פרק שמיני: ובו יסופר עוד על קורותיהם של שלושת הרעים

בעודו תפוש שרעפים, חלפו על פני אליין שני רעיו לדרך; אך אוויר הבוקר הרענן, ונעוריו, כמו הזמינו אותו למהר בעקבותיהם. מקלו בידו האחת, ותרמילו בשנייה, בדילוג מלא חיות, ושערו מתבדר ברוח, רץ לאורך השביל בחן, כאייל צעיר. לא הרבה היה עליו לרוץ כך, שכן בפנותו בעיקול בדרך, הגיע לבקתה שניצבה בצד השביל, ומסביב לה גדר עשויה כלונסאות עץ, ולידה עמדו ג'ון הגדול ואיילוורד הקשת, מביטים פנימה. כשהתקרב אליהם ראה כי שני ילדים, האחד כבן תשע שנים, ומשנהו מעט מבוגר יותר, עומדים בגינת הבקתה, וכל אחד מהם מחזיק מקל עגול בידו השמאלית, וזרועותיהם פרושות, נוקשות, קדימה, בגובה כתפיהם, בדממה וללא ניע, כשני פסלים. יפים למראה היו שניהם, עיניהם תכולות, ועורם שגונו כארד, העיד על חיי איש יער.

"הנה שני כפיסים שנלקחו מגופהּ של קשת!" קרא החייל בהנאה רבה. "זוהי הדרך הנכונה לחנך ילדים. בשם קת חרבי! לא הייתי יכול לאמנם טוב יותר אם הייתי מפקד עליהם בעצמי."

"אך מה היא זו?" שאל ג'ון. "עומדים הם נוקשים, ובטוח אני כי לא נוצקו כך."

"לא, מאמנים את זרוע שמאלם, כדי שיוכלו ללפות את הקשת ביציבות. כך אימן אותי אבי שלי, ושישה ימים בכל שבוע אחזתי כך בידי מקל הליכה עד שהתקשתה זרועי וכבדה כעופרת. שלום לכם mes enfants![1], ולמשך כמה זמן תושיטו את ידיכם כך?"

"עד שתעבור השמש מעבר לעץ הלימון, אדוני[2] הטוב," השיב לו הילד המבוגר יותר.

"ומה תהיו, אם כך, אנשי יערות? ממונים על אדמות הציד של המלך?"

"לא, חיילים נהיה." קראו השניים יחד.

"חי זקנו של אבי! אכן נערים צעירים שכור מחצבתם כן ואמיתי. ומדוע כה נלהבים אתם להפוך לחיילים?"

"כדי שנוכל להילחם בבני סקוטלנד," ענו. "אבינו ישלח אותנו להילחם בהם.

"ומדוע תבקשו להלחם בהם, נערים יפים שלי? ראינו ספינות צרפתיות וספרדיות לא רחוק מסאות'המפטון, אך ללא ספק, זמן רב יעבור לפני שספינות סקוטיות תמצאנה את דרכן למחוזותינו."

"אך לנו עניין עם הסקוטים." אמר הבכיר שבהם; "כי הסקוטים הם אשר כרתו את אצבעותיו של אבי, בהן יכול אדם למתוח את מיתרי הקשתות, ואת אגודליו."

"אכן נערי, כך היה." נשמע קול עמוק מאחורי כתפו של אליין. ובהביטם סביב ראו שלושת הולכי הרגל איש רזה, גדול מבנה, ולו לחיים שקועות וקלסתר צהבהב עור, אשר התקרב עדיהם. הוא הרים את שתי ידיו, בדברו, והראה להם כי אגודליו, ושתי אצבעותיו הראשונות, נכרתו מכל אחת מהן.

"בשם אמונתי, רעי לנשק!" צעק איילוורד. "מ הוא אשר עשה לך את הרעה המבישה הזו?"

"ניכר לעיין, וקל הדבר עד מאד, חבר, כי נולדת הרחק מהאדמות שעל גבול סקוטלנד," אמר הזר, וחייך מר על שפתותיו, "באשר צפונה מהמבר, אין אדם אשר לא יֵדע ויכיר את מעשי ידו של דגלס השטני, האציל ג'ימס השחור."

סר ג'יימס לבית דאגלס, שלישי משמאל, אשר בקרב בני עמו הסקוטים, זכה לכינוי "הטוב" ונחשב לאחד מגיבורי המאבק לשחרור מעול האנגלים

"ואיך זה נפלת לידיו?" שאל ג'ון.

"מהצפון אני, מהעיר בוורלי, ממחוזות הולדרנס," ענה. "והיו ימים אשר, בין נהר טרנט אשר לדרומה של אנגליה, לנהר טוויד,על גבול אנגליה וסקוטלנד, לא היה קשת מומחה ומיומן מרובין הית'קוט. ועתה, רואה אתה, נטשו אותי מיומנויותיי, כפי שנטשו קשתים רבים על גבול הצפון, ולא אוכל עוד להחזיק במיתר או בחץ. אך המלך העניק לי חיים כאן, במחוזות הדרום, ובעזרת האל, שני נערים אלה, בני, ישלמו את חובי שזה זמן רב ראוי היה להיפדות. ומהו מחירם של אגודליו של אב. נערָי?"

"חייהם של עשרים בני סקוטלנד," השיבו השניים פה אחדד.

"ומה מחיר האצבעות?"

"מחצית מזה."

"וכשיוכלו למתוח[3] את קשת המלחמה שלי, ולהפיל סנאי ממרחק של מאה צעדים, אשלח אותם לשרת תחת פיקודו של האציל ג'וני איש קופלנד, שליט מחוזות הצפון, היושב בקרליסל. חי נפשי! מוכן אני לתת את שאר אצבעותיי כדי לחזות בדגלס הזה כשהוא בטווח קשתותיהם."

"ומי ייתן כי תאריך ימים ותזכה לראות זאת," אמר הקשת. "והסכיתו אתם, נערים שלי, ושמעו לעצתו של חייל וותיק, השעינו את גופכם אל הקשת, משכו ממותניכם ומירכיכם, ממש באותה עוצמה של זרועותיהם. ולמדו גם, אנא מכם, לירות בשיפוע[4]. שכן, למרות שהקשת צריך לעתים לירות נכחו, ומהר, הרי שלעתים קרובות יותר עליו לירות כשהשומרים על החומר ניצבים מאחוריה, או כאשר עומד הוא מול יורה בקשת רוחבית וההוא מסתתר אחרי מגן כ שאתם אינכם יכולים לקוות לפגוע בו אלא אם ירדו עליו חציכם מבין העננים. אמנם לא יריתי מזה שבועיים תמימים, אך יכול אני להראותכם כיצד יש לירות כך." הוא התיר את קשתו הארוכה, הביא את אשפתו לקדמת גופו, והתבונן סביבו, מלא התלהבות, בבקשו מטרה מתאימה לירות עליה. במרחק מה, גזע עץ צהבהב וקמל, נראה מבעד לענפיו של עץ אלון נישא , שנתלו מעליו. הקשת מדד את המרחק בעיניו; אחר כך, משך שלושה חצים וירה אותם בזה אחר זה כה מהר, עד כי טרם הגיע הראשון אל המטרה, היה כבר השלישי ערוך, על המיתר, נכון לצאת לדרכו. כל אחד מהם חלף עבר מעל עץ האלון, שניים מהם נחתו בדיוק על מטרתם, ואילו השלישי, סטה, בשל משב רוח פתאומי, כמידת רגל מצדהּ של המטרה.

"טוב!" קרא האיש מהצפון. הקשיבו לו נערים! קשת אמן הוא. ואביכם עונה אמן על כל דבריו".

"בשם קת חרבי!" אמר איילוורד, "אם עומד אני להטיף על אמנות הירי בקשת, כי אז לא תספקנה כל שעות היום לדרשתי. צלפים לנו בחבורה אשר יכולים לפגוע בחציהם בכל חרך וחיבור בשריונם של הלוחמים, מהאבזם המחבר את מצחיית קסדתם ועד צירי מגני רגליהם. אך, בטובך, חבר, חייב אני לאסוף את חצי מכיוון שעלות כל אחד פני, ואדם עני איננו יכול לעזבם כך, תקועים על גזעי עץ בצד הדרך. חייבים אנו, לפיכך, לצאת לדרכנו, ובמקרב לבי מקווה אני שאכן תאמן נערים אלה, בזים צעירים אלה, עד שיהיו נכונים ומוכנים לצאת לצוד ולהשיג אפילו ציד כה רב, כה נכבד, כמו זה שסיפרת לנו עליו."

אחרי עזבם את הקשת ללא אגודלים ואת בניו הצעירים, חלפו השלושה על פני הבקתות המפוזרות של מישורי אמרי, והגיעו אל אחו רחב שהשתרע לפניהם עטור כולו שרכים ושיחי אברש, שבו רעו עדרי חזירי יער, מבויתים למחצה, בין גבעות נמוכות כתלוליות. עצי היער צמחו משני צדי האחו, למרחק, הדרך התפתלה מעלה והרוח נשבה בעוז על אדמות הרמה. הרצועות הרחבות של שיחי שרך זהרו בגון אדמדם וצהוב על אדמת הכבול השחורה, ובינותם רעתה ארנבת גדולה, אשר הפנתה, בשלווה מלכותית, את פניה הלבנבנים ועיניה החקרניות אל עבר שלושת הולכי הרגל. אליין התבונן בהערצה אל יפי הטבע שנגלה אליו, אך אצבעותיו של הקשת נעו, כמשחקות, על מיתר קשתו, ועיניו בהקו כעיניו של צייד.

תמונות ממישורי אמורי, היום

"[5] Tete Die!" גנח, "אם היינו בצרפת, או אפילו בגִיֵין, שהינה בשליטת מלך אנגליה, היה לנו בשר טרי לצרפו לפתנו הערב. אך חוק או לא חוק, סבור אני כי אשחרר חץ לעברה."

"את קשתך אפצפץ על ברכי לפני שתוכל לעשות זאת." קרא ג'ון, בהניחו את ידו הגדולות על הקשת. "מה זאת! בן אדם! נולדתי ביער ויודע אני מהו שיקרה בשל כך. בכפרנו ממש, בהורדל, אִבדו שניים את עיניהם והשלישי את עורו בשל דבר כזה. חי נפשי, לא חשתי אליך חיבה רבה כשפגשיתך בראשונה, אך מאז רכשתי אליך הערכה כה גדולה עד כי אינני רוצה לראות את חרבו של הממונה מטעם הכתר על האדמות פושטת את עורך."

"במקצועי מסכֵּן אני את עורי," רטן הקשת; אך הרפה ממיתרו והפנה פניו מערבה.

הם המשיכו את דרכם במעלה השביל, עברו על פני חורש סבוך של עצי טכסוס מעוטר שיחי צינית והגיעו לאחו נוסף. ציוץ השחרורים העליז מילא את לבותיהם שמחה בעברם מאי ירוק למשנהו. מעת לעת חצו את דרכם פלגים מלאי כבול, שעין מימיהם כענבר, וגדותיהם מכוסות שרך, לעייפה, שמעליהם רפרפו שלדגים כחולים; או אנפות אפרפרות, רציניות מראה, כמו שקועות במחשות עמוקות; בטנן תפוחה מדגי שמך, ומראן מעורר כבוד, עמדו האנפות, טובלות את רגליהן עד קרסול, בין צמחי המים. עורבנים פטפטניים ותורי יער נפנפו את כנפיהם מעל הראשים, בקולות חבטה עזים, ופה ושם נשמעו הנקישות המהדהדות והקצובות של חרש העץ של הטבע, הנקר הירוק הגדול, אשר הדהדו מהחורשות שבשני צדי הדרך.

ככל שעלה השביל והתמר לעל, נגלו המורדות הרחבים משתפעים דרך היער הצהוב למראה, אחריהם אדמת הבתה חומה שהשתרעה מעברם עד העשן העולה מארובות בתי העיר לימינגטון, במרחק, ומעבר להם הכחול הערפילי של הים מערבב בתכול השמים, עד לאופק. מצפון נראו עוד היערות, כמלוא העין, חורש על גבי חורש, ובמרחק, ניצב חוד מגדל הקתדראלה של העיר סולסברי, נישא אל הרקיע מול תכול השמים נטולי הענן. לאיילן, שבלה את ימיו בארץ השטוחה שעל החוף, העניקו אוויר הגבעות הרענן והשטחים הנרחבים שנגלו לפניו, שמחת חיים עד כי דמו כמו רקד בעורקיו. אפילו ג'ון הושפע מיפי דרכם, והקשת, שרק בהנאה או זימר לו בצרפתית, שירי אהבה בקול אשר היה בו כדי להפחיד אפילו עלמות שאינן רכות לב.

קתדרלת סולסברי, היום

"לבי לאיש שפגשנו," אמר הקשת לפתע. "שנאה עזה יוקדת בו. ניתן לראות זאת בפניו ומעיניו עולה מרירות. חש אני אהדה לאדם שלבו מר עליו."

"האם לא היה טוב יותר אם הייתה מעט אהבה בלבו?" שאל אליין.

"לא אומר כי לא. בשם להב חרבי! אף כי מעולם לא יאמֵר כי בגדתי במלך הקטן[6]. הניחו לו לאדם לאהוב כאוות נפשו, Pasques Dieu! [7] בני האדם נולדו לאהבה, נערי. מכובעם ועד שרוך נעליהם. שמח אני לראות כי הנזירים הטובים למדו אותך היטב ובחכמה."

"לא, אינני מתכוון לאהבה גשמית, ממשית, אלא, שיהיה לבו רק יותר כלפי מי שפגע בו."

הקשת הניד את ראשו. "על האדם לאהוב את בני מינו," אמר. "אין זה טבעי שאיש ילוד אנגליה יאהב סקוטי או צרפתי. Ma foi![8] מעולם לא ראית את הפושטים בני נית'דייל אשר בסקוטלנד רכובי על סוסי גלווי העלובים שלהם, שכן אחרת לא היית מדבר על אהבה להם. עדיף לי לחבק בזרועותיי את בעל זבוב. חושש אני נערי, כי בסופו של דבר היה תלמודך בביולי לרעה. שהרי הבישוף יודע מה טוב ומה רע יותר מאב מנזר, ובמו עיני אלה ראיתי את הבישוף של לינקולן מסתער על פרש סקוטי, גרזן הקרב שלו בידו, ומשסעו לגזרים. דרך מוזרה היא זו להראותו כי אוהב הוא לו."

אליין לא יד כיצד יוכל להתווכח עם דעה כהה נחרצת ופסקנית, הנסמכת על דמות כה נעלה ונכבדה של הכנסייה. "העטית את שריונך ונלחמת בסקוטים?" שאל.

"את חצי הראשון יריתי ועודני נער, שתי שנים צעיר ממך, בקרב נגד פלישת הסקוטים לאנגליה, בדרהם, תחת פיקודו של האציל לבית מוובראי. לאחר מכן שרתתי תחת פיקודו של הממונה על אזורי הגבול עם סקוטלנד, בעיר בריק, הוא אותו ג'ון קופלנד עליו דיבר האיש, הוא אשר שבה את מלך סקוטלנד ודרש את כופר נפשו. Ma foi![9] חיי חייל קשים היו אלה, ובית ספר טוב היה זה למי שמבקש ללמוד כיצד להיות איש אמיץ וחסון, ולהרבות דעת בתורת המלחמה."

"שמעתי כי לוחמים עזים הם הסקוטים". אמר ג'ון.

"אין שווים להם בקרב חניתות או גרזני מלחמה," ענה הקשת. "זאת ועוד, יכולים הם לנדוד ועמם שק סובין ותנור נייד לבישול, ואין כל טעם לרדפם. הדגן מועט הוא במחוזות שעל הגבול, ומועט ממנו הבקר, ועל כן, חייב האיכר לקצור את דגנו כשבידו האחת חרמש ובשנייה חנית. מאידך גיסא, קשתים עלובים הם מכל קשת שחי אי פעם, ואינם יכולים אפילו לכוון קשת אופקית, שלא לדבר על קשת ארוכה. אך שוב, רובם אנשים עניים, אפילו אציליהם, עד כי רק מעטים יוכלו לרכוש שריון חזה, או שריון טבעות, כמו שלובש אני, ועל כן לא טוב הוא שיוצאים הם נגד אבירינו, הנושאים עמם לקרב, על זרועותיהם, ועל גבותיהם, את מחירן של חמש חוות סקוטיות. אם היו נלחמים עמנו, אדם מול אדם, עם אותם כלי נשק, הרי שאמיצים הם, וראויים לשם גברים, מאלה שניתן למצוא בעוללם הנוצרי כולו."

אביר אנגלי נלחם בחיילים סקוטיים

וויליאם וולאס, שאיחד את הסקוטים במאבק באנגלים, בשלהי המאה ה 13

"והצרפתים?" שאל איילן, אשר דברי הקשת גרמו לו הנאה רבה, ונדמו בעיניו, עיני מי שהתבודד מהעולם, כדברי אדם רחב אופקים, הבקי בדרכי העולם, כמו גם איש מעשים.

"הצרפתים, גם הם אנשים ראויים. שפר עלינו מזלנו בצרפת, והדבר הוליד הרבה דברי רהב, ויהרה, בשיחות שנוהלו ליד המדורות, לעת ערב. אך תמיד הבחנתי כי אלה היודעים יותר הם אלה שאינם מרבים לדבר. ראיתי צרפתים לוחמים בשדות קרב וריתים מגנים על חומות עריהם וטירותיהם, במקומות תלולים, אליהם ניתן להגיע רק בטיפוס על סולמות, בתקיפות ליליות, בפשיטות, במארבים, במתקפות לאור היום, ובמלחמת פרשים הנושאים את חניתותיהם הארוכות. אביריהם, והנערים המשמשים אותם, נערי, טובים כשלנו. יכול אני למנות כמה וכמה, אשר רכבו עם ברטראנד דו גסקיין, זה הקרוי הנשר מבריטוניה, אשר יכולים לעמוד בשורה, חניתותיהם המושחזות נטויות קדימה, מול הטובים שבלוחמים האנגלים. אך מאידך גיסא, בני העם הפשוט כה מדוכאים בשל המיסים הכבדים למיניהם, עד כי לא נותרה בהם עוד רוח. רק איש חסר דעה ינהג ככלב אכזר לעת שלום, ויקווה להפוך לאריה בעת מלחמה. אם תנהג בבני אדם כבכבשים, תגוז את צמרם ותרוצץ את רוחם, כבשים יהיו תמיד. אם אציליהם לא היו כובשים ומדכאים את בני עמם, לא היינו יכולים לכבוש את אציליהם."

"אך חייבים הם להיות אנשים עלובים אם נכנעים הם כך לפני אציליהם," אמר ג'ון הגדול. אין אני אלא איש פשוט ועני, אך יודע אני דבר או שניים על זכויות, על אמנות[10], על הזכות להשתמש ברכוש המלך, על המנהגים וכיוצא באלה דברים. אם לא יישמרו אלה, י אז, יודעים הכל, הגיע הזמן לרכוש ראשי חצים[11]."

"אכן, אך אנשי החוק בצרפת, ידם חזקה ומעמדם איתן כמעמדם של הלוחמים הוא. בשם ניצב חרבי, סבורני כי האנשים הפשוטים שם יראים ממי שקסת דיו לו, יותר מאשר מחרבו של הלוחם. חוק להם, כתוב על מגילת קלף, חוק שלעולם לא יתקיים באנגליה, המאפשר לעשיר להתעשר עוד יותר, ולעני להיות עני יותר. ואנשי שקטים וכנועים הם. ראיתי את אנשי השפלה בהילחמם, ולא אוכל לדבר נגדם. כבדים הם, ואיטיים מטבעם, ולא יילחמו בעבור שערה משערותיה של גבירה או בשל שיר שהושר על ידי זמר נודד, כאנשים מי המזג של הדרום, אך, ma foi![12] אם תשלח ידך אל הצמר שלהם, או אל בדי הקטיפה שלהם, כמו אלה שנטווים בעיר בריגה, וכל סוחר וסוחר, כבדי גוף ככל שיהיו, יעוטו כהמון דבורים שהוחרד מכוורתו, כאילו שלו הרכוש או כמו איימתם על חייו. בשם גבירתנו! הם הוכיחו לצרפתים בקרב קורטאי, ובעוד קרבות כי יודעים הם להשתמש בכלי מתכת כמו לרתכם ולעבדם."

"ומה באשר לגברים בני ספרד?"

"גם הם לוחמים עזים הם, שהרי מזה מאה שנים שהם נאלצים להילחם נגד המקוללים, חסידיו של מחמוד השחור, אשר פלשו לארצם מדרום, ועדיין, כפי שהבנתי, מחזיקים בשטח לא קטן מארצם. נלחמתי בהם בים, אז, כשפלשו לווינצ'לסי, והמלכה הטובה[13], היא ונערותיה, ישבו על הצוקים והביטו עליו, ממעל, כמו היה זה מסע תענוגות. אולם, בשם להב חרבי! היה זה מראה ראוי לחזות בו, באשר כל מה שטוב באנגליה נגלה על המים באותו יום. בספיות קטנות יצאנו נגדם, ובספינות גדולות שבנו, טרם שקעה השמש, חמישים ספינות, כולן נושאות באון את נס המלך האנגלי, את סמל הצלב של ג'ורג' הקדוש. אך עתה נערי, לכל שאלותיך עניתי, וסבורני כי הגיעה העת כי תשיב אתה לי אתה על כמה שאלות. הבה ויהיו הברים בינינו נהירים וברורים ופשוטים, כי אין אני אלא איש, היורה היטב אל המטרה. ראית את אשר הבאתי עמי, שם, בפונדק. אמור לי את אשר תרצה בו, למעט הקופסא מלאת הסוכר הוורוד, בניחוח וורדים, אשר לוקח אני לגבירה, אשת האביר, סר נייג'ל לורינג, ולך יהיה, כל אשר תחפוץ, אם אך תבוא עמי צרפתה."

"לא אוכל," אמר אליין. "בשמחה הייתי בא עמך לצרפת, או לכל מקום אחר אליו תשים פעמיך, ולו רק כדי להקשיב לך, וגם בשל ששניכם, חברי היחידים אתם בעולם, העולם הרחב והגדול שמחוץ למנזר. אך דבר שכזה לא יוכל להיות, כי חובתי היא לאחי הבכור, שהרי הורינו אינם בחיים, והוא היורש. ומלבד זאת, בדברך כי תיקח אותי עמך לצרפת הרי אינך יודע עד כמה חסר תועלת אהיה, שהרי אינני בנוי למלחמה, וגם לא אומנתי לקרב. ונדמה לי כי רק זאת יימצא שם."

"זו התוצאה של דברי האוויל, אשר נשאתי," קרא הקשת בקול, "באשר אינני איש משכיל עוסקת לשוני בלהבים ובמטרות, כאשר לומדו ידי. דע לך כי על כל מגילת קלף שנכתבת באנגליה, נכתבות עשרים בצרפת. על כל פסל, אבן יקרה שלוטשה, כנסייה, פרגוד עץ מגולף, או לכל דבר המהנה את עינו של המלומד, באנגליה, יימצאו מאה בצרפת. בשלל אשר לוקח בקרקסון, ראיתי חדרים שלמים מלאים מגילות קלף, ואף לא אחד מבין חבורתנו יכול היה להבין מה הן. וגם בארלֶה, וגם בנים, ובעוד ערים שזוכר אני את שמן, על קשתותיהן האדירות ומבצריהם הקטנים, אלה שנבנו משכבר הימים על ידי גזע ענקים שבא מהדרום. כלום אינני יכול להבחין, בהביטי בעיניך הזוהרות, כמה תהנה לראות את המראות האלה? בוא עמי, ונשבע אני, בעשר אצבעותיי אלה, כי ראה תראה הכל."

"מה אוהב לראות את כל זה." השיב אליין, "אך הלא באתי מביולי למטרה, וחייב אני להיות נאמן לה, כשם שנאמן אתה למטרותיך שלך."

"חשוב שנית, חברי," אמר הקשת, "הלא שם תעשה מלאה טובה פי כמה, שהרי שלוש מאות גברים שם, בחבורה, ואין אחד שיוכל לדבר עמם מילים של חסד וטוב לב, ויודעת הבתולה עד כמה זקוקים הם למילים אשר כאלה. ולכן חובה זו תבוא במקום החובה לאחיך, ותהייה שוות ערך לה. אחי הרי היה מבלעדיך זמן רב, וסבור אני כי מעולם ללא הלך לביולי לראותך כל הזמן הזה, ולפיכך, לא ייתכן כי זקוק הוא לך כל כך."

"ובנוסף לך," אמר ג'ון, "בעל האדמות ממינסטד ידוע ברחבי היער, מהגבעות של ברמשו ועד דרך הולמסלי, זו אשר חוצה את היער החדש. שתיין הוא, איש ריב ומדון, חסר חינוך ומסוכן מכל הגברים שיימָצאו לחופים אלה."

"וזו סיבה נוספת מדוע עלי לשאוף לתקן את דרכיו," אמר אליין. "אין כל טעם להתווכח עמי, חברי, שהרי רצוני ימשוך אותי לעבר צרפת, ושמחה רבה תמלא את לבי אם אוכל להצטרף אליכם. אך באמת ובתמים, לא אוכל. ועל כן, היפרדו נא ממני, שהרי המגדל הזה, המתמר מעל העצים לימיננו, חייב להיות מגדלה של כנסיית מינסטד, ועלי לפיכך ללכת בשביל הזה, דרך העצים."

כנסיית מינסטד, היום

"אם כך, ייפול רק טוב בחלקך, נערי!" אמר הקשת, באמצו את אליין ללוח לבו. "מהר אני לאהוב, ומהר אני לשטום. אך לפני האל אשבע כי שוטם אני את הפרידה ממך."

"וכלום לא היה טוב יותר," אמר ג'ון, "אם היינו ממתינים כאן כדי לראות כצד יקבל אחיך את פניך, ואיך יברכך לשלום? יתכן כי תתקבל כמו שמקבלות נשות הכפר את פני ליח המלך הבא ליטול צידה ומזון."

הדרך למינסטד, 1905

"אל לכם," השיב אליין, "חייבים אתם להיפרד ממני, שהרי במקום חפצי אשאר."

"ובכל זאת, מוטב שתדע לאן פנינו מועדות," אמר הקשת. עתה נפנה דרומה, דרך היערות, עד שנגיע אל דרך קרייסטצ'רץ', ובדרך זו נמשיך, ונגיע, היום לעת ערב, או כך מקווה אני, לטירה של האביר, סר וויליאם מונטקיו, הרוזן של סולסברי, שם ממונה סר נייג'ל לורינג על פרשיו. שם נשהה, לערך חודש ימים, ואולי אף יותר, בעת שנתכונן לשוב אל צרפת, ושם תוכל למצאנו."

על אליין קשתה עד מאד הפרידה משני החברים החדשים שרכש, שעל אף הזמן הקצר בו שהה עמם דבק בהם לבו לאהבה, והוא נאבק בקרבו בין נטייתו לבין חובתו וקול מצפונו, עד כי לא העז להביט סביבותיו, פן תאבד נחרצותו ועמה תתפוגג החלטתו. רק כאשר הגיע אל עבי היער, הביט אחור, וגילה כי יכול הוא לראותם, עדיין, בינות לענפים, על הדרך. הקשת עמד, ידיו שלובות על חזהו, קשתו בולטת מעל כתפו, השמש מאירה את קסדתו, ואת שריון הטבעות שלו,שהבהיקו וקרנו. בצדו עמד גדל קומה, החייל שגייס, לבוש עדיין בבגדים שנטוו ביד גסה, ואשר לא תאמו את מידותיו, בגדיו של כובס הצמר מלימינגטון, רגליו וזרועותיו מזדקרים מהם. ובעוד מתבונן, סבו על עקביהם והלכו, ברגל כבדה, לדרכם.

[1] צרפתית: ילדים שלי

[2] במקור: master שמשמעו גם מי שבקי באומנות ומלמדה לזוטרים ממנו.

[3] במקור: לכופף. שכן את הקשת האנגלית הארוכה לא ניתן למתוח בשל גדלה ועל הקשת לפסוע אחור ולכופפה.

[4] כלומר כלפי מעלה, כך שהחץ נורה כממרגמה.

[5] צרפתית: על ראשו של האל. הבעה של הפתעה או כעס

[6] אדוארד III, שעלה על כס השלטון כקטין והשלטון היה בפועל בידי אמו ומאהבה. לאחר מכן, כשהצליח לגרש את שניהם היה זה הוא אשר לחם בסקוטים ונצחם אך לא הצליח לשעבדם וחשף את מחוזות הצפון לסדרת פלישות ושפיכות דמים והוא זה שיזם את הקרבות בצרפת.

[7] צרפתית: נאצת האל

[8] צרפתית: בשם אמונתי

[9] צרפתית: בשם אמונתי

[10] הכוונה לאמנה שחתם עליה המלך ג'ון I (האמנה הגדולה) בשנת 1215, אשר מפקיעה מהמלך זכויות על ומעניקה לאצילים יכולת להתנגד לו.

[11] כלומר, לצאת נגד השליט, ויש כאן רמז למלחמה שלחמו האצילים במלך ג'ון על שסרב לכבד את האמנה הגדולה, לאחר שחתם עליה.

[12] צרפתית: בשם אמונתי

[13] היא העוצרת, איזבל, אמו של המלך לעתיד, אדוארד III.