פרק שלושים וחמישה: ובו יסופר איך צד סר נייג'ל נשר בעזרת נץ

מדרום לפמפלונה שבממלכת נאווארה, השתרעה רמה מישורית, שהתרוממה והפכה לאדמת הרים חומה ואפורה, אדמה דלה ועקרה, זרועה סלעי גרניט גדולים. מצד הגבול עם גסקוניה פכפכו על מדרונות ההרים נחלים, נכרו כרי מרעה עשירים, יערות וכפרים קטנים פזורים בעמקים, כמו היו מקוננים בהם. כאן, לא נראו אלה סלעים ערומים, אדמת מרעה דלה, וקרקע חסרת ערך, מנוקדת אבנים, ופראית. מעברי הרים עגמומיים, או עמקי נהרות צרים בתרו את הארץ וסחף אדמת ההרים גועש ומקציף בין גדות האבן המחורצים שלהם. שאון המים, קריאות הנשרים, ויללות הזאבים היו הקולות היחידים ששברו את הדממה באזור לא ידידותי, קודר וצחיח זה.

דרך ארץ פרא זו עשו סר נייג'ל ובני החבורה את דרכם, רוכבים, לעתים דרך מעברים רחבי ידיים כשמשני צדיהם מתנשאים צוקים חומים והשמים אינם אלא פס תכלת ארוך הנשקף מבעד לחרך צר, הסוגר עליהם כקופסא, שקירותיה המדרונות המשוננים; ולעתים על משעולים מסולעים וצרים אשר פרסות פרדות רבות שחקו, אשר נסללו על שפת תהום, מקום בו ניתן היה לראות את נהר הגאב דה פאו מתפתל ומקציף, כחוט לבן ודק, אלפי רגליים מתחתם. כך, במשך שני ימים עשו את גרכם קדימה, באדמות הבר של ממלכת נאווארה, עברו את פואטנה, את נהר אגה על שטפו המהיר, דרך אסטלה, עד כי בערב חורפי אחד, התקפלו ההרים לפניהם, והם ראו את נהר אברו, כחול ורחב, עושה את דרכו בין אדמות מעובדות, כפרים וחוות. באותו שחר, נעורו הדייגים של העיר ויאנה למשמע קולות רמים מדברים בשפה זרה, וטרם הגיע הבוקר, חצו סר נייג'ל ואנשיו את הנהר, במעבורת, והגיעו בבטחה אל אדמות ספרד.

כל היום שלמחרת נחו ביער אורנים ליד העיר לוגרוניו, הם והסוסים, והתייעצו מהו שעליהם לעשותו. עם סר נייג'ל השתתפו במסע גם סר וויליאם פלטון, סר אוליבר בטרסת'ורן, סר סימון ברלי החסון, האביר הסקוטי, הרוזן מאנגוס, וסר ריצ'רד קוסטון, כולם נמנים עם האמיצים שבאבירי אנגליה, ועמם שישים לוחמים, ושלוש מאות ועשרים קשתים. מרגלים נשלחו בבוקר ושבו לעת ערב ועמם הידיעה כי מלך ספרד חונה במרחק של כארבעה עשר מילים מהם, בדרך המובילה לבורגוס, בירת קסטיליה, ועמו עשרים אלף פרשים ועוד ארבעים וחמישה אלף חיילים רגלים.

עצים יבשים הובערו, וסביב האש שבערה כרעו האבירים, והואר נוגהַ על פניהם סחופות הרוח וחרוצי הקמטים, בעוד הקשתים אמיצי הלב ישובי ומשוחחים בין הסוסים הקשורים לעצים, לועסים את ארוחתם הדלה.

"אשר לי," אמר סר סימון ברלי, "דעתי היא כי ביצענו את אשר נשלחנו לעשות. שכן יודעים אנו היכן המלך ומה גדול צבאו, וזו הייתה מטרת מסענו."

"אמת," אמר סר וויליאם פלטון, "אך אני באתי למסע נועז זה מני שמה זמן רב לא נלחמתי, ואכן, לא אשוב אחור עד אשר אלחם באביר זה או אחר מבני ספרד. ישובו מי שמבקשים לשוב, אך חייב אני לראות יותר מהספרדים האלה טרם אפנה אני לשוב."

"לא אעזבך כאן סר וויליאם," השיב סר סימון ברלי; "אך כחייל וותיק אשר ראה קרבות רבים, אינני יכול שלא לחשוב כי רע הוא שארבע מאות לוחמים יימצאו את עצמם בין צבא בן שישים אלף חיילים לבין נהר רחב ידיים, כמונו."

"ובכל זאת," אמר סר ריצ'רד קוסטון, "איננו יכולים לשוב מבלי שנכה מישהו, למען כבודה של אנגליה."

"או כבודה של סקוטלנד," קרא הרוזן מאנגוס. "בשם אנדרו הקדוש! מי ייתן ולא אראה עוד את מי נהר לית', אם אמשוך את אסן סוסי לשוב טרם חזיתי במחנה זה שלהם."

"בשם פול הקדוש! היטבתם דבר!" אמר סר נייג'ל, "ותמיד שמעתי כי אנשים אצילים יש בקרב הסקוטים וכי קרבות ראויים מתרחשים שם על הגבול. החושב אתה, סר סימון, כי אם שמענו את הדברים מפי מרגלינו, שהינם אנשים פשוטים, וכמעט ולא מסרו לנו דבר על צבא האויב, יש בכך כדי לרצות את הנסיך?"

"אתה הוא מפקד המסע הנועז הזה, סר נייג'ל," השיב רעו, "ואני הוא הרוכב תחת נס המלחמה שלך."

"אך מאד רוצה אני לשמוע את עצותיכם, סר סימון. ובעניין הדברים אשר אמרת על הנהר, הרי נוכל לשים לב שלא לשימו מאחורינו, בגבנו, שכן הנסיך עושה עתה את דרכו לסלבטיירה, ומשם יפנה לויטוריה, כך שאם נגיע אל המחנה מצדו השני, הרחוק מאיתנו, נוכל לסגת בקלות."

"ומה מבקש אתה לעשות? מה מטרותיך?" שאל סר סימון, ונענע את ראשו כמי שלא שוכנע לגמרי.

"נרכב קדימה לפני שהחדשות על חצייתנו את הנהר תגיע עדיהם. כך נוכל לראות את המחנה, ויתכן כי אפילו תימצא לנו הזדמנות למעשה גבורה אפילו פשוט, נגדם."

"כך יהיה, איפה," אמר סר סימון ברלי; וכל שאר חברי המועצה הסכימו עמו. ארוחה דלה נאכלה בחטף, והם המשיכו בדרכם, בחסות החשכה. כל הלילה הובילו את סוסיהם, מועדים ומגששים את דרכם דרך מעברים פרא וגאיות חרוצים, בעקבותיו ובהדרכתו של איכר מבוהל שנקשר בפרק ידו אל חגורת הארכוף של סימון השחור. עם שחר מצאו עצמם בעמק שחור, שעמקים משתפעים במדרונות עמוקים משני צדיו, וצוקים חומים, חשופים, עולים מצלעותיו כמדרגות, סביב.

"אם יישא הדבר חן בעיניך, אדוני האביר רב החסד," אמר סימון השחור, "איש זה התעה אותנו, ומכיוון שאין עץ כלשהו עליו ניתן לתלות אותו, נוכל לזרקו שם מראש הצוק."

האיכר, שהבין את כוונת החייל מטון דבריו וממבטו הנוקב, נםל על ברכיו וביקש רחמים בקול רם.

"מה זאת, כלב שכמוך?" שאל סר וויליאם פלטון בלשון ספרד. "הכין המחנה הזה שנשבעת כי תוליכנו אליו."

"בשם הבתולה האהובה! בשם אם האלוהים!" יבב האיכר רועד כולו, "נשבע אני לך כי בחשכה אני עצמי איבדתי את השביל."

"זרקוהו מעבר לצוק!" קראו כתריסר לוחמים, אך לפני שעלה בידי הקשת לגררו לעבר הצוק, רכב לעברם סר נייג'ל וביקשם לחדול.

"מה זאת, אדונים?" אמר. "כל עוד הטיל עלי הנסיך את הכבוד לפקד על המסע הזה, רק אני אתן את הפקודות; ובשם פול הקדוש! אשמח עד מאד לדון בעניין לעומקו עם כל אחד מכם אשר עלול להיפגע מדברי אלה. מה אומר אתה סר וויליאם? ואתה, אדוני האציל לבית אנגוס? או אתה סר ריצ'רד?"

"אנא, סר נייג'ל!" קרא סר וויליאם. "איכר נחות מעמד זה הוא נושא פעוט מכדי שרעים וותיקים לקרב יחלקו בשלו בדעותיהם. אך הוא בגד בנו, ובאמת ראוי למות כלב."

"שמע, ושים לב, אתה," אמר סר נייג'ל. "ניתן לך הזדמנות נוספת למצוא את השביל. הרי, סר וויליאם, עומדים אנו לזכות בכבוד רב, במסע זה, וצר יהיה הדבר אם הדם הראשון שנשפוך יהיה דמו של איכר חסר ערך זה. הבה נאמר את תפילות השחר שלנו, ויתכן כי טרם נסיימן ימצא הוא את הנתיב."

ראשיהם כפופים וקסדותיהם בידם עמדו הקשתים ליד רגלי סוסיהם, בעוד סר סימון ברלי קורא את תפילת "אבינו", תפילת "הברכה למריה", ותפילת "אני מאמין". אליין נשא את התמונה הזו בזיכרונו זמן רב: האבירים בשריונם שגונו עגום כעופרת, פניו האדמוניות של סר אוליבר, תוויו החזקים של הרוזן הסקוטי, גולגולתו המבריקה של סר נייג'ל, וסביבם כמעגל, קלסתרים נוקשים, מזוקנים וראשי הסוסים המוארכים, וסביב כל אלה ראשי הצוקים. ורק נשמע ה"אמן" האחרון, והנה נשמע קול תקיעת מאות חצוצרות, וקול תופים וצלצלים, עולה בשאגה גדולה אחת, מחרישת אוזניים. האבירים והקשתים זינקו אל נשקם, בטוחים כי המון גדול מתקיפם, אך המדריך נפל על ברכיו והודה לאל על רחמיו.

"מצאנום, אבירים!" קרא. "זוהי תרועת הבוקר שלהם. אם אך תמצאו לנכון ללכת בעקבותיי, אראה אותם לכם, פרושים לנגד עיניכם לפני שיסיים אדם למנות את חרוזיו[1]."

ובדברו, ירד במהירות באחד הנקיקים הצרים, טיפס על רכס נמוך מעברו, והובילם לעמק קטן, שנחל פכפך במרכזו, וצמחיה עבותה של שיחים ירוקי עד משתי גדותיו. הם עשו את דרכם דרך הזמורות והענפים ולמראה שנגלה לעיניהם פעמו לבותיהם באון ונשימתם כמעט נעתקה.

לפניהם השתרע מישור רחב ידיים שהושקה על ידי שני נחלים, וכולו מכוסה דשא, והוא נמשך למרחק, עד העיר בורגוס, שמגדליה נראו באופק, על קו הרקיע התכול. על מישור אדיר זה נבנתה עיר של אוהלים, אלפי אלפים של אוהלים, ערוכים רבעים רבעים, שבכל אחד מהם רחובות וכיכרות כעיר מתוכננת להפליא. אוהלים גבוהים, אוהלי משי, אוהלים צבעוניים, גדולים, צצו וצמחו בינות לאוהלים הפשוטים, וסימנו את מקום מגוריהם של האצילים לממלכת לאון וקסטיליה, שהניפו בפתחיהם את דגליהם. מעל הגגות הלבנים, למרחקים, למלוא העין, התנוססו נסי הקרב ודגלי המלחמה העתיקים, בזהב ושפע צבעים זוהר, מצהירים כי כל בתי האצולה ואבירי איבריה חונים וערוכים לקרב לרגליהם, בעמק. במרחק, במרכז המחנה, ניצב ארמון של משי לבן ואדום, שעליו סמל בית המלוכה של קסטיליה, נישא ברוח, מראשו, מכריז כי המלך הנרי האמיץ חונה שם, בקרב לוחמיו.

סמל בית המלוכה של קסטיליה

כשהציצו האנגלים ממחסה השיחים על המראה המרהיב הזה ראו כי הצבא האדיר שלפניהם כבר נעור. אור שמש השחר הוורדרד נצנץ על קסדות ועל לוחות שריונות החזה של המוני קלעים ונושאי קשתות אופקיות, אשר התאמנו וצעדו במגרשים שהוקמו לשם כך. אלף עמודי עשן באוויר הבוקר הטהור, במקומות בהם נערמו העצים וקלחות המחנה כבר רתחו ובעבעו. סוסים דהרו, גופות נעו וכידונים הונפו בסגנון שאמצו הספרדים מהלוחמים המורים, אויביהם.

לאורך גדות הנהר ששחים צפופים כיסו אותן הובילו משרתים את סוסי המלחמה של אדוניהם אל המים, בעוד האבירים עצמם הסבו בחבורות, לבושים בגדים עליזי צבע, מול פתחי אוהליהם, או רכבו להם, בז על אמת ידם, כלבי הציד שלהם אחריהם, תרים אחר שלווים או ארנבות.

"בשםפ ניצב חרבי, נערי!" לחש איילוורד לאליין שעמד, שפתיו פשוקות ועיניו מלאות תמיהה, מביט מטה למראה שנגלה לעיניהם, מראה שכמותו לא ראה מעודו, "כל הלילה חיפשנו אותם, ועתה כשמצאנום, אינני יודע מה נעשה בהם."

"אכן כך, סאמקין," אמר ג'ונסטון. "הלוואי והיינו שוב מעברו השני של האברו, שכן לא כבוד ולא רווח ימצאו כאן. מה דעתך שלך, סימון?"

"בשם הצלב!" קרא הלוחם הנועז. אראה את צבע דמם לפני שאפנה את ראש סוסתי להרים. האם ילד אני? האם ארכב כך שלושה ימים רק עבור כמה מילים בסופו של המסע?"

"מילים כדרבנות, יונק דבש מתוק שלי!" קרא ג'ון מהורדל. "אני עמך, כמו ניצב לחרב. אם רק הייתי יכול להניח יד על פרשים גנדרנים אלה ששם למטה, ואין לי ספק כי כופר הנפש שאקבל תמורת כל אחד מהם דיו לאפשר לי לרכוש לאמי פרה חדשה."

"פרה!" אמר איילוורד. " נכון יותר לאמר עשרה אקרים ובית חווה על גדות נהר אבון."

"האמנם? כך אומר אתה? בשם הגבירה הקדושה! הנה בחרתי לי שם את זה הלבוש חזייה אדומה!"

הוא כבר עמד לפרוץ מטה, בפזיזות ובחוסר זהירות, אל המרחבים הגלויים והפתוחים של המישור, כאשר סר נייג'ל עצמו זינק לעמוד מולו, והניח ידיו על חזו, לעצור בו.

"חזור!" אמר. "עדיין לא הגיע הזמן, עלינו לשכב כאן עד הערב. הסירו את קסדותיכם ואת שריונותיכם פן יראו את נצנוצם והסתירו את סוסיכם בין הסלעים."

כולם מלאו את פקודתו במהירות, וכעבור עשר דקות שכבו הקשתים על גדות הנחל, לועסים את פתם ואת פיסות הבשר שהביאו עמם בשקי הצידה, משרבבים את צוואריהם כדי לצפות באירועים שהתרחשו בעמק, תחתם. כך שכבו בדממה וללא ניע, למעט בדיחה שנאמרה בקול נמוך מעת לעת, או פקודה שנלחשה, שכן פעמיים נשמעה קריאת חצוצרה מההרים שהתמרו משני עבריהם, וכך התברר להם כי הם נמצאים בין שתי עמדות המשמר שעל גבולות מחנה האויב. מפקדיהם ישבו בין השיחים והתייעצו מה עליהם לעשות וכיצד; בעוד מהעמק מגיעים עדיהם המיית הקולות, צהלות הסוסים, וכל ההמולה המתלווה למחנה חייליים כה גדול.

"ולשם מה נמתין?" אמר סר וויליאם פלטון. "הבה נרכב למטה ונתקיפם לפני שיגלונו."

"וכך סבור גם אני," קרא הרוזן הסקוטי; "שהרי אינם יודעים כי האויב כאן, כה קרוב אליהם."

"ואני סבור," אמר סר סימון ברלי, "כי שיגעון הוא זה, שהרי אינכם מצפים כי תוכלו למגר צבא אדיר זה; אנה תלכו ומה תעשו כאשר יפנו עליכם? ומה דעתך שלך, סר אוליבר?"

"בשם תפוחה של חווה!" קרא האביר מלא הגוף, "הנה הרוח מוליכה אלינו ניחוח ערב של שום ובצל מקדרות הבישול שלהם. על כן סבורני כי יש לרכב אליהם מיד, אף כי ידידי ורעי מימים ימימה איננו חושב כמוני."

"אכן, אינני חושב כך," אמר סר נייג'ל, "תכנית יש לי, תכנית שתאפשר לנו להליחם עמם, ולו קרב פעוט, ועדיין, בעזרת האל, לסגת בשלום ובבטחה; דבר אשר, כפי שאמר סר סימון ברלי, כמעט בלתי אפשרי בכל דרך אחרת."

"ואיך, סר נייג'ל?" שאלו כמה מהם.

"כאן נשכב כל היום, בין השיחים שכך לא יכולים הם לראותנו. בהגיע הערב נתגנב עליהם ונתקיפם, ונראה, אולי נוכל לזכות בקידום מעמדנו כך."

"ומדוע לעת ערב ולא עתה?"

"שכן נוכל לסגת בחסות החשכה, ונוכל כך לשוב דרך ההרים. כעשרים קשתים אעמיד במעבר, וכל דגלינו יתנוססו על הסלעים, וחצוצרות ותופי ככל שיש עמנו, וכך, מי שירדפנו בחשכה יחשוב כי צבאו של הנסיך מתקיפם בכל כוחו, וימנע מלהמשיך רדפנו. מה חושב אתה על תכניתי זו, סר סימון?"

"חי נפשי! טובה היא," קרא הלוחם הזהיר והוותיק. "אם ארבע מאות לוחמים חייבים לשלוף חרבותיהם מול שישים אלף, אינני יודע איך יוכלו לעשות זאת טוב יותר או ביתר ביטחון."

"וכך אומר גם אני," קרא פלטון, "אך הלוואי ויחלוף היום, שכן אם במקרה יראונו, לא יהיה זה טוב עבורנו."

ואך סיים את דבריו, והנה נשמע רעש אבנים מדרדרות בדרך, וקול פרסות, ודמותו של אביר כהה פנים רכוב על גב סוס לבן הופיעה דרך הצמחייה ועשתה את דרכה מטה, במורד, הרחק מהמחנה הספרדי. הוא לבש שריון קל, מצחיית קסדתו פתוחה וכל דמותו אומרת כי הוא תר אחר שעשועים ותענוגות ואיננו מודע כלל לסכנות אפשרויות בדרכו. אך לפתע, הבחין בפנים הנועזות המתבוננות אליו, מבין הסבך. בקראית אימה דרבן את סוסו כדי לחמוק מבעד לפתח הצר שהוליכו לקרחת יער זו, ולרגע נדמה כי יעלה הדבר בידו, שכן הצליח לעבור על פני מספר קשתים שקפצו לעברו, לעצור בו; אבל ג'ון מהורדל, לפת אותו בקרסולו בלפיתת ברזל, וגררו מעל אוכפו בעוד שניי קשתים אחרים מרגיעים את הבסוס.

"הו! הו! ""קרא הקשת גדל הגוף. "כמה פרות תרכוש לאמי אם אשחררך?"

"השקט את געיית השור שלך!" קרא סר נייג'ל בחוסר סבלנות. "הבא את האיש לכאן. בשם פול הקדוש! אין זו פגישתנו הראשונה; ואם אינני טועה הרי זה דון דייגו אלווארז, שהיה פעם בחצרו של הנסיך."

"אכן, אני הוא זה," השיב באביר בן ספרד, בשפה הצרפתית, "ואנא ממך, הרגני בחרב, שכן איך אוכל לחיות, אני, אבין בן ספרד, לאחד שכך נגררתי מעל אוכפי על ידי איש פשוט מעמד, על ידי קשת."

"אל תחשוש מזאת," השיב סר נייג'ל, "שכן למעו האמת, אם לא היה גוררך מטה, היו חצי תריסר חצים מנקבים את גופך."

"בשם ג'יימס הקדוש! הרי זה עדיף יותר." אמר הספרדי, ועיניו בורקות בזעם ושנאה. האם שבוי אני עתה של איש רם מעלה? אביר או אציל?"

"אסירו של האיש אשר שבה אותך, סר דייגו," השיב סר נייג'ל. "שבוי את בידו של קשת אנגלי."

"ומה כופר הנפש אשר יבקש?" שאל הספרדי.

ג'ון הגדול גרד את פדחתו וחייך למשמע השאלה. "אמור לו," השיב, "כי מבק אני עשר פרות וגם שור אחד וגם שמלת צמר מיורקשייר, בצבע תכול., לאמי, ואחת אדמדמה, לג'ואן, ועוד חמישה אקרים של אדמת מרעה ושני מגלים חדשים, ואבן ריחיים חדשה. וגם בית קטון ובו רפתות לפרות ועוד 36 גלונים של של שכר."

"הם...הם," אמר סר גון צוחק. "הכל בסופו של דבר ניתן רכוש במטבעות של כסף וזהב. חושבני סר דייגו כי מדובר בחמשת אלפים כתרים, ואי זה מחיר מופרז עבור אביר כמעלתך."

"מיד אשלם לו."

"אך עלינו לשמור עליך עמנו למשך מספר ימים," ועליך להסיר את שריונך ואת קסדתך ומגנך, ולהיפרד מסוסך.

"כל אלה לך הם על פי חוק האבירות" השיב באביר בעצב.

"אין לי ענין להשאילם או לקחתם. רק מבקש אני להשתמש בהם היום, והם יושבו לך בבוא הזמן. היערך איילוורד, עם קשתיך, משני צדי המעבר, חץ מתוח על כל מיתר, שכן יתכן שאביר נוסף יבקרנו כאן טרם ירד הליל."

כל היום שכבה חבורת האנגלים מוגנת במחסה הנקיק, והם מתבוננים מטה אל העמק, על אויביהם שלא היו מודעים כלל להיותם שם. זמן מה לאחר צהרי היום, עלתה מהמחנה שאגת שמחה גדולה, אנשים כונסו ותרועות חצוצרה נשמעו. אנשי החבורה טיפסו על הצוקים כדי להיטיב לראות, והנה, ענן אבק גדול שנשא והתערבל מול שמי המזרח, שממנו עולים ברק החניתות ורפרוף נסי המלחמה, העיד על התקרבותו של צבא גדול. לרקע קט עלתה בלבותיהם התהייה שמא חיל החלוץ ל הנסיך הוא זה, אשר חצה את האברו ועשה את דרכו לעבר החילות הספרדים.

"הנה, לבטח נס המלחמה של שנדוס הוא זה! שם בראש היחידה הזו" קרא סר ריצ'רד קוסטון, מצל על עיניו בכף ידו. "כאשר חששתי! נס הנשר הכפול הוא זה של דו גסקלין."

"לא, לא כך הוא" השיב סר סימון ברלי שעקב אחר החיילים המתקרבים בפנים קודרות. "כאשר חששתי, הנה, נס הנשר הכפול של דו גסקלין הוא זה."

"אכן, זה הוא," אמר הרוזן מאנגוס. "ועמו שמנה וסלתה של צרפת שכן רואה אני את נסו של מפקד הצבא ד'אנדרגן, ואת זה של אדוני טירת אנטואנג וטירת בריסיי, ועוד רבים אחרים מאצילי בריטוני ואנז'ו.

סמל האצולה של דו גסקלין, הנשר הכפול

"בשם פול הקדוש!" הדבר משמחני עד מאד אמר סר נייג'ל."אינני יודע דבר על ספרדים אלה, אך הצרפתים הנם באמת אנשים נכבדים, בעלי כבוד הראויים לכבוד, ואם ניחם בהם נזכה לקדם את מעמדנו בין אבירי אנגליה."

"וייש עמו לפחות ארבעת אלפים לוחמים, חמושים כולם," אמר סר וויליאם פשטון. "ראו, הנה שם ברטראנד בכבודו ובעצמו, ליד נס המלחמה שלו, והנה המלך, הנרי, או אנריקה כמות שקוראים לו כאן, יוצא לקראתו לברכו. עתה שבים הם כולם אל המחנה יחדיו."

בדברו, צעדו החילות הספרדים והצרפתים מולם, המישור, מנופפים בנשקם ובנסי המלחמה שלהם. כל היום נשמעו קריאות השמחה והעליצות מבין ההמונים במחנה, ועד אזני האנגלים הגיעו, והם ראו את החיילים בני שתי האומות מחבקים זה את זה, ומחוללים סביב המדורות. השמש שקעה מעבר לחשרת עננים במערב לפני שסר נייג'ל הורה לאנשים ליטול את כלי נשקם ולהכין את סוסיהם. הוא עצמו לבש, מראשו ועד מנעליו, את שריונו של האביר הספרדי שנלקח בשבי.

"סר וויליאם", אמר, "כוונתי לנסות ולעשות מעשה גבורה פעוט, ומבקש אני ממך לפיכך כי תוביל אתה את המתקפה על המחנה. שכן אני ארכב אל המחנה עם עוזר האביר שלי, ושני קשתים. ואנא ממך, עקוב אחרי וצא למתקפה בדיוק כשאגיע אל האוהלים. עשרים לוחמים עליך להותיר כאן, כפי שתכננו הבוקר, ולכאן תשוב לאחר שתרכב קדימה, ככל שתהין וככל שייראה לך נכון לעשותו."

"אעשה כאשר תצווה עלי, נייג'ל; אך מה בכוונתך לעשות?"

"מיד תראה, ובאמת אין זה אלא עניין פעוט. אליין, אתה תבוא עמי, ונהג עמך סוס נוסף. ואקח גם את שני הקשתים אשר רכבו עמנו בצרפת, שכן נאמנים הם ובעלי לב אמיץ. בקשם לרכב אחרינו, אך בקשם להניח את הקשתות כאן, בן השיחים שכן אינני רוצה כי ידעו שאנגלים אנחנו. על כן אל לנו לפנות בדברים לאף אדם שנפגוש בדרכנו ואם ידבר מיהו אליך נהג כמו לא שמעת אותו. המוכן אתה אליין?"

"מוכן אני, אדוני האביר רב החסד", אמר אליין.

"וגם אני", "וגם אני", קראו איילוורד וג'ון.

"אם כך את השאר מותיר אני לפיקחותך ותבונתך, סר וויליאם, ואם יברכנו האל, נפגש בנקיק טרם תיפול חשכת הליל."

ובדברו, עלה סר נייג'ל על אוכפו של הסוס הלבן של עליו רכב האביר הספרדי ורכב קדימה, עם שלושת מלוויו אחריו, אליין, נושא בידו את רסן סוס המלחמה של אדונו. קבוצות של אבירים צרפתים ואבירים ספרדים רכבו אנה ואנה, ועל כן החבורה הקטנה שלהם לא משכה כל תשומת לב כשעשו את דרכם טופפים מעדנות על פני המישור, לעבר מרכז המחנה, ואיש לא הפריע בעדם או עצרם כלל. הלאה המשיכו לרכב, בין שורות האוהלים, בין הפרשים והלוחמים הרגלים, עד הגיעם מול אוהל המלך. ברגע בו עמדו, ממש מול האוהל, עלה לפתע קול שאון מאחד מחלקיו המרוחקים של המחנה, קריאות מלחמה נשמעו, וקול המולת קרב. חיילים יצאו במהירות מאוהליהם, אבירים קראו לעוזריהם בקול רם ומהומה השתררה בכל המחנה, כשלוחמים מבולבלים ניסו למצוא את דרכם לעבר מקום הקרב. באוהל המלכותי רצו בהולים משרתים לבושי בגדי פאר, מבועתים, שכן המשמר המלכותי רכב למקום ממנו נשמעו קריאות הקרב. רק לוחם חמוש אחד ניצב למשמר מכל חד מצדדי השער להגן על האוהל המלכותי.

"למען המלך באתי," לחש סר נייג'ל, "ובשם פול הקדוש! עמנו ישוב הוא, ומוכן אני להמתין לו כאן."

אליין ואיילוורד קפצו מעל אוכפיהם, ואצו אל שני השומרים, ואלה נפלו על פניהם מופתעים מהעוז והלהט של שני תוקפיהם, נקשרו ונשקם נלקח מהם. סר נייג'ל נכנס לאוהל בריצה, ולאחר שהסוסים נקשרו בא אחריו גם ג'ון. מפנים האוהל נשמעו צעקות ורעש מתכת, ואז, יצאו השניים ונשקם מגואל בדם, ועל שכמו של ג'ון מונחת דמות חסרת הכרה שמעילה העליון המעוטר בסמל המגדלים והאריות של קסטיליה העיד כי הנה בת למשפחת המלוכה. קהל של משרתים ונערי מטבח חיוורי פנים הלך בעקבותיהם אך נסוג למראה פניהם של התוקפים והדם שנטף מחרבותיהם. הגוף חסר החיים נזרק על סוסו של סר נייג'ל, וכל הארבעה זנקו על אוכפיהם ודהרו משם דרך המחנה מלא הפרשים.

המבוכה, הבלבול וחוסר הארגון עדיין שררו במחנה צבא ספרד, שכן סר וויליאם פלטון ואנשיו רכבו בדהרה על פני המחנה, והותירו אחריהם גופות ופצועים בכל אר פגעו. האבירי הספרדים לא ידעו מי התקיפם, וגם לא היה בידם להבחין בין תוקפיהם לבין האבירים שהגיעו זה מקרוב לסייע להם מקרב בני ברטוניה. הם רכבו אנה ואנה ללא מטרה וללא תכנית והוסיפו על הבלבול והמהומה. החשכה, בליל השפות שנשמע, כל אלה סייעו לסר נייג'ל וחבורתו הקטנה. פעם או פעמיים נשמעה שריקת חצים, ופעם או יותר היה עליהם לפלס את דרכם בין חבורות פרשים קטנות. אך הם המשיכו לדהור, חלפו על פני המחנה, וחברו אל עמיתיהם שעשו אף הם את דרכם לעבר ההרים, והמרחק בינם לבין אויביהם הלך וגדל. בחלוף עוד כחמש דקות, כבר הגיעו את מסתור העמק הצר, בעוד תוקפיהם נרעים בשל קולות החצוצרות והתופים שעלו והדהדו בעמק, עד כי נדמה כי צבא הנסי כולו נמצא שם במעבר, ועומד לתקוף את מחנה צבא ספרד.

חי נפשי, נייג'ל!" קרא סר אוליבר, מניף מעבר לראשו נתח גדול של בשר חזיר מבושל, "הנה מצאתי דבר שניתן לי לאכלו עם הכמהין שלי! והיה עלי להיאבק עבורו, מאבק לא קל, כי שךוש ההיו שם, סכיניהם בידיהם ופיותיהם פעורים, ישובים סביב שולחן, כאשר התפרצתי והתקפתי אותם. ומה תאמר אתה, סר וויליאם, האם לא תנסה לטעום את בשר החזיר הספרדי הידוע, אף כי אין עמנו אלא מים ללגום לצדו?"

"יותר מאוחר, סר אוליבר," השיב החייל, בלחש, מנגב את פניו המלוכלכות. "עלינו להמשיך להתקדם לעבר ההרים אם ברצוננו להיות בטוחים. אך מה זאת, סר נייג'ל?"

"שבוי שלכדתי, ולמען האמת, מכיוון שמגיע הוא מהאוהל המלכותי תמצא את סמלי המלוכה על גלימתו, על כן בורני כי מלך ספרד הוא."

"מלך ספרד?" קראו רעיו, והתגודדו סביבו בתדהמה.

"לא סר נייג'ל," אמר פלטוןן, מתבונן בשבוי באור החלוש והמתעתע, פעמיים ראיתי את הנרי מטראנסטאמארה, ובטוח אני כי אדם זה איננו דומה לו כלל."

הנרי II (אנריקה), שהפך למלך קסטיליה וליאון לאחר שהדיח את אחיו למחצה, פדרו, מכס השלטון בשנת 1369,

"אם כך, בשם האור השמימי! ארכב חזרה ואשבה אותו," קרא סר נייג'ל.

"לא, לא, המחנה מוגן כולו, יהיה זה מעשה של שיגעון. מי אתה גבר,?" הוסיף בספרדית, "ואיך זה מעז אתה לשאת על גלימתך את סמלי בית המלוכה של קסטיליה?"

השבוי ישב כפוף, כוחותיו שבים אליו לאחר לאחיזתו של ג'ון מהורדל ינקה ממנו את לשד החיוניות. "אם יישא הדבר חן בעיניך," השיב, "אני אחד מעשרת שומרי ראשו של המלך, ותמיד עלינו לשאת את סמליו כדי שנוכל להגן עליו מאסונות כאלה כמו שאיימו עליו הלילה. המלך באוהלו של דו גסקלין, שם ישתה הלילה. אך אביר מארגון אני, דון סאנשו פנלוסה שמי, ולמרות שאינני מלך נכון אני לשלם כופר נפשי סכום יפה?"

"בשם פול הקדוש!, לא אגע בזהבך," קרא סר נייג'ל. "לך לאדונך ומסור לו את ברכות מסר נייג'ל לורינג מטירת טווינהאם, ואמור לו כי קיוויתי להכירו טוב יותר הלילה, וכי אם סתרתי את אוהלו, היה זה רק מפני שהייתי להוט להכיר אביר כה ידוע ואדיב כמותו. קדימה, רעים, דרבנו את הסוסים, שכן עלינו לגמוא מילים רבים בטרם נוכל להדליק אש ולרפות את הרסנים. קיוויתי לרכב ללא הרטייה עוד הלילה, אך נראה כי אשאיר אותה על עיני עוד זמן מה."

הערות:

[1] למנות את חרוזי מחרוזת התפילה שלו.