

"קיוויתי," אמר אליין, נגרר אחר ההומור של השניים, "כי פת לחם ולגימת חלב יהיו קשורים לכך."

"הקשב לו, הקשב לדבריו!" אמר האיש מלא הגוף. "כי כך הוא, דיקון. ותבונה נערי תכונה מידבקת היא, כגרוד או כמחלה. ואני מפיץ תבונה אל סביבותיי, כהילה. אומר אני לך בן דוד, כי לא יכול אדם להתקרב אלי מרחק של שבע עשרה רגליים מבלי שידבק בו הניצוץ. התבונן במקרה שלך, הרי לא פסע אדם משעמם ממך על פני האדמה, ובכל זאת, במהלך השבוע האחרון, אמרת שלושה דברים שיכולים להחשב כמעניינים במידה מסוימת, ודבר אחד אמרת, ביום בו עזבנו את פורדינגברידג', אשר אפילו אני לא הייתי בוש כי יצא מפי."

"רב לך, קשקשן חסר דעת, הפסק!" ענה לו השני. "החלב, הפת והמליח יהיו לך, חבר, אך חייב אתה להיות השופט בינינו, להיות לשון המאזניים."

"שהרי אם יחזיק במליח, חייב הוא להחזיק במאזניים, מה חכם אתה אח," קרא האיש הנמוך. "אך מבקש אני ממך, איש צעיר, אמור לנו, האם לבלר משכיל אתה, ואם כן היכן למדת? באוקספורד או בפריז?"

"יש באמתחתי מעט השכלה," השיב אליין, בלוקחו מליח, "אך לא הייתי באף אחד משני מקומות אלה. התחנכתי בין האחים של מנזר ביולי."

"פּוּה, פּוּה!" קראו שניהם יחדיו. "איזה מין חינוך הוא זה?"

" Non cuivis contingit adire Corinthum"[8] השיב אליין.

"ראה נא, אחי סטפן, יש באמתחתו גוונים של השכלה וידע," אמר האיש הגבוה, זה שעצבות נראתה על פניו. "תכן כי הוא יהיה השופט הטוב ביותר שהרי איננו נוטה לצד זה או אחר. עתה, חבר, שים לב, העבד את אוזניך כשם שמעביד אתה את לסתך המוצבת תחתן. Judex damnatur[9], הלא מכיר אתה את הפתגם העתיק[10]. הנה לפניך אני, הנושא את שמעו ותהילתו של ג'ון דנס סקוטוס[11], נגד טענותיו המטופשות, נימוקיו והקשיו האוויליים של וויליאם איש אוקהאם[12]".

"ואילו אני," אמר השני, בקול רם, "מחזיק בטענות רבות הבינה והתבונה העילאית של וויליאם הזה, האיש המלומד, מול הפנטסיות שאין בהן כל בהירות או טוהר, של סקוטוס מעורער השכל, אשר תחת ערמות המילים שלו טמונה כה מעט תבונה כטיפת יין גסקוניה בתוך חבית של מי תעלה. אפילו החכם מכל אדם, שלמה המלך, לא יכול לדלות מתוך גיבוב מיליו את משמען.

"בוודאי, לא תצלח לשם כך, גם לא תספיק, חכמתו של סטפן הפגוד," קרא השני. "משול הדבר לחפרפרת הטוענת נגד כוכב השחר משום שאיננה יכולה לראותו. אך הוויכוח שבינינו, חבר, הינו על טבען החמקמק, תמציתן ומהותן, של מה שבני האדם קוראים מחשבות. אני מחזיק בדעתו של סקוטוס כי המחשבה היא האמת המוחלטת של כל הדברים, כמותה כאדים או קיטור או כל שאר דברי החומר שגופנו ועינינו עיוורים להם. שהרי, ראה נא, הדבר אשר יוצר דבר אחר, יוצר עצם של ממש, חייב הוא עצמו להיות דבר, עצם של ממש, ואם יכולה מחשבתו של אם ליצור ספר, כי אז המחשה שהולידה את הספר גם היא דבר מוחשי, כספר עצמו. האם פרשתי זאת? האם הבהרתי זאת?"

"ואני סבור, ומחזיק בדעה," צעק השני, "ועמי גם מורי הנערץ, praeclarus et excellentissimus,[13] שכל הדברים אינם אלא מחשבה. באשר כשחולפת המחשבה ונגוזה, היכן הם כל הדברים, אמור נא לי במטותא ממך? הנה העצים אשר סביב לנו, רואה אני אותם משום שחושב אני אודותם, אך אם אאבד את הכרתי, או אישן, או אהיה שיכור, כי אז, מחשבתי תעלם ממני, ועמה העצים. ומה עתה, בן דודי, האם לא פגעתי בכך בנקודה רגישה וחשופה?

אליין ישב בין השניים ולעס את פת הלחם, בעוד הם מתדיינים מעבר לברכיו, רוכנים קדימה, פניהם נלהבות וידיהם משתלחות כחצים, ככל שמתלהט הוויכוח. מעולם לא שמע דברים כאלה, בשפה כזו, שבה השתמשו הלומדים פילוסופיה: כיצד הגיעו למסקנותיהם ולהבחנותיהם, כיצד היו חילופי הדברים ביניהם, מלאי אש, כיצד הציגו את עמדותיהם, כיצד הקישו מדברים וכיצד תקפו והפריכו את דברי זולתם. שאלה באה אחרי תשובה כחרב המכה על מגן. האבות הקדומים, אבות הכנסייה, בני דורו, כתבי הקודש, הערבים, כולם נשלחו להתנגח איש ברעהו, ועדיין הגשם נטף, ועלי שיח הצינית נצצו רטובים. לבסוף, נראה כי הנמוך שבהם החל לחוש עייפות, שכן החל לאכול את פתו, בעוד יריבו, גאה כתרנגול, שנותר עומד ללא יריב על ערמת אשפה, פרץ בקרקור אחרון ארוך ומסתלסל, של ציטוטים ומסקנות. אז נפלו עיניו על הסעודה המזומנת לו והוא צעק בתדהמה.

"גנב כפול שניים אתה!" קרא, "אכלת את המליח שלי, ואנוכי, לא בא פרור אל פי מאז הבוקר."

"וזו," ענה לו השני, בשלווה, "היא טענתי האחרונה, הכתר למאמצי כולם, האפילוג לדברי, כמו שאומרים הנואמים. שהרי, בן דודי, מכיוון שכל הדברים אך מחשבה הם, כל שלעיך לעשות הוא לחשוב על צמד מליחים, ואחר כך, להעלות באוב רעיונותיך נאד מלא חלב, לשטוף את גרונך בו."

"הנחות מרחיקות ללכת," אמר האחר, "ורק תשובה אחת יודע אני להשיב על כך." ובגחנו אל עבר רעו סטר לו על לחייו האדומות, המלאות. "ואל נא תראה בכך דבר שהוא," המשיך ואמר, "מכיוון שכל הדברים הם אך מחשבה, הרי גם סטירה זו מחשבה היא וניתן להתעלם ממנה."

אך טענה אחרונה זו, לא התקבלה כטענה שיש להלל אותה ל ידי תלמידו של וויליאם איש אוקהם, אשר נטל ענף גדול שהיה מוטל על הקרקע ובישר על כוונותיו, כוונות של ממש, להשתמש בו, בהכותו על קודקוד בן דודו. למרבה המזל היה זה ענף קל ורקוב שהתנפץ כך לאלפי שבבים, אך אליין סבר כי מוטב שייפרד מהשניים להסדיר את ענייניהם לפי חפצם, ומה גם שהשמש זרחה שוב. בהביטו אחור ראה את שני הפילוסופים הנלהבים מנפנפים זרועותיהם וצועקים איש על רעהו, עד כי אבדה דמותם במרחק והם נעלמו מעיניו, כשפנה בהמשך הדרך .

עתה, כשחלף על פני הולמסלי והאחו של ווטון, החל היער שוב להדלדל. שדות דגן נרחבים וכרי מרעה נגלו מבעד לקרעי ירק העצים. פה ושם עמדו בצד הדרך בקתות עץ וחומר שפועלים סתורי שער עמדו נשענים אל קורות דלתותיהם, וחבורות ילדים וורודי לחי רצו אצו בשבילים. מרחוק, בין העצים, יכול היה לראות את קצותיהם של הגגות המשופעים, מכוסי הקנים, של בתי האנשים החופשיים, או את העשן המתמר מארובותיהם, אלה בעלי האדמה בשדותיהם עבדו הפועלים האלה. כך ידע אליין כי הוא נמצא בפאתי קרייסטצ'רץ'. השמש ירדה מערבה, ושלחה את אורה כקרניים מקבילות על פני הארץ הירוקה, מאירה את צמרן הלבן של הכבשים, ומטילה את צלליהן הארוכים של הפרות שעמדו כמו טובעות עד ברכיהן בתלתן השופע. כה מלא לבו שמחה למראה מגדל מנזר קרייסטצ'רץ', מלבין באור המתוק של הערב, וכה עלץ, כאשר, בעיקול הדרך, פגע בחבריו שישבו להם על גזע עץ כרות. לפניהם, על גוש עץ שטוח, זרקו, בזה אחר זה, פיסות רבועות מסותתות של עצם, וכה שקועים היו במעשה עד כי לא הרימו את מבטם בהתקרבו עדיהם. הוא הבחין בפליאה, בהתקרבו, כי הקשת ישב על גבו של ג'ון, חרבו על ירכו של הלה, וכובע המתכת נמצא בינותיהם, על משטח העץ.

" Mort de ma vie![14]" צעק איילוורד, בהביטו בפיסת העצם שבידו. "מעולם לא היה מזלי כה מקולל. תבוא מגפה על העצמות האלה! לא זרקתי זריקה אחת טובה מאז עזבתי את נווארה. אחד ושלוש, קדימה חבר!"

"ארבע ושלוש," צעק ג'ון מהורדל, בסופרו בעזרת אצבעותיו הגדולות, "וזה משמעו שבע. הו, קשת, קסדתך לי היא! ועתה שלוש עבור מעילך!"

"בשם האל!" רטן הקשת, "נראה כי אגיע לקרייסטצ'רץ' בכותנת לעורי." ואז, בהרימו את ראשו לפתע קרא: "הו! בשם כל תפארת ונשגבות השמיים, הנה יקירנו הקטן! ועתה, בשם עשר אצבעותיי, הרי מראה יקר הוא." הוא זינק ממקומו וחיבק את צווארו של אליין, בעוד ג'ון, גם הוא מאושר למראה, אף כי מהסס יותר ונבוך, כסקסוני, עמד מחייך ומדלג משמחה בצד הדרך, קסדתו שזכה בה זה עתה, חבושה הפוך על שערו האדום, הסבוך.

"ההגעת עתה אל מקום חפצך?" שאל הקשת, מחבק עדיין את אליין. "לעולם לא תחמוק עוד מאיתנו!"

"אינני מאחל לעצמי מקום טוב יותר," השיב אליין, ועקצוץ בעיניו בשל קבלת הפנים החמה לה זכה.

"היטב דיברת, נער!" קרא ג'ון, יחד נצא שלושתנו אל המלחמה, וייקח השד עמו את אב המנזר מביולי! אך הנה, רגליך וכל בגדיך מלאי בוץ. ההיית במים, או שמא טועה אני."

"למען האמת, הייתי," השיב אליין, וכאשר יצאו השלושה לדרך, סיפר להם את כל אשר ארע לו בדרכו, כיצד פגש בצמית, כיצד ראה את המלך, כיצד פגש את אחיו, כיצד קיבל זה את פניו, ואת אשר ארע עם העלמה הנאווה. הם הלכו שניהם מצדיו, וכרו אוזנם לדבריו, וכאשר סיים את דבריו, קפץ הקשת על עקביו, והחל לעשות דרכו לעבר המקום ממנו יצאו בבוקר, כשהוא נושם בכבדות.

"מה קרה?", שאל אליין, שאץ להדביקו, ותפסו בשרוול מעילו.

"שב אני למינסטד, נערי."

"ומדוע, בשם התבונה?"

"כדי להעניק מלוא הכף מתכת לבעל האדמות. מה זאת! לגרור עלמה נגד רצונה, בכוח, ולשלח את כלביו בעקבות אחיו! הניחוני ללכת!"

"לא! לא!" צעק אליין, "הרי לא חטפה לבסוף, חזור נא חברי, חזור". וכך, לאחר הפצרות ודחיפות ושידולים, היפנה הקשת שוב ראשו לעבר קרייסטצ'רץ', אך ראשו מושפל היה, עד אשר ראו בדרך נערה עומדת ליד באר מים, שאז שב לו חיוכו והשלום השתכן שוב בלבו.

"אך אתה," אמר אליין, "גם בך חל שינוי. מדוע אין באמן נושא את כלי אמנותו? איה הקשת והחרב והקסדה? ומדוע ג'ון נראה כאיש המלחמה?"

משחק הוא זה שלימד אותי חברנו איילוורד."

"ומצאתיו תלמיד בעל תפישה מהירה מדי," התלונן הקשת. "הוא הפשיטני כמו נפלתי לידיהם של שכירי החרב הצרפתים הבוזזים כל שנקרה בדרכם. אך בשם קת חרבי! חייב אתה להשיבם לי, חבר, פן תמיט קלון על שליחותי, ואני אשלם לך תמורתם את מחירם, טבין ותקילין, כמחיר אשר ידרוש עבורם חרש השריונות."

"קחם, אך אין שום צורך כי תשלם עבורם" אמר ג'ון. "רק חפצתי לחוש את מגעם עלי, שהרי סביר שיהיו לי תכשיטים כאלה תלויים על אבנטי, בשנים הבאות."

" Ma foi![15] נולד הוא עבור חבורת לוחמים!" קרא איילוורד,"מדבר הוא כאחד מבני החבורה, וחושב כמו אחד מבני החבורה. אם כך, אכן אקחם, שאכן, חש אני אי נוחות ללא קשתי הטופחת על ירכי. אך ראו, mes garcons[16], מצד זה של הכנסייה מִּתּמֵר המגדל הרבוע, הכהה, של טירת סולסברי. ואפילו מכאן יכול אני לראות שם, במרחק, את נס האייל האדום של הרוזן."

"אדום על גבי לבן," אמר אליין, בהצילו על עיניו, "אך אם אייל הוא או לא, על כך לא אתחייב. כמה קודר ושחור הוא המגדל. וכמה בהיר ונוצץ הנשק המוצב על החומה! הלא תראה, מתחת לנס, מהבהב ככוכב!"

"אכן, קסדת איש המשמר היא," השיב הקשת. "אך עלינו להמשיך בדרכנו אם רוצים אנו להגיע טרם יורם הגשר לקול תרועת הערב; שכן סביר הוא שסר נייג'ל, כחייל רב מוניטין, מקפיד על משמעת נוקשה וקשוחה בתוך החומות, ולא יתיר לאדם להיכנס אחרי שקיעת השמש."

ובדברו הגביר את קצב ההליכה, ושלושת הרעים התקרבו עד מהרה לעיר שהקיפה את הכנסייה אצילית המראה ואת הטירה הקודרת.

מראה נהר האבון, על רקע קתדראלה של העיר סולסברי, היום

יד המקרה היא שבאותו ערב, סר נייג'ל לורינג, אחרי אשר סעד את לבו לפני רדת הערב, כהרגלו, ואחר אשר דאג לרווחתם של פומרס וקדסאן, שני סוסי המלחמה שלו, ובחן את האורוות, על כל אבוסיהן ועל סוסי הרכיבה הספרדים הקטנים, חמישה היו שם, ושלושת הסוסים ששימשו את הגבירה לרכיבה, והסוס הברטוני, כבד המראה, האפור, ואחר אשר ראה כי מולאו כל צרכיהם, נטל עמו את כלביו, ויצא לשוח לעת ערב. כשישים היו לו, ואולי שבעים, גדולים וקטנים, חקי פרווה ומסובכי שער, לציד איילים, לציד חזירי בר, כלבים למרדף, כלבים לציד זאבים, כלבי מסטיף, אלאונטים, שנודעו ביכולתם לנהוג בעדרי כבשים, כלבים מגזע טלבוט, כלבים מגזע לרצ'ר, כלבי טרייר, כלבי ספנייל, כולם נובחים ומייבבים, לשונם פשוטה מפיותיהם וזנבותיהם נעים כנחשול, וכולם באו יחד כגל גדול בשביל הצר המוביל מהכלבייה אל גדות נהר אבון. שני משרתים לבושי מדים בגון החלודה עמם, קוראים בקול ומקים באוויר בשוטים, הלכו בתוך הערב רב הזה, כטובעים בתוך נחיל של בעלי חיים, כשהם מדרבנים ומנחים ואתם. במאסף, סר נייג'ל עצמו, וגבירתו תלויה על זרועו, הילכו בשובה ונחת, כיאה לגילם ולמעמדם, בעודם מתבוננים, בעיניים מחייכות, בכל המון מתערבל זה שהילך לפניהם. הם עצרו מלכת לפני הגשר, ובהניחם את מרפקיהם על מעקה האבן, עמדו והביטו בדיוקנותיהם הנשקפים בזרם המבהיק כזגוגית, ובדגי הטרוטה שגופם הבריק על פני אבני הקרקעית החומות.

כלבים מגזע אלאונט, איור מהמאה ה 15

ציד חזירי בר בעזרת כלבי מסטיף, אנגליה, מאה 15

תמונת ציד , אנגליה, המאה ה 14

סר נייג'ל היה גבר רזה, נמוך קומה, קולו רק ונמוך, כלחישה וכל מנהגו מתון ועדין. כה נמוך עד כי אשתו, אשר לא הייתה גבוהה במיוחד, הייתה גבוהה ממנו לפחות בשלוש אצבעות. הוא נפצע בימי ראשית הקרבות, כשפיקד על אנשיו של הרוזן מדרבי בקרב ברז'רק. אז רוקן על ראשו כלי מלא אבן גיר בוערת[17], והדבר ניכר בדרך שהחזיק את ראשו והתבונן בדברים כשהוא ממצמץ בעיניו. הוא היה בן ארבעים ושש שנים, אך דרכי החייל, האימונים הבלתי פוסקים, והחיי המסודרים והמאורגנים שחי, שימרו את יכולתו לפעול כאיש צבא, ואת יכולתו לשאת ולהתגבר על לקות הראייה שלו; ומרחוק, בשל עדינות אבריו, נראה מלא חן כנער צעיר. עם זאת, פניו היו שחומים, וגון עורו הצהבהב, כקלף חלק, העיד על חיים תחת כיפת השמיים. זקנו שהיה מחודד, כאופנת הימים האלה, היה זרוע אפור. כל תווי פניו היו עדינים, קטנים, ללא ייחוד כלשהוא, למעט אפו, שהיה קצר ומתעקל מעט, ועיניו שבלטו מתחת לעפעפיו. בגדיו היו פשוטים למראה. כובעו עשוי פרוות בונה בדוגמת הכובעים מארצות השפלה, שבסרטו סמלה של הבתולה מאמבורן, הורד נמוך משמאל, כדי להסתיר את אוזנו השסועה למחצה, בשל מכת חרב של חייל פלמי, בקרב טורנֵי. מעילו העליון, ואברקיו היו בצבע השזיף, וקצות שרווליו הארוכים השתלשלו מעבר לברכיו.נעליו היו עשויות עור אדמדם, עדינות ומחודדות בקצותיהן, אך לא בראוותנות. סביב מותניו חגורת האביר שלו, וסמלו, חמישה וורדים אדומים על רקע שדה של כסף, רקוע בתבונה על האבזם. וכך, עמד האביר, סר נייג'ל לורינד, על הגשר שעל נהר אבון, ושוחח בקלילות עם גבירתו.

מימין: האביר סר נייג'ל לורינג, על פי דיוקן מהמאה מהמאה ה 14, לבוש גלימת מסדר אבירי הבירית; משמאל : סמל האבירות של סר נייג'ל לורינג

קברו של סר נייג'ל לורינג

למען האמת, אם היו נגלים לעיין רק שני הפרצופים של זוג זה, ואיש זר, שאיננו מכירם היה נשאל מי מבין שניהם שייך ללוחם עז נפש, שקנה לעצמו שם ואת חיבת החיילים המחוספסים ולמודי הקרב באירופה, לבטח היה בוחר בפניה של הגבירה לורינג. פניה היו גדולות, רבועות ואדמדמות, גבותיה העבותות מביעות עזות, ועיניה כשל מי שמורגל לעמוד בראש ולהנהיג. גבוהה ורחבת גוף מבעלה. גם לא גלימת המשי השופעת, ושכמייתה מעוטרת הפרווה, לא יכלו להסתיר את תווי גופה חסר החן. היה זה תור הנשים הלוחמות. פעלן של אגנס מדנבר, שנודעה בכינוי "השחורה", של הגבירה, הדוכסית מסולסברי, ושל הדוכסית ממונפורט, נטבעו בזיכרון העם כולו. כשאלה הדוגמאות העומדות לפניהן, היה על נשות הקצינים האבירים האנגלים, להפוך ללוחמות, כבעליהן ממש; ולנהל את טירותיהן, או את הטירות עליהן היו מופקדים בעליהן, בדקדקנות ועל פי סדר ומשמעת, כמצביאים למודי קרב, כשבעליהן נעדרו מהן. משפחתו של הרוזן של סולסברי, חייתה כך בטירתה מבלי לירוא ממתקפה של שייטת ספינות צרפתיות, בעוד הגבירה מרי לורינג אמונה על הביטחון. ובכל זאת, ולמרות כי הכל סברו שעל האישה להיות בעלת לב של חייל; הרי מעטים הסכימו שעליה גם להיראות כחייל. והיו מי שאמרו כי מכל מעשי הגבורה של האביר סר נייג'ל לורינג, היה חיזורו אחרי אשתו וזכייתו בידה, הגדול מכולם.

"אומר לך, אדוני ההגון," אמרה היא, "כי אין זו דרך מתאימה לחינוכה של עלמה: בזים וכלבי ציד, לימוד טקסטים ופריטת שירים צרפתיים על ציטולה, או קריאת רומנסות על עלילותיו של גסטון דה דון, כפי שמצאתיה אמש, והיא מתחזה לישנה, ערמומית שכמוה, בעוד קצה מגילת הקלף מבצבץ מתחת לכר. מהאב כריסטופר מהמנזר קיבלה מגילה זו, כך עונה היא תמיד. וכיצד כל זה יסייע לה כשתהיה לה טירה משל עצמה לנהל, ומאה פיות המבקשים בשר בקר ושֵׁכָר?"

"אכן, ציפורי המתוקה, אכן כך הוא." השיב האביר, בנטלו ממתק מקופסה מוזהבת. "העלמה היא כסיחה צעירה, הבועטת בעקביה ומשקיעה אותם בעפר אך בשל תאוות החיים שבה. העניקי לה זמן, גבירה שלי, זמן."

"אכן, יודעת אני כי אבי היה מעניק לי, לא זמן, אלא חבטה של מקל עץ האלסר שלו, על כתפי. בשם האמונה! אינני מבינה לאן הגיע העולם, כאשר ניתן לנערות צעירות לזלזל כך במבוגרים מהן. תמהה אני על שאינך מתקן את התנהגותה, אדוני."

"אנא, נחמת לבי, מעולם לא הרמתי ידי על אישה, עדיין, ומוזר יהיה אם אחל לעשות זאת בבשרי ובדמי. אישה היא זו שהשליכה את הסיד הבוער לעיני, ולמרות שראיתיה מתכופפת ויכול הייתי למנוע ממנה לבצע את זממה, סברתי כי אין הדבר עולה בקנה אחד עם האבירות בשל מינה."

"אישה חסרת בושה!" קראה הגבירה לורינג, ופכרה את ידיה הגדולות. "אני הייתי מכה בה, אם הייתי שם!".

"ואז, גם אני, אם היית את שם. אך אינני חושב כי צודקת את, וכי יש לקצץ את כנפיה של מוד, אשר משאיר אני בידיך, בעזבי, שהרי, למען האמת, חיי שלום ושלווה לא נועדו עבורי, ואלמלא טוב לבך, אדיבותך וטיפולך המסור בי, לא הייתי יכול להישאר אפילו שבוע. שמעתי כי מדברים על התכנסות לקרב ליד בורדו, שנית, ובשם פול הקדוש, יהיה זה מראה שלא נראה כמותו, אם האריות של המלך, וסמלם של הברונים האדירים של אנגליה ימצאו יחדיו על שדה הקרב מבלי שהוורדים של בית לורינג יתנפנפו אף הם בצדם.

"אכן מזאת יגורתי," קראה היא, ופניה החווירו. "שמתי לב לפיזור דעתך, מבט עיניך היוקד, להתעניינותך המחודשת ברתמות ורסנים. אך הבא נא בחשבון, אדוני האהוב, כי כבר זכית בכבוד רב, וכמה מעט זמן שהינו ביחד, כי נושא אתה על גופך יותר מעשרים צלקות של יותר מעשרים פצעים אשר נפצעת באינספור קרבות. האם לא עשית דייך למען הכבוד והכלל?"

"גבירתי, כאשר אדוננו, אליו אנו כפופים ישירות ולו נאמנותנו, המלך, שגילו כשישים שנה, והברונים, שגילם כשבעים שנה, מוכנים ונכונים לשאת חנית למען אנגליה, אראה כאדם זדוני ובלתי נאמן אם אדבר על העבר. אמת כי עשרים ושבע פעמים נפצעתי. ועובדה זו מעניקה לי סיבות להודות על היותי חי ונושם וכל אבריי שלמים ובריאים. נטלתי חלק בקרבות ומלחמות ופלישות ופשיטות ומארבים וקרבות ימיים לאין ספור, כבשתי עשרים ושתיים ערים, והשתתפתי בכיבושן של שלושים ואחת ערים. הלוא מצער יהיה הדבר, לי וגם לך, שהרי כבודי הוא גם כבודך, אם עתה אוותר אחור, עתה, כשיש לפנינו מעשים הראויים לגבר, לעשותם. בנוסף, חושבני כי ארנקנו ריק הוא, ומנהל האחוזה ופקידיו מרבים להג על החוות הריקות ועל האדמות העומדות בור. אלמלא תפקידי כאחראי על האורוות, ועל הפרשים שהרוזן מסולסברי העניק לי, כמעט ולא היינו יכולים לחיות כראוי למעמדנו. על כן, יקירה שלי, צריך אני לשוב לתפקיד שבו השכר טוב וניתן בו גם לזכות בתשלומי כופר נפשם של שבויים."

"הה, אדוני הטוב," ענתה, ועיניה מלאות עצב ולאות, "חשבתי כי סופסוף אקבלך לעצמי, למרות שאת כל ימי צעירותך בילית הרחק ממני. ובכל זאת, ילווך קולי, יזרזך ויעודדך לזכות בתהילה ובמוניטין, ולא אעכב בעדך בזמן שבו ניתן לזכות בשבח והלל. מה אוכל לאמר, כאשר הכל יודעים כי אומץ לבך לא זקוק לדרבון, אלא להפך, לריסון. ורב כאבי על כי תרכב עתה לקרב, כאביר ותו לא, בעוד שאין בכל הממלכה מי אשר יוכל לטעון כי זכותו לשאת נס מלחמה, ולעמוד בראש יחידת לוחמים אבירים, אלא שאין בידך הרכוש שיאפשר זאת[18].

"ובמי האשם, ציפורי המתוקה?" שאל.

"אין זו אשמה כי אם מעלה, שהרי זכית בסכומי עתק בהיפדות שבוייך, ואתה חילקת מטבעות זהב למשרתים ולקשתים ולנערים המשרתים במשק הבית, עד כי בתוך שבוע אחד לא היה לך די כדי לקנות מזון ומספוא לסוסים. נדיבות לב אבירית היא זו, אך ללא הון לא יכול אדם לשפר את מעמדו."

"טינופת ופסולת!" קרא הוא. "אשר קובע אם יעלה אדם או ייפול הוא אם יבצע את חובותיו, ואם יזכה בכבוד. אם ארכב נושא נס מלחמה, או כאביר פשוט, אם ארכב תחת נס מרובע או משונן, אין זה משנה כלל עבורי, ועוד פחות מכך משום שסר ג'ון שנדוס, הנבחר באביריה של אנגליה, גם הוא אביר פשוט הוא. אך בינתיים, אל תחרדי, יונתי, כי יתכן גם שלא תפרוץ מלחמה כלל, ועלינו להמתין לחדשות. אך הנה שלושה זרים לפנינו, ואחד מהם, כנראה לעיין, חייל שזה עתה שב משדה הקרב. יתכן כי הוא יוכל להעניק לנו מידע על אשר קורה ומתערבל לו שם, מעבר לים."

הגבירה לורינג הביטה מעלה, וראתה באור המתעמעם את שלושת הרעים, ההולכים נכחם במורד השביל, שלושתם מכוסי אבק הדרך ובאותות מסעם, אך משוחחים זה עם זה בערנות ובשמחה. זה שהלך באמצע, היה צעיר ונאה למראה, פניו הנעריים מביעים כנות ויושר ועיניו האפורות, שהביטו אנה ואנה, כמו מצא את המראות סביבו מהנים ולא מוכרים. לימינו פסע גבר גדל מימדים, שערו אדום, על פניו חיוך רחב ונצנוץ של עליזות בעיניו, אשר תפרי בגדיו כמעט ונפרמו, כמו היה אפרוח תאב חיים המבקש לבקוע מביצתו. מצדו השני, ידו השרירית מונחת על כתפו של הצעיר, הלך קשת חסון, שחום עור, ובעל מבט חודר, חרב למותנו וקשתו עשוית עץ הטקסוס על שכמו; פניו הקשוחים, קסדתו שבה שקעים, שריון הטבעות שלו שנכאה בעליל כי למוד קרבות הוא, ושעליו, דהוי, סמל האריה האדום של ג'ורג' הקדוש, כל אלה העידו כמילים פשוטות וברורות, כי אכן הגיע ממקום בו מתחוללים קרבות. הוא הביט בסר נייג'ל, בהתקדמם בשביל, כולו נלהב, ולפתע, בתיתו את ידו מתחת ללוח השריון שעל חזהו, צעד לעברו וקד לגבירה שבצדו.

"את סליחתך אבקש, אדוני רב החסד." אמר, "אך הכרתיך ברגע שבו נח עליך במט עיני, אף כי, למען האמת, ראיתיך חמוש שריון, ולא עוטה קטיפה. את מיתר קשתי מתחתי לידך, במספר אתרי קרב, ברוש ד'ארין, ברומורנטין, במופרטוא, בנוגנט, באוריי, ובעוד מקומות."כ

תיאור קרב רוש ד'ארין, כ"י מהמאה ה 14

"אם כך, קשתי הטוב, שמח אני לברכך בבואך לטירת טווינהאם[19], ובחדריו של מנהל משק הבית תמצא כל אשר תצטרך לו, אתה ורעיך. גם אני מכיר את פניך, אף כי עיני מתעתעות בי עד כי לעתים טועה אני במראהו של משרתי. נוחו קמעה ובואו לאולם המרכזי ושם תספרו לנו את אשר קורה בצרפת, שכן שמעתי כי יתכן שנסי הקרב שלנו ירפרפו בנוע החניתות עלים הם מתנוססים דרומה, להרי ספרד, בטרם תחלוף לה שנה.

"כך שמעתי בבורדו," ענה הקשת, "ובעיני ראיתי כי חרשי השריונות והחרבות עסוקים היו כחולדות בעת קציר החיטה", אך מביא אני לך איגרת מהאביר אמיץ הלב, איש גסקוניה, סר קלוד לאטור. ולך הגבירה," הוביף לאחר הפסקה קצרה, "מביא אני ממנו קופסה של סוכר וורוד מנרבוניה, ועמה כלל ברכותיו, מקרב לבו האצילי, כיאות לאביר המברך גבירה אצילה ונאווה כמוך".

דברים אלה עלו לקשת חסר העידון במאמץ רב ובאו לאחר תכנון קפדני ומדויק; אך יכול היה לוותר על מילותיו אלה, ששינן במאמץ רב, מפני שהגבירה הייתה שקועה באיגרת ומרוכזת בתכנה, ממש כמו בעלה, והם החזיקו בה בינותם, בפינותיה, וקראו בה לאט, גבותיהם מאפילות על עיניהם ושפתותיהם ממלמלות. בעודם קוראים, אליין, שעמד לצדו של ג'ון, במרחק מה, ראה כי הגבירה חוורה ונשימתה נעתקה, ואילו האביר החל לצחוק צחוק רך.

"הלא תראי, יקירה," אמר, "הלא תראי כי לא יטשו את הכלב הזקן במלונה בעת הציד. ומהי חבור הלבנה זו, קשת?"

"ובכן אדוני, מדבר אתה על כלבים," אמר איילוורד; " ואלה הם להקת כלבים חסונים המוכנים לכל ציד, אם רק יהיה להם צייד לקרוא להם להתקדם. אדוני, לחמתי אתם, וכבר ראיתי לוחמים עזים בחיי, אך לא חבר אנשי יער כמותם. ואין הם חפצים אלא שתנהיגם ותעמוד בראשם, ואז לא יוכל דבר לעמוד בדרכם!"

"ביד האל אנו!" אמר סר נייג'ל, "אם דומים הם לשליח ששיגרו, כי אז אכן אנשים שכל מנהיג יהיה גאה להובילם. ומה שמךף קשת טוב?"

"סאם איילוורד, אדוני, ממחוזות איטסבורן אשר בנפת צ'יצ'סטר."

"ואלה אשר מאחור?"

"זה הוא ג'ון הגדול, בן הכפר הורדל, איש יער אשר עך עתה הצטרף לחבורתנו."

"ודמות לו הראויה להיקרא איש לוחם." אמר האביר קטן הקומה. "ובכן אדוני, אינך אפרוח בעצמך ועדיין נכון אני להתערב כי הוא חזק ממך. רואה אתה את האבן הגדולה אשר נפלה מרוּמו של קיר האבנים? ארבעה ממשרתי העצלנים נאבקו היום להזיזה לשם. סבורני כי שניכם הייתם מביישים אותם בהזיזכם אותה, אך חושש אני כי אעייף אותך, שהרי לא מלאכה קלה היא."

הוא הצביע לעבר אבן כהה שעמדה בצד הדרך , שקועה למחצה בקרקע האדומה בשל כובדה ומשקלה הרב. הקשת ניגש אליה, הפשיל את שרוולי מעילו, אך בארשת נטולת תקווה, כי אכן הייתה זו כגוש סלע אדיר. לעומת זאת, ג'ון, הדף את הקשת בידו השמאלית, ובגחנו אל עבר האבן הרימה ממקומה, העיפה באוויר והטיחה הרחק אל מי הנהר. שם נפלה בקול שכשוך רם מתיזה מים לכל הכיוונים, ושקעה, כשהיא בולטת, כחודו של סלע משונן, על פני המים.

"הו!" קראו האביר ורעייתו מלאי תמיהה, בעוד ג'ון עומד וצוחק כשהוא מוחה את האבק מכפות ידיו.

"חשתי את נחת זרועו על אבריו," אמר הקשת, ועצמותי עדיין מתפצפצות כשהוגה אני בכך. ורעי הנוסף הוא לבלר רב ידע והשכלה, למרות גילו הרך, ונקרא הוא אליין בנו של אדריק, אח הוא לבעל האדמות ממינסטד".

"אישי הצעיר," אמר סר נייג'ל בכובד ראש, אם חושב אתה כאחיך לא תוכל לעבור את סף דלתי ואת קורות שערי."

"לא, לא, אדוני רב החסד," נחפז אייוורד לאמר, "עד אני שאין להם ולו מחשבה אחת משותפת; הרי היום ממש, שיסה בו אחיו את כלביו וגרשו מאדמותיו."

"הגם אתה משתייך לחבור ההלבנה?" שאל סר נייג'ל. "נראה ממראך ומנהלך כי ניסיון מועט לך בקרבות ולוחמה."

"שואף אני לצאת צרפתהּ עם רעָי שכאן," ענה אליין; "אך איש שלום אני, איש ספר, שוליה הייתי במנזר ועתה לבלר אני."

"אין כל זה צריך לעכב מבעדך," אמר סר נייג'ל.

"לא אדוני טוב הלב," קרא הקשת מלא גיל. "הרי אני בעצמי שירתתי ארוכות תחת פיקודו של ארנולד דה קרבולה, הוא אשר מכונה הכומר הבכיר. בשם ניצב חרבי! ראיתיו כשגלימת נזיר כרוכה סביב ברכיו, בראש החיילים, וסנדליו מוכתמים בדם. ועם כל זאת, טרם תם הקרב ונשמע קול זמזומו של מיתר הקשת האחרון, היה כורע על ברכיו לפני הנפגעים, שומע את וידוים האחרון ונושא את תפילת האשכבה, מהיר כאפונים המתגלגלות מתרמילן שנבקע. Ma foi![20] היו ביניהם כמה שחשבו כי מוטב שידאג לגופם יותר מאשר לנשמתם."

"טוב הוא כי יהיה לבלר משכיל בין החיילים," אמר סר נייג'ל. "בשם פול הקדוש, יש אנשים מוגי לב ושפלים עד כי מחשיבים הם את עטו של הלבלר יותר מאשר את חיוך גבירתם. וכך, כל הערכתם וכבודם הם בתקווה לכתוב שורה נוספת ברישום ותיעוד או בחיבור שיר לזמר נודד. היטב זוכר אני כי במצור על רטרס, היה פקיד חלקלק, קטן גוף, בשם שוסר, אשר היה כה מוכשר בכתיבת שירים קצרים, שירים סטיריים, וכיוצא באלה עד כי אף חייל לא העז לסגת פן ישמע על כך מושר בחריזה מפי המשרתים ועוזרי האבירים על פני כל המחנה. אך עתה, חמדתי, שומעת את אותי מדבר כאילו כבר נפל הפור, ועדיין לא התייעצתי עמך ולא עם הגבירה, אמי. הבה נשוב לחדרינו ואורחיו ימצאו את המזווה ואת מרתף היינות."

"אכן, אוויר הליל קריר הוא," אמר הגבירה, ופנתה במורד הדרך וידה על זרוע בעלה. שלושת הרעים הלכו בעקבותיהם: איילוורד בהקלה רבה, שהרי מלא את משימתו, אליין מלא תמיהה מצניעותו וענוותנותו של המפקד, וג'ון, כולו בוז וזלזול, הביע את אכזבתו ואת חוסר שביעות רצונו.

"מה זאת הפוגע בך?" שאלו איילוורד המופתע.

"הונאה ולעג הם," ענה הוא, בקצרה ובבוטות.

"ומי אשר הונה אותך ולעג לך האביר סר שמשון הגיבור?"

"אתה, סר בלעם, הנביא הכוזב."

"חי ניצב חרבי!" קרא הקשת, "למרות שאינני בלעם הרי משוחח אני עם היצור שעמו שוחח הוא! מהו שאיננו לרוחך? וכיצד הוניתי אותך?"

"כלום לא אמרת, ואליין עדי, כי אם אמהר לצאת עמך למלחמה, אלחם תחת פיקודו של מנהיג שאין שני לו בגבורה בכל אנגליה? והנה, הבאתני אל בדל של גבר, חלוש וחולני, צנום וכחוש, עיניו כעיני ינשוף, הנצרך להתייעץ עם אמו לפני שיחגור את חרבו."

"העל זאת כועס אתה?" קרא הקשת, צוחק בקול. "אשאלך מה חושב אתה עליו בעוד שלושה חודשים, אם ניוותר כולנו בחיים; ובטח אני כי..."

דבריו של איילוורד נקטעו בהמולת קול שאון רם ועז, שפרץ בו ברגע ועלה ממורד הדרך, מהשביל המוביל למנזר. צעקה רמה של גבר וקול צווחה נשית, מלאת פחד, רעש נביחות כלבים, ועל כל זה, קול רועם וקודר, מאיים ומטיל מורא. מעיקול הדרך הגיעו במרוצה בהולה, זוג כלבים מייבבים וזנבם מושפל בין רגליהם האחוריות, אחריהם, סוחר חיוור פנים, ידיו פשוטות האצבעות שלוחות לפני גופו, שערו סבוך ועיניו מתרוצצות בהביטו מעבר לכתפו, משני עבריו, כאילו האימה בכבודה ובעצמה רודפת אחריו.

"ברחי, גבירתי, ברחי!" צרח בקול, וחלף על פניהם כרוח, או כחץ ירוי; מאחוריו, דוב שחור וגדול, לשונו האדומה משתרבבת ושלשלת שבורה לרגליו, מתנדנדת ומצלצלת. משמאלו ומימינו ברחו הכל וביקשו מקלט בין שערי הבתים. ג'ון מהורדל הדביק את הגבירה, והרימה לא על כהנף נוצה, ומיהר עמה אל עבר מרפסת של אחד הבתים. איילוורד, פיו מלא אלות ושבועות בשפה הצרפתית, קרע את אשפת חיציו מעל גבו והחל להתיר את קשתו. אליין, שאומץ לבו התערער למראה בלתי רגיל זה, נצמד לאחד הקירות ועיניו נעוצות ביצור שכמו תקוף שיגעון המשיך במרוצתו המגושמת, ונראה באור המתמעט עצום למראה. פיו פעור וטיפות דם וריר נוטפות ממנו על הקרקע. רק סר נייג'ל, לבדו, כמו ללא משים ומבלי לתת דעתו לכל ההמולה ולכל ההמון מלא החרדה, המשיך ללכת, בצעדים בטוחים, למרכז הדרך, בידו האחת מטפחת משי ובמשניה קופת הממתקים שלו, זו המוזהבת. דמו של אליין קפא בעורקיו כאשר נפגשו השניים, אדם מול חיה, והדוב עמד על רגליו האחוריות, עיניו בוערות בשטמה ומלאות פחד, וכפותיו האדירות מעל האביר, כעומד למחצו לקרקע. ואולם, זה, ממצמץ בעיניו ומכווצן, הושיט את מטפחתו וחבט בחוטמו של הדוב פעמיים. "הו, שובב חצוף שכמותך!" נזף בו בקול רך; ואז, תמה, מופתע וגם כמו באי בהירות, ירד על ארבעותיו, ובהילוך מתנודד נסוג אחור, ועד מהרה היה נקשר בחבלים על ידי האיכרים שרדפו אחריו.

אדם מפוחד היה בעל הדוב, אשר קשר את בעל החיים לעמוד בעודו שותה לשכרה בפונדק, הפך זה לפיתיון לכלבים תועים עד אשר מזעם ומחרדה, שיבר את שלשלאותיו, ברח, והכה בכל מי שפגע בו בדרכו. ובמיוחד גבר חששו כשראה כי הדוב כמעט ופגע באדון הטירה וברעייתו, ולאלה, הכוח והיכולת להלקותו עד כי תבצבצנה עצמות שכמותיו. אך בהגיעו למקום, כפוף ראש וגוף, כולו מביעה כניעות ובקשת סליחה, קיבל מידי סר נייג'ל חופן מטבעות כסף. הגבירה, לא הייתה אמנם כה נדיבה שהרי לכאורה לפחות, נפגע כבודה בשל הדרך שבה נלקחה למקום מסתור.

וכשעבור כולם את שערי הטירה, מרט ג'ון את שרוולו של איילוורד והשניים הילכו יחדיו, מאחורי השאר.

"חייב אני לבקש את סליחתך, רעי", אמר בישירות. "טיפש הייתי בבורותי, כי התרנגול הקטן הוא הציד הטוב ביותר. מאמין אני כי איש זה מנהיג הוא, ובעקבותיו עלינו ללכת."

שרידי טירת סולסברי, החפירות והשחזור

[1] ברכה לך ילדי, בני, וזו התנועה שעשה, על פי המסורת, ישו, כשברך את מאמיניו.

[2] מליח: הרינג

[3] לטינית: (ראה איזה) פנים נבונות, אציליות, וצנועות לנער. (ציטוט מקובץ הסטירות של המשורר הרומי יובנליס).

[4] לטינית: יש לו קש על קרניו, והמשכו, שלא מובא כאן: הישמר ממנו. האיכרים ברומי היו קושרים אגודות קש לקרניהם של שוורים שנודעו כנגחים להזהיר את האנשים מפניהם.

[5] לטינית: אם האיש פטפטן נבון.

[6] לטינית: למען הטיעון

[7] לטינית: על כן, מכל זאת עולה כי

[8] לטינית: לא כל אחד יכול לבקר בקורינתוס. מתוך: האגרות של הורציוס (קורינתוס הייתה העיר שנחשבה למרכז השפע והעידון ומרכז לחכמה ולימוד והפתגם מציין כי לא כל אדם יכול לבקר בערים הגדולות).

[9] לטינית: השופט הוא המורשע

[10] על פי דברי סירוס פובליוס: Judex damnatur ubi nocens absolvitur השופט הוא זה המורשע במקום שבו מזכים את האשם".

[11] היה תאולוג ופילוסוף פרנציסקאני, מייסד הסקוטיזם ואויבו העיקש ביותר של התומיזם (האסכולה הפילוסופית שצמחה ממשנתו של תומס אקווינס, הדומיניקאני, ששילב בין האמונה לשכל על פי משנתו של אריסטו).

[12] היה נזיר פרנציסקני ופילוסוף אנגלי, מאוקאם, כפר קטן בדרום אנגליה. הוא הקדיש עצמו לחיים של עוני קיצוני ומינימליסטיות. הוא היה מראשוני הנומינליזם (היא אסכולה פילוסופית מתחום תורת ההוויה (אונטולוגיה), המתנגדת לאוניברסליזם (זרם בפילוסופיה מתחום תורת המוסר, שעיקר מהותו בעיסוק בתכונות והגדרות שאותן ניתן להחיל על כלל הפרטים, המבקש לראות בכל בני האדם שווים, ללא גדרות והבחנות של שוני תרבותי; וכראויים להאצלת כללי מוסר וערכים דומים) מאחר שהיא מסרבת להכיר בקיומם העצמאי של "אוניברסלים" (תכונות שניתן להחילה על כלל הפרטים) או תכונות המתקיימות במנותק מהפרטים), ויש המחשיבים אותו כאבי האפיסטמולוגיה המודרנית והפילוסופיה המודרנית ככלל, מכיוון שהוא טען כי רק הפרטים הם שקיימים, בניגוד לכללים האוניברסליים או הצורות, וכי כל הכללים האוניברסליים הם תוצאה של הפשטה של הפרטים, שנעשית על ידי המוח האנושי, ואין להם קיום מחוץ למחשבה. אוקאם נחשב גם כאחד מהלוגיקנים הגדולים של כל הזמנים. ויליאם איש אוקאם התפרסם בזכות תרומתו למדע, הידועה כחוק "תערו של אוקאם" (Occam's razor): ה"תער" קובע, כי אם שתי תיאוריות או שני הסברים מתחרים ביניהם, וכל שאר הדברים שווים, אזי סביר שההסבר הפשוט יותר הוא הנכון. ויליאם ניסח זאת כך: pluralitas non est ponenda sine necessitate (אין להניח ריבוי בלא צורך). רעיון זה מצא את מקומו במגוון שימושים פילוסופיים ומדעיים, והוא נזכר כבר בכתבי הפילוסופים היוונים ובכתבי רמב"ם.

[13] לטינית: המעולה והמציין, מצטיין.

[14] צרפתית: ייתמו חיי,במשמעות הפוכה: שכה אחיה

[15] צרפתית: בשם אמונתי.

[16] צרפתית: נערָי.

[17] על השימוש בחומרים בוערים בקרב

[18] רכוש לחימוש אבירים נוספים, על אנשיהם והמסייעים להם.

[19] והוא שמה הקדום של העיר קרייסטצ'רץ'

[20] צרפתית: באמונה, חי אמונתי