פרק שלישי: ובו יסופר איך הונה ג'ון בן הכפר הורדל את כובס הצמר מלימינטון

[על כביסת צמר]

אין זה מטבעם של דברים, כי עלם בן עשרים שנים, שדמם של צעירים שוטף בעוז בעורקיו והעולם רחב הידיים כולו לפניו, יבלה את השעות הראשונות של חיי הדרור שלו קינה על כל אשר עזב מאחוריו. ועל כן, עוד בהיותו בתחומי קול הפעמון של ביולי, כבר פסע אליין פסיעות ארוכות ונמרצות, מטלטל את מטהו ושורק בגילה כציפור בסבך. הה זה ערב שבכוחו לרומם את לבות בני האדם. אור קרני השמש המשופעות שחדר דרך ענפי העצים, עיטר בחן את הדרך. במרחק, מכל העברים, נעו הענפים הירוקים, אשר חלקם לבש עתה גון נחושת אדמדם, שלחו קשתות רחבות מעל השביל. אוויר הקיץ השוקט מלא את ניחוח השרף שעלה מהיער. פה ושם פכפך פלג צהבהב מבין העצים, ושוב אבד בינות השרכים ושיחי האטד במרחק. למעט זמזום החרקים ורשרוש העלים שרר שקט, זה השקט המתוק ומלא הרוגע של הטבע.

ועם זאת מלָא היער חיים: סמור ערמומי חלף כברק על פני הדרך כמי שממלא שליחות חשאית; חתול בר השתופף וגחן מעל ענף אלון והציץ בעלם העושה דרכו בעיניו הצהובות, החשדניות; חזירת בר נחפזה מבין השרכים, מגוננת על שני גוריה הנשרכים, צמודים לעקביה; ופעם אחת, אייל אציל הילך מעדנות בין הגזעים, הביט סביבותיו במבט חסר מורא, כמי שנמצא תחת חסותו המגוננת של המלך. אליין נפנף בראוותנות במטה, והאייל, כמו נזכר כי המלך רחוק הוא, נסוג לעומק היער.

העלם הגיע עתה למרחק ניכר מאדמות המנזר ושדותיו. על כן נדהם כי מעבר לעיקול הדרך ראה גבר לבוש בגלימה המוכרת של המסדר, יושב על ערמת אברשים לצד השביל. אליין הכיר היטב כל אח ואח, אולם פניו של זה לא היו מוכרות לו. פנים מואדמות ותפוחות, מביטות אנה ואנה, כמו היה האיש נבוך ומבולבל. את שתי ידיו טלטל בכעס באוויר, ואז זינק ממקום שבתו ומהר ללכת במורד השביל. בקומו, ראה אליין כי גלימתו גדולה וארוכה מכפי מידותיו, והיא נגררה על הקרקע, חובטת בעקביו, עד כי גם בהרימו את שוליה, לא יכול היה להתקדם כמעט. הוא ניסה לרוץ, אך הגלימה עצרה בעדו, והוא נאלץ ללכת, מתנודד, באיטיות, ואז צנח שוב על שיחי האברש.

"חבר צעיר," אמר, כשאליין עמד לצדו, "ממראה בגדיך, חושש אני כי אינך מכיר את המנזר בביולי."

"טעות בידך, חבר," ענה העלם, "מפני שאת כל ימי חיי ביליתי בין כתליו של המנזר הזה."

"האמנם כך הוא?" שאל הגבר בקול צעקה. "אם כך אולי תוכל לאמר לי את שמו של גוש הבשר המתועב בצורת אח במסדרכם זה שפרצופו מנומש וידו כבדה כאת חפירה. זה שעיניו שחורות, שערו אדמוני וקולו כקול הפר. בטוח אני כי לא יכולים להיות שניים כאלה במנזר אחד."

"זה בוודאי האח ג'ון ולא אחר," ענה אליין. "בטוח אני כי לא עשה לך כל רעה, מדוע כה כעוס אתה עליו?"

"רעה? באמת!" זעק האיש בזנקו מתוך שיחי האברש. "רעה! הלא גנב כל פיסת בגד מעל גבי, האין זו רעה? והותירני כאן בגלימה לבנה עשויה בד גס זו, ועתה בוש אני לשוב אל אשתי פן תחשוב כי לובש אני את משמלותיה. ארור הוא כי נפגשתי בו!"

"ואיך קרה כל זה?" שאל העלם, שכמעט נבצר ממנו לכבוש את צחוקו למראה האיש הרותח מכעס העטוף בגלימה הלבנה הגדולה ממידותיו.

"כך היה הדבר," אמר האיש ושוב ישב: "עברתי לי בדרך זו, וכל רצוני היה להגיע ללימינגטון לפני רד הלילה, כשפגעתי בנבל אדום השער יושב כאן, בדיוק היכן שאנחנו עומדים עכשיו. הסרתי את כובעי וקדתי, מפני שחשבתי כי איש קדוש הוא, השקוע בתפילותיו. אך הוא קרא לי ושאלני אם שמעתי על חסד חדש שניתן לעשות בשם הנזירים של מסדרו. "לא", השבתי. "אם כן אבוי לנשמתך" אמר; ואז החל לספר ארוכות על מעלותיו ומידותיו הטובות של אב המנזר ברגהרש, ואיך פסק האפיפיור כי מי שיתלבש כנזיר של מנזר ביולי ובזמן הזה יאמר שבעה ממזמורי המלך דוד, מובטח לו כי יגיע למלכות שמיים. בשמעי זאת התחננתי לפניו, ועל ברכי כרעתי, כי ייתן לי את גלימתו, ואחרי ויכוח וטענות כהנה וכהנה, התרצה, ובתנאי שאתן לו שלושה מטבעות למען ציפוייה המחודש בזהב של דמות הקדוש המעונה לורנס. אז פשט את גלימתו ואני, ובאמת לא נותרה לי ברירה, נתתי לו ללבוש את מעילי הקצר, עשוי העור, ואת גרבי, שכן, כמו שאמר, קריר היה, וגם לא ראוי כי יעמוד ללא בגד בעודי מתפלל. והוא אך עטה את בגדי אלה, הטובים, ועמל רב היה זה, שכן גבהי בקושי מתאים לרחבי, והוא אך לבשם, ובעודי קורא בקול את המזמור השני, וטרם סיימי אותו, ציווה עלי לכבד את בגדי החדשים, ויצא לדרך במהירות הגדולה ביותר שיכולות רגלי אדם לשאתו. ואני, כשלעצמי, לא עלה בידי לרוץ יותר מאשר אם הייתי זרוק בתוך שק; ועל כן הנה אני, יושב לי כאן, וכנראה כך אשב ולא אחזה עוד בבגדי."

"אל נא, חבר, אל תעצב כל כך," אמר אליין, וטפח על כתפו של האיש לנחמו. "יכול אתה להחליף את הגלימה למעיל במנזר, אלא אם ימצא לך חבר קרוב יותר".

"אכן יש לי כזה," ענה האיש, "וקרוב לכאן; אך אינני מעז להתקרב לשם במצוקתי זו, כי לאשתו לשון מלאת לעג, והיא תפיץ את המעשייה הזו עד כי לא אוכל עוד להראות את פני מפורינגברידג' ועד סאות'המפטון. אך אם אתה, אדוני הטוב, בצדקתך ובנדיבותך, תהיה מוכן ללכת בערך כמרחק של שתי יריות חץ מקשת, הרי תעשה לי שירות כה עצום, עדכי לא אוכל לעולם להשיב לך את גמולך."

"בכל לבי." השיב אליין, ברצון.

"לך בשביל זה, משמאל, מתחנן אני לפניך, ואחר כך פנה בשביל האיילים, העובר מימין. אז תראה, מתחת עץ אשור גדול את בקתתו של הפחמי. מסור לו את שמי, אדוני הטוב, אני הוא פיטר כובס הצמר מלימינגטון, ובקש ממנו חליפת בגדים, כדי שאוכל להמשיך במסעי ללא דיחוי. יש סיבות לכך שימאן לסרב לי."

אליין החל ללכת לאורך השביל, ומיד מצא את בקתת העץ שבה התגורר הפחמי. הוא היה באותה עת ביער, מכין צרורות ענפים לשרפה, אך אשתו, אדמונית ורעשנית, מצאה את כל המלבושים הנדרשים וררה אותם בחבילה. והעוד היא עוסקת בקיפולם עמד אליין בדלת והתבונן בה בעניין רב מהול בחשד, שכן מעולם לא עמד כה קרוב לאישה. היו לה זרועות עגלגלות אדמדמות, היא עטתה שמלה מצמר גס שבקדמתה נעוצה סיכת פליז, גדולה כעוגת גבינה.

"פיטר כובס הצמר!" חזרה וקראה בקול. "חי נפשי! אם הייתי אשתו של פיטר כובס הצמר היטב היה למד מהו לתת את בגדיו לנבל הראשון המבקשם. אך תמיד היה יצור מסכן, טיפש ואוויל, ואף כי אסירי תודה אנו לו על שסייע לנו לקבור את בננו השני, ווט, שהיה שוליה שלו בלימינגטון, בשנה של המוות השחור. ומי אתה אדוני הצעיר?"

"לבלר אני, בדרכי למינסטד"

"אכן, באמת! אם כך בוודאי התחנכת במנזר. יכולה אני לראות זאת בלחייך הוורודות ועיניך המושפלות. מאמינה אני כי מהנזירים למדת לירוא מנשים כמו מבית שמצורע בו. יורחקו הם! על כי אינם מכבדים את אמותיהם בלמדם זאת. עולם נאה יהיה זה אם יורחקו ממנו כל הנשים."

"ישמרונו השמיים פן יקרה כזאת!" אמר אליין.

"אמן ואמן! אך מה יפה אתה נער, ויופייך מתעצם בשל צניעותך. מעור פניך ניכר כי לא בילית את ימיך בגשם, בחום השמש או ברחו, כפי שהוכרח ווט, מסכני, לעשות."

"אכן, גבירתי הטובה, לא ראיתי נרבה בחיי."

"אין בכך מאום שכדאי לשלם עבור קמילתך ללא עת. הנה הבגדים, ופיטר יכול להחזיק בהם עד שיעבור שוב בדרך זו. מריה הקדושה! כמה אבק על בגדיך. נהיר כי אין אישה הדואגת לך. הנה! כך טוב יותר. ועתה נשקני נערי."

אליין התכופף ונשק לה, שהרי נשיקת ברכה לנשים מבגרות עניין רגיל הוא, וכפי ששנים אחר כך העיר ארסמוס, יותר באנגליה מאשר בכל מקום אחר. ובכל זאת, פעם הדם ברקותיו, והוא תהה, בפנותו ללכת, מה היה אב המנזר ברגהרש עונה לבקשה שנאמרה כך בגילוי לב שכזה. וכך, עודו נרעד כולו מחוויתו זו, וכל מחשבותיו נעלמו למראה אשר עיניו. הרחק, במורד הדרך, נראתה דמות ארוכת רגליים, רצה, חבילה מתחת לזרועה האחת בעוד הזרועה השנייה צמודה לבטנה, כאדם הצוחק עד כאב.

"ראהו!" זעק פיטר."הבט בו! עדי אתה. בכלא ווינצ'סטר יושם בשל זאת. ראה כיצד הולך הוא וגלימתי מתחת לזרועו!"

"מי זה?" שאל אליין

"מי אם לא האח ג'ון הארור. זה אשר הותירני עומד כקבצן ועתה הונה אותי בשנית ואת גלימתי גנב."

" ובכל זאת, חבר, הרי הייתה זו גלימתו," אמר אליין.

"וכל השאר לא לו. הכל לקח, הגלימה, המעיל, האברקיים והכל. תודות רבות לו על שהותיר לי את החולצה ואת נעלי. אך לבטח ישוב וייקחם לאלתר."

"אך קרה כל זה?" שאל אליין, כולו נדהם.

"האם בגדים הם אלה? בשם החסד, תן אותם לי.אפילו האפיפיור לא יקבלם ממני, גם אם ישלח את כל מועצת החשמנים לבקשם. איך קרה כל זה? ובכן, אתה אך הלכת, והנה ג'ון המתועב שב בריצה וכאשר פתחתי את פי לגעור בו שאל אם סביר הדבר כי אדם העוסק כל ימיו בתפילה אכן יותיר את בגדיו המקודשים ויטול במקומם מעיל של אדם מהישוב. הוא רק הלך, כך אמר, לזמן מה, כדי שאוכל להתפלל בדבקות. לשמע הדברים תלשתי מעלי את הגלימה, וגם הוא, כמו נחפז, החל להתיר את קישורי הבגדים; אך כשהשלכתי את הגלימה הרימה והחל לרוץ, בגדיו פרומים, והותיר אותי במצב מצער זה. וכל העת צחק, כמו קרקור צפרדע, ויכול הייתי ללכדו אם אלמלא קוצר נשימתי ואורך רגליו."

העלם הקשיב, רציני, ככל שיכול היה להיראות, לכל העוולות שתיאר פיטר; אך למראה פניו האדומות של האיש מלא הבשר ואווירת הכבוד שניסה לעטות על עצמו, פרץ הוא עצמו בצחוק כה עז, עד כי נאלץ להישען על אחד מגזעי העצים. כוס הצמר הביט בו בעצב, בסבר פנים רציני, אך מכיוון שהעלם המשיך בצחוקו, קד, בלעג, והלך, זקוף קומה, לדרכו, בבגדיו השאולים. אליין צפה בו עד כי הפך לדמות קטנה, במרחק, ואז, מחה את דמעות הצחוק שלו, ויצא שוב, כולו נמרץ, למסעו.