פרק שלושה עשר: ובו יסופר איך יצאה החבורה הלבנה אל המלחמה

יום לוקס הקדוש, הנחוג מידי שנה ב 18 של חודש אוקטובר, הגיע, וכבר חלף, ובהגיע יום מרטין הקדוש, כשהשדות כבר זרועים והשוורים מובלים אל המשחטות, להכנת המזווים לקראת החורף, הייתה החבורה הלבנה ערוכה ומוכנה למסעה. מעל המגדלים ומעל השער נשמע קול החצוצרות, רם ומתכתי, וקול תופי הקרב הדהד בגיל כשהתכנסו האנשים בחצר הטירה, בידיהם לפידים להאיר את דרכם, שכן השחר טרם הפציע. אליין התבונן מטה מחלון מחסן כלי הנשק והשריונות, על המחזה, על מעגלי האור הצהוב המרצדים בחשכה, על שורות הלוחמים, פניהם המזוקנים נוקשים וקשוחי מבע, על נצנוץ השריונות באור המבליח ומרטט, ועל ראשי הסוסים המחודדים. בקדמה עמדו הקשתים, ערוכים בעשר שורות, וביניהם מפוזרים מפקדיהם, הסמלים, שנכרו בנוצות שעל קסדותיהם ובפקודות הקצרות או הגערות שקראו מעת לעת לאנשיהם, בשמרם על הסדר והמשמעת. מאחריהם ניצב גוש לא גדול של פרשים, צמודים זה לזה, חניתותיהם מורמות, ועליהן נסי המלחמה. הם ניצבו כך, שוקטים וללא תנועה עד כי נדמו לדמויות יצוקות מתכת או לפסלי אבן עטויים שריון , למעט רקיעה פתאומית, מעת לעת, של סוסיהם חסרי הסבלנות, או קול שקשוק מגני הראש של הסוסים שנשמע בהניעם את ראשיהם.[1] במרחק של כאורך חנית לפניהם בלטה דמותו של סימון השחור, הלוחם, איש נוריץ', פניו עזי התווים וחרושי הקמטים עדויות במסגרת המתכת של שריונו, על כתפו הימנית מוטל, מונח, דגל המשי, עליו רקומים חמישה וורדים ארגמניים.

קארל הגדול יוצצא לקרב נגד ספרד, איור מהמאה ה 14 לאפוס "שירו של רולנד"

מסביב למעגל האור ניצבו משרתי הטירה, החיילים שנותרו בה כדי להגן עליה, והנשים, חבורות חבורות, מתייפחות כשסינוריהן צמודים לפניהן, קוראות בשמם של הקדושים המגנים עליהן ועל בני משפחתן[2], מתחננות לפניהם לשמור על הבעלים היוצאים למלחמה. אליין השתוחח בחלון, מביט בתמונת טרום קרב זו, על כל המתרחש בה, בשמעו קול השתנקות מאחרי גבו, והנה, הגבירה מוד, ידה האחת צמודה ללוח לבה, עומדת נשענת על הקיר, דקיקה למראה ועדינה, כמו חבצלת שנקטפה באִבָּה. פניה היו מופנים הצידה אך אליין יכול היה להבחין, למשמע נשימותיה המקוטעות, כי בוכייה היא.

"הא!" קרא, נחרד כולו למראה," ,מדוע כה עצובה את, הגבירה?"

"מראה הגברים האמיצים הללו," ענתה; "ובחשבי כמה מהם יוצאים לקרב וכמה מהם ימצאו את דרכם חזרה. ראיתי זאת כבר, בהיותי אך ילדה קטנה, בשנה בה התחולל הקרב הגדול בפיקודו של יורש העצר. זוכרת אני כיצד ניצבו בחצר הטירה, ממש כמו עכשיו. אמי, הגבירה, החזיקתני בזרועותיה, מול החלון הזה, כדי שאוכל לראות את המחזה."

"ובעזרת האל ראׂה תראי אותם בשובם בטרם תחלוף שנה אחת." אמר אליין.

היא הנידה בראשה, מביטה בו בלחיים סמוקות ועיניה נצצו באור המנורה. "הו, כמה שונאת אני את עצמי על היותי אישה!" קראה ורקעה ברגלה. ,מה טוב יכולה אני לעשות? עלי להמתין כאן, לשוחח, לתפור ולטוות, לטוות ולתפור, ולשוחח. תמיד אותו מעגל משעמם של אותם הדברים, וללא תכלית של ממש. ועתה, גם אתה הולך. מי יוליך את מחשבותיי מעבר לחומות הטירה? מי יגרום לבינתי לנסוק אל על, מעבר למעשה הרקמה ומעבר לפלך ולכישור? מה אוכל לעשות? אין לי כל ערך, כמוט קשת שנשבר אני."

"אך יש לך ערך רב עבורי," קרא, בסערת נרגשות, "עד כי כל השאר הפך חסר ערך. לבי את, חיי, מחשבתי היחידה. הו מוד, לא אוכל לחיות מבלעדיך, ולא אוכל לעזבך מבלי לאמר לך זאת, מבלי לספר לך על אהבתי. הכל השתנה עבורי ביום בו פגשתיך. עני אני ומוצאי פשוט ואינני ראוי לך; אך אם יכול כוחה של אהבה אדירה לגבור על חסרונות אלה, הרי זה כוחה של אהבתי שלי. העניקי לי ולו מילה אחת של תקווה לקחתה עמי למלחמה, אחת בלבד. הה, נרתעת את ממני, רועדת את כבחלחלה! מילותיי העזות הפחידוך."

היא ניסתה לענות, אך קולה לא נשמע, לבסוף, עלה בידה להשיב, בקול מדוד ובדברים שקולים, כלאחר מחשבה עמוקה, כמי שלא בוטח בעצמו אם יהין להשיב על פי רגשותיו.

"כל זה פתאומי הוא," אמרה, "שהרי לא מכבר לא לעולם כל ערך עבורך. אכן שונית באחת. אך מי ערב שלא יחול בך שינוי, בשנית."

"אכזריות היא זו!" קרא, "מי הוא אשר גרם לשינוי שבי?"

"בנוסף, אחיך," המשיכה, ועתה צחקה קמעה, מתעלמת משאלתו. ,חושבני כי זה הפך למנהג בקרב בני משפחת אדריקסון .. אך, לא , מתנצלת אני, לא התכוונתי כלל להקניטך. אך, באמת, אליין, הדברים האלה באו בהפתעה, ואינני יודעת מה להשיבך."

"מילה אחת של תקווה, מעורפלת ככל שתהייה, מילה שיכול אני לנצור בלבי."

"לא אליין, אם הייתי עושה זאת הרי הייתה בכך אכזריות עטופה בחמלה, ואתה, חבר נאמן וטוב מכדי שאנהג בכך בזדון שכזה. לא יכול להתקיים בינינו קשר כלשהו. שגעון הוא אף לחשוב על כך. וגם אם לא תמצא סיבה לכך, די אם נחשוב כמה יתנגדו אבי ואחיך לקשר שכזה."

"אחי, מה לאי ולכך? ובאשר לאביך..."

,אנא אליין, האם לא אתה הוא זה אשר למדנו לנהוג תמיד בהגינות עם בני האדם, ובוודאי עם אבי?"

"אומרת את כל זאת," קרא הוא, "אך אינך דוחה אותי. מוד, האם מעניקה את לי כך קרני תקווה מועטות? אינני מבקש ממך שבועה או התחייבות. רק אמרי נא שאינך שוטמת אותי, שביום אחר, יום שמחר יותר אוכל לשמוע ממך דברים מלאי רוך יותר מאלה."

עיניה התרככו בהביטה בו, ותשובה מלאת רול כבר עלתה על שפתיה, כאשר צעקה מלווה ברעש כלי נשק משקשקים וקול רקיעת סוסים עלתה מהחצר אשר מתחתם. למשמע זאת זקפה ראשה אחור, אש בעיניה ולחייה בוערות.

,אבי כבר ירד," אמרה. "מקומך לצדו. לא, אל נא תביט בי, אליין. אין ה זמן להשתהות ולהתעכב. זכה באהבתו של אבי, ומזאת הכל ינבע. כאשר ממלא חייל אמיץ את חובתו ראוי הוא לשכר וגמול. לך לשלום ומי ייתן והאל יהיה עמך." היא שלחה אליו את ידה הלבנה, הדקיקה, אך כאשר התכופף לנשקה על גב ידה, משכה אותה ונעלמה, והותירה בידו הפרושה לעברה את הצעיף הירוק, אותו צעיף אשר פיטר טרלאק האומלל נכסף לקבלו, לשווא. מהחצר עלו קריאות הידד והוא שמע את קול שלשלאות השער חורקות. הוא נשק לצעיף, טמנו מתחת לחולצתו, על לוח לבו, ומהר להתחמש ולהצטרף לאדונו.

הבוקר כבר האיר כאשר חולקו גביעי שיכר מתובל ומילות פרידה אחרונות נאמרו. רוח קרה נשבה מהים וקרעי עננים שטו על פני השמיים. אנשי העיר קרייסטצ'רץ' עמדו בהמונם משני צדי הגשר שעל נהר אבון, הנשים התכסו ברדידיהן מפני הקרה, הגברים התעטפו במעיליהם העליונים, וחבורת הלוחמים עשתה דרכה במורד הדרך מהטירה, רגליהן נוקשות על האדמה הנוקשה, הקפואה. החלוץ היה סימון השחור, נס המלחמה בידו, רכוב על סוס מלחמה מנוקד אפור, סוס גרום, נוקשה למראה, ולמוד מלחמה כרוכבו, אחריו רכבו שלושה שלושה, זה בצד זה, מחצית מהפרשים, כולם לוחמים נבחרים אשר השתתפו במלחמה בצרפת בעבר, והכירו את אדמות הבתה של פיקרדיה ממש כמו שהכירו את אדמות מכורתם, המפשייר. הם היו חמושים לעייפה בחנית, חרב ואלה, מגניהם הרבועים חרוצים בפינה השמאלית העליונה, מקום להניח בו את החנית. להגן על גופם לבשו מעילים טווים מרצועות עור המשולבות זו בזו, המחוזקים באזור הכתף והזרוע בלוחות מתכת. שוקיהם וברכיהם מכוסות שריון, אף הוא עשוי מרצועות עור משולבות ומחוזקות במתכת. אך ככפפותיהם ונעליהם היו עשויים לוחות ברזל מתכת מחוברים זה לזה במיומנות שאפשרה תנועה. כך, בקול צלצול השריון והנשק ובקול מדרך הפרסות, רכבו מעבר לגשר שעל נהר אבון, בעוד הסוחרים מאנשי העיר קוראים קריאות של עידוד למרה הנס שעליו חמשת הוורדים האדומים ושומריו האבירים.

כלי זינו של הקשת בימי הביניים

קשתים אנגלים , המאה ה 13

קשת אנגלי, שחזור, החצים לפניו על הקרקע, והוא מוגן בכלונסאות חדים מפני תקיפשת פרשים

קרוב לעקבי הסוסים צעדו, ארבעים קשתים, כולם חסונים, מטרות עגולות תלויות על גבם וקשתותיהם עשויות העץ הצהבהב, זה הנשק הנורא מכל שיצרה בינתו של האדם, על שכמם. מאבנטיהם נתלו חרבות או גרזני מלחמה, כל קשת על פי העדפתו, ומצדו הימני של מותנם תלויה אשפת חצים עשויה עור וממנה הזדקרו נוצות האווז, או היונה, או הטווס, בהן עטרו את קצות חציהם. מאחרי הקשתים צעדו שני מחצרצים ושני מתופפים, לבושים בגדים משני צבעים. אחריהם פסעו עשרים ושבעה סוסי משא, עמוסים מוטות אוהלים, בדים, כלי נשק, דרבנות, יתדות, כלים לבישול, פרסות סוסים, שקי מסמרים, ועוד חפצים שונים שניסיון העבר הוכיח כי הם נחוצים בעת מלחמה, ובעת שהצבא נמצא בארץ עוינת. רד לבן, מעוטר סרטים אדומים, ואשר הובל על ידי משרת, נשא את מצעיו של סר נייג'ל ואת שולחנו וכליו, וכל אשר נצרך לו. אחריהם צעדו עוד ארבעים קשתים, ועוד עשרה פרשים, ובמאסף, חיל משמר של עוד עשרים קשתים, ובינותם מתמרת דמותו של ג'ון הגדול, ולצדו, וותיק הקרבות איילוורד, צועדים זה בצד זה, קסדתו המהוהה ומעילו הדהוי של האחד בצד כותנתו הלבנה ושריון הטבעות המבריק של רעהו. וכך, בהולכם, עלו עתה משני עברי הנהר קריאות הברכה, שאלות והערות מבדחות בניב המקומי של האיכרים, זה הניב של התושבים הסקסונים של מערב אנגליה.

"השלום לך, גאפר היגינסון!" קרא איילוורד, בהבחינו בדמותו העגלגלה של בעל הפונדק בכפר. "לא נשתה עוד מהשיכר החום כאגוז שלך, נערי, נפרדים אנו ממנו עתה."

"בשם פול הקדוש, לא!" קרא זה. "הרי עמכם תיקחוהו. הלא רק טיפה הותרת במכיל בן עשרות גלונים. הגיע הזמן כי תצא לדרך."

"אם תטה את חביתך באלכסון, יתמלא ארנקך, גאפר," צעק ג'ון. "אך ראה ודאג כי יהיה מחסנך ערוך ומלא לעת שובנו."

"ואתה תדאג נא כי יהיה גרונך שלם למען תוכל לשתות, קשת," קרא משיהו אחר, וכל הקהל פרץ בצחוק.

"אם תערוב לנו כי יהיה שיכר, כי אז נערוב לך לשלמות גרונותינו," השיב ג'ון, בשלווה.

"סגרו את הפערים!" קרא איילוורד. "מהרו, הזדרזו, נערי! הה, בשם עשר אצבעותיי, הנה מתוקתי מרי מטחנת הקמח אשר ליד המנזר! בשם אמונתי, הלא כה יפה היא. Adieu, Mary ma cherie! Mon coeur est toujours a toi[3], חזק את אבנטך, ווטקינס, נערי, והנע את כתפך כראוי לאיש חופשי, אחד מהחבורה הלבנה, בשם קת חרבי, הלא מעילך יהפוך במהרה מלוכלך כמעילי טרם תחזה שנית בחופי הנגיסברי."

החבורה צעדה כך עד הפנייה בדרך, ואז יצא סר נייג'ל לורינ,ג רכוב, משער הטירה, על גב סוס המלחמה השחור והגדול שלו, פומרס, קול פרסותיו הנוקשות על קורות הגשר של זה, מהדהד בין כתלי השער המקומר. סר נייג'ל היה לבוש עדיין בגלימת המשי שלו, בגד ימי שלום, לראשו חבוש כובע קטיפה שנוצת יען צמודה אליו בסיכת זהב. לשלושת עוזריו שרכבו אחריו נראה היה כאילו נשא על כובעו ביצת יען בצד הנוצה, שכן עורפו הקרח הבהיק כשנהב. הוא לא היה חמוש למעט חרבו הארוכה שהייתה תלויה מאוכפו; אך טרלאק נשא עמו את קסדתו הגבוהה, פורד את חניתו שעליה מונף הנס בעל שני הקצוות, בעוד אליין החזיק את המגן, המעוטר בסמל האבירות. הגבירה לורינג רכבה על סוסה הקטן לצד בעלה, שכן ביקשה ללוותו עד גבול היער, ומידי פעם הביטה בו בעצב, והביטה בו בעיניים שואלות, בוחנת את מראהו.

קסדה גבוהה של אביר במאה ה 14

סוגי קסדות מגן לראשו של סוס מלחמה בימי הביניים

אביר רכוב ושריונו עליו

"סבורה אני כי לא נשתנה דבר," אמרה, וזימנה את אליין בתנועת ידה, להתקרב ולרכב בצדה השני, "מפקידה אני אותו בידיך, אדריקסון. מכנסיו, כותנותיו, חולצותיו, מעיליו העליונים, חזיותיו, כל אלה בסל אשר משמאל אוכפו של הפרד, את היין שותה הוא מחומם כאשר הלילות קרים, יינות מתוקים או מיינות טוסקאניה, בתוספת קורט תבלין, מלוא ציפורן בוהנך. וראה נא שיחליף את בגדיו בשובו כולו מזיע מרכיבה. ויש גם שומן אווז בקופסא, אם יכאיבו לו פצעיו הישנים, בהתחלף מזג האוויר. אנא דאג כי תהיינה שמיכותיו יבשות וכי.."

"אנא, חיי ולבי," הפריע האביר קטן הקומה לשיחתה, "אל נא תדאגי עתה לדברים שכאלה. מדוע כה חיוור אתה אדריקסון? האם עתה איננו הזמן שבו, למראה חבורה אצילית שכזו, לוחמים פרשים רבי עזוז שכאלה, קשתים חסונים שכאלה, עולץ ורוקד לבו של גבר? בשם פול הקדוש! מראה הוורדים האדומים המתנוסס על חבורה כה אצילית מרומם את רוחי!"

"את הארנק כבר נתתי לך, אדריקסון," המשיכה הגבירה. " ובו עשרים ושלושה מרקים, נובל אחד, שלושה מטבעות של שילינג[4] וארבעה פני, וזה הון עתק ורב לאדם לשאתו, כאוצר. ומייחלת אני, אדריקסון, כי תזכור תמיד, כי שני זוגות נעליים לו, אלה העשויות עור אדום לשימוש יומיומי, ואלה שמעוטרות שרשרת זהב, אותן יוכל לנעול, אם למשל, ישתה יין בחברתו של הנסיך, או עם האביר לבית שנדוס."

"ציפורי המתוקה," אמר סר נייג'ל, "אינני רוצה להיפרד ממך, אך הנה הגענו לגבול היער, ואין זה ראוי כי ארחיק את בעלת הארמון ממקום מבטחה."

"אך, הו, אדוני היקר," קראה היא ושפתה רועדת, "הנח לי להישאר עמך רק כדי פרלונג אחד נוסף, או אולי אחד ומחצה. שהרי עוד מילים רבים תרכב בלעדי."

,אנא, ממך, נחמת לבי," השיב. "נכסף אני לקבל ממך חפץ כלשהו. כך הרגלי, יקרה, וכך נהגנו מאז פגשתיך לראשונה, וזאת כדי להכריז בכל עיר, מבצר או מחנה חיילים שבו אבקר, כי גבירתי האהובה, היא זו שאת יפיה, מתיקותה וטוּבהּ לא ניתן להשוות בכל עולם הנצרות לאישה אחרת. ואעריך, בכבוד ומתוך התחשבות, אם אביר כלשהו יבקש להתחרות בי, בחנית מושחזת, שלוש פעמים, אם מבקש הוא לטעון כי גבירתו עולה על שלי. מתחנן אני אליך, יונתי הנאווה, כי תעניקי לי את אחת מכפפות עור הגדי שלך, ואני אוכל לשאתו כאות של מי שתמיד אהיה משרתה."

"אויה ואבוי לה, לאותה הנאווה מכולן." קראה. "נאווה ומתוקה הייתי רוצה להיות למענך, היקר לי, אדוני, אך זקנתי, וכעורה אני, והאבירים כולם ישחקו אם תניף את חניתך למעני."

"אדריקסון," אמר סר נייג'ל, "הרי עיניים לך, ושלי הרי כהו וראייתי התעממה. אם תראה אביר שוחק, מחייך או אפילו, שמע נא, מקשת את גבותיו, או מקמט את שפתיו, או בכל דרך שהיא מביע תמיהה על הערצתי לגבירה מרי, שים לב לשמו, לסמל האבירים שו, ולמקום מגוריו. כפפתך, תשוקת חיי!"

הגבירה לורינג הסירה כפפה צהבהבה מידה והוא הרימה בהערצה וברוב עידון, קשרה בחזית כובעו.

"בין המלאכים השומרים עלי היא," השיב, והצביע על דמויות הקדושים שהיו תלויות בצדו של הכובע. "ועתה, יקירה, הלא הרחקת דייך. מי ייתן והבתולה תשמור עלייך ותעניק לך שפע! ונשיקה אחת!" הוא רכן מאוכפו, ואז, דרבן את סוסו ודבר במלוא המהירות בעקבות אנשיו, ושלושת עוזריו אחריו. ובעברם כמחצית המיל, ברום הגבעה, הביטו שלושתם אחור, והגבירה מרי, על סוסה הקטן והלבן, עדיין ניצבה במקום בו עזבוה. עוד דקה, והם ירדו במורד השביל, מעבר לגבעה, והיא נעלמה מעיניהם.

האביר וגבירתו, שטיח קיר רקום, מאה 15

[1] על שריון הסוסים

[2] לכל גבר או אישה בנצרות הקתולית, קדוש אישי, שעל שמו הם נקראים או שנולדו בסמיכות ליום החג והציון של קדוש זה.

[3] צרפתית: נפרד אני ממך, מרי שלי, ולבי תמיד יהיה שלך

[4] מטבע אנגלי שהיה בשימוש רק מימי הנרי VII (מאה 15)